מגילת האש פרק ה

עם ניקוד

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי, לֵיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת וְכֹכָבִים, בָּאוּ הַבַּחוּרִים עַד נָהָר גָּדוֹל וְשָׁחֹר כַּזֶּפֶת וַיָּרִיעוּ: מַיִם, מָיִם! וַיַּעֲטוּ אֶל-הַמַּיִם וַיִּגְמָאוּ, וַיִּשְׁתַּטְּחוּ עַל-שְׂפַת הַנָּהָר לָנוּחַ.
וּשְׁנֵי בַּחוּרִים קָרְאוּ פִתְאֹם: מַלּוּחַ, מַלּוּחַ! וַיַּעֲטוּ כֻּלָּם אֶל-הַמַּלּוּחַ וַיְּלַחֲכוּהוּ, וַיָּשׁוּבוּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל שְׂפַת הַנָּהָר.
וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שָׁתוּ מִנְּהַר הָאֲבַדּוֹן וּמַאֲכָלָם שֹׁרֶש הַשָּׂטָן.
זוּלָתִי אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא הָעֶלֶם הָרַךְ בְּהִיר הָעֵינַיִם, לֹא שָׁתָה מִן-הַנָּהָר וְלֹא אָכַל מִן הַמַּלּוּחַ. לְבַדּוֹ נִשְׁעַן עַל-זִיז סֶלַע וַיִּטְבֹּל בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם עֵינָיו. אָזְנוֹ נְטוּיָה לְשִׁירַת נַפְשׁוֹ וּמַבָּטוֹ יַחְתֹּר בִּתְהוֹם הַלָּיְלָה.
וַיָּקָם פִּתְאֹם אִישׁ הָאֵימֹות זְעוּם הָעַפְעַפַּיִם וַיִּגַּשׁ אֶל-עֲדַת הַבַּחוּרִים וַיֹּאמַר:
אַחַי, הַאִם לֹא שְׁכַחְתֶּם עוֹד אֶת-שִׁירַת הַמַּשְׂטֵמָה וְהַכִּלָּיוֹן?
וַיַּחֲרִישׁוּ הַבַּחוּרִים וְלֹא-עָנוּ דָבָר, כִּי בֹּשׁוּ לְהוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת הַשִּׁירָה הַהִיא מֵעוֹלָם. וְאוּלָם נַעַר אֶחָד צְהֹב תַּלְתַּלִּים הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים:
– הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ, וְאִם...
חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם, וַיִּזְעַף הָאִישׁ הַפֶּלִאי וַיֹּאמַר:
– הָיָה הַכְּפִיר לְכֶלֶב הַמִּדְבָּר...
וַיִּתְאַדֵּם הַנַּעַר וַיּוֹרֶד אֶת-עֵינָיו אֶל-מוּל בֹּהֶן רַגְלוֹ וּבְאֶצְבְּעוֹתָיו מוֹלֵל גַּרְגֵּר אָבֶן. וְאוּלָם הַלַּיְלָה הָיָה סִתְרָה לוֹ וְאִישׁ לֹא-רָאָהוּ בִכְלִמָּתוֹ.
וְהָאִישׁ הַפֶּלִאי יָשַׁב עַל-שְׂפַת הַנָּהָר וְעֵינָיו הַקֹּדְחוֹת צָלְלוּ בַּמַּעֲמַקִּים הַשְּׁחֹרִים וַתֹּאבַדְנָה שָׁם. וַיַּחֲרִישׁוּ הַבַּחוּרִים וַיַּעַצְרוּ רוּחָם, כִּי-נָפַל פַּחַד אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם וּלְבָבָם הָגָה אֵימָה סְתוּמָה. וַיַּדְבִּיקוּ אֶת-אָזְנָם אֶל-הַדְּמָמָה, כְּהַדְבֵּק הַצָּמֵא בַּמִּדְבָּר אֶת-אָזְנוֹ אֶל-סֶלַע אִלֵּם, מְדַמֶּה לְהַקְשִׁיב הֶמְיַת מַעְיָן חָתוּם מִלֵּב הָאֶבֶן...
וְאָמְנָם בְּעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה הֶגֶה שִׁיר חֲרִישִׁי וּמֶשֶׁךְ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה עוֹלֶה וָבָא מֵעֵבֶר הָאִישׁ הַפֶּלִאי. לְנַפְשׁוֹ, שׁוֹרֵר הָאִישׁ וְקוֹלוֹ נָמוֹךְ, נָמוֹךְ... אֲפֵלָה, נַעֲלָמָה וּשְׁלֵוָה כְּעֶצֶם הַלַּיְלָה, בָּאָה הַשִּׁירָה, וַתַּקְפֵּא לְבָבוֹת בְּשֶׁקֶט קָרָתָהּ. וְלֹא נוֹדַע אִם מִמְאוּרָה אֲפֵלָה בְּנֶפֶשׁ הַפֶּלִאי גָּחָה לְאִטָּה כְּפֶתֶן שָׁחֹר וַתִּמָּשֵׁךְ הַמַּיְמָה וְאִם-דָּלֹה דָּלוּהָ עֵינֵי הַפֶּלִאי מִתְּהוֹם הַנָּהָר וַתִּמָּשֵׁךְ אֶל-נַפְשׁוֹ.
וְכֹה לָאַט הָאִישׁ בְּשִׁירוֹ:
 
נָמִים, עֲמֻקִּים וּשְׁחֹרִים תְּהֹמוֹת אֲבַדּוֹן
וְחִידַת הַמָּוֶת יָחוּדוּ...
וְצֹלְלוֹת כַּאֲבָנִים בְּקִרְבָּם עֱנוּת כָּל-עוֹלָמִים
וְשַׁוְעַת עוֹלָמִים...
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? – זוֹנָה הִיא אֶל-הַשָּׁמַיִם
וְאֶל-אֱלֹהֵיהֶם;
תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים
לִפְנֵי הַכּוֹכָבִים.
 
וַיֵּשְׁבוּ הַבַּחוּרִים מַחֲרִישִׁים וְשׁוֹמְעִים וּפְנֵיהֶם כְּבוּשִׁים בַּנָּהָר. תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן לָחֲשָׁה לָהֶם אֵימִים וְכוֹכְבֵי זָהָב יִתְגָּרוּ בָם מִשַּׁחַר מְצוּלָה.
וְהַנַּעַר הַנִּכְלָם הֵרִים לְתֻּמּוֹ אֶבֶן גִּיר קְטַנָּה מֵחַלֻּקֵּי הַנַּחַל וַיִּזְרְקֶהָ הַמָּיְמָה. וַיָּנַע לְבַב הַנָּהָר, וַיִּתְקַמֵּט, וּפָנָיו נַעֲווּ, וּמִכּוֹכְבֵי הַזָּהָב הִשְׁתַּרְבְּבוּ כְּעֵין נַחֲשֵׁי אֵשׁ קְטַנִּים, פְּתַלְתֻּלִּים, וַיִּתְפַּזְּרוּ בְּחִפָּזוֹן וּרְעָדָה הֵנָּה וָהֵנָּה... וַיָּנַע גַּם-לְבַב כָּל-הַבַּחוּרִים וַיֶּחְרְדוּ מְאֹד, מִבְּלִי דַעַת לָמָּה וְעַל-מָה. וְאֵשׁ שְׁחֹרָה נִצְנְצָה בְּעֵינֵי אִישׁ הַפֶּלִאי, הוּא לַהַט הַשָּׂטָן, וְקוֹלוֹ הִשְׁתַּנָּה פִּתְאֹם וַיֶּחֱזַק וַיְהִי הוֹלֵךְ וְרוֹעֵד וְזוֹעֵם:
 
מִתְּהוֹם הָאֲבָדוֹן הַעֲלוּ לִי שִׁירַת הַחָרְבָּן
שְׁחֹרָה כְּאוּדֵי לְבַבְכֶם;
שָׂאוּהָ בַגּוֹיִם וּפוּצוּ בִּזְעוּמֵי אֱלוֹהַּ,
וַחֲתוּ גֶחָלֶיהָ עַל-רֹאשָׁם.
וּזְרַעְתֶּם בָּהּ אָבְדָן וּכְלָיָה עַל-כָּל-שַׁדְמוֹתֵיהֶם,
וְאִישׁ אִישׁ סְבִיב אַרְבַּע אַמּוֹתָיו.
וְצִלְּכֶם כִּי-יַחֲלֹף עֲלֵי חֲבַצֶּלֶת גִּנָּתָם –
וְשָׁחֲרָה וָמֵתָה;
וְעֵינְכֶם כִי-תִפְגַּע בְּשֵׁישָׁם וּבְפֶסֶל מַשְׂכִּיתָם –
וְנִשְּבַּר כְּחָרֶשׂ;
וּשְׂחוֹק קְחוּ עִמָּכֶם, שְׂחוֹק מַר כְּלַעֲנָה, אַכְזָרִי,
אֲשֶׁר בּוֹ תָמִיתוּ – – –
 
וְהָעֶלֶם בְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר-עָמַד כָּל-הָעֵת לְבַדּוֹ נִשְׁעָן אֶל זִיז סֶלַע וַיְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ בַּמָּרוֹם, נִגַּשׁ בְּנַחַת אֶל-הַבַּחוּרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה כְּשֶׁהָיוּ, וַיִּשְׁאַל בְּרַחֲמִים:
– אַחַי, וְאֶת-שִּיר הַנֶּחָמָה וְהָאַחֲרִית יְדַעְתֶּם?...
וְאוּלָם הַבַּחוּרִים לֹא שָׁמְעוּ אֶת שֶׁאֱלָתוֹ וְלֹא נָעוּ, וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא הֵסַבּוּ מִן הַנָּהָר, כִּי-בָלְעָה שִׁירַת הַפֶּלִאי אֶת-נַפְשׁוֹת כֻּלָּם. וַיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים עַל-שְׂפַת הַנָּהָר דּוֹמְמִים וְאִלְּמִים, וּמַרְאֵיֶהם כְּמַצֵּבוֹת שְׁחֹרוֹת עַל-קִבְרֵי עַצְמָם.
וְרַק הַנַּעַר הַנִּכְלָם צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים, אֲשֶׁר יָשַׁב וַיִּשְׁתַּעֲשַׁע חֶרֶשׁ לְבַדּוֹ בְּחַצְצֵי הַנַּחַל, נִמְהָר לְהָשִׁיב גַּם הַפַּעַם, וַיִּתְאוֹשֵׁשׁ וַיַּעַן בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים:
– הֲתִשְׁכַּח יַעֲלַת סֶלַע עֶרְגָתָהּ, וְאִם...
וְלֹא-כִלָּה הַנַּעַר אֶת-כַּחֲשׁוֹ, כִּי לֹא-מְלָאוֹ לִבּוֹ, כִּי-נָחוּ עָלָיו שְׁתֵּי הָעֵינַיִם הַבְּהִירוֹת. וַיִּתֵּן אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּין שְׂפָתָיו וּבַעֲרוּגוֹת לְחָיָיו פָּרַח שְׂחוֹק הַבֹּשֶׁת, וַיְהִי לוֹ כִּדְמוּת יֶלֶד תָּמִים אֲשֶׁר נִתְבַּדָּה וְנֶאֱחָז, וַיִּשְׂחַק לוֹ גַּם-הָעֶלֶם בְּהִיר הָעֵינַיִם שְׂחוֹק סְלִיחָה: וְאוּלָם עָצֹב הִתְעַצֵּב מְאֹד אֶל-לִבּוֹ וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָיו תְּלוּיוֹת בֵּין כּוֹכָבִים כְּבָרִאשׁוֹנָה.
וְשִׁירַת הָאִישׁ הַפֶּלִאי עַל-שְׂפַת הַנָּהָר הוֹלֶכֶת וַחֲזָקָה וְסוֹעֶרֶת וַתְּהִי לְנַהַם, וַיִּסָחֲפוּ בַּהֲמוֹן גַּלֶּיהָ גַּם-כָּל-הַבַּחוּרִים וַיִּנְעֲרוּ אַף-הֵם כְּגוּרֵי אֲרָיוֹת. וְכַאֲשֶׁר יִנְהֲמוּ כֵּן יִגְאוּ בִלְבָבָם גַּלֵּי מַשְׂטֵמָה עַזָּה מִמָּוֶת, וַעֲבָרוּם וְהִשְׁכִּירוּם וְעִוּוּ פְנֵיהֶם וְהִדְלִיקוּ אֵשׁ שְׁחֹרָה בְּעֵינֵיהֶם... וַיָּנָד הַנָּהָר הַשָּׁחֹר בִּמְלֹא גוּשׁ מֵימָיו הֵנָּה וָהֵנָּה מִשָּׂפָה אֶל-שָׂפָה נֵד אֶחָד, כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה; וְכַאֲשֶׁר יָנוּעַ, – כֵּן יִשְׁרְצוּ וְכֵן יִדְגּוּ נַחֲשֵׁי אֵשׁ מִתּוֹךְ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה:
 
הֲלֹא הִיא שִׁירַת הַזַּעַם, חוֹלְלוּהָ מוֹקְדֵי לֶהָבוֹת
בְּלֵיל הָעֲבָרוֹת
מִדַּם עוֹלָל וְיָשִׁישׁ וּכְבוֹד גְּוִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ קְדוֹשׁוֹת
שֶׁנָּפְלוּ חֲלָלוֹת...
 
וּבָרֶגַע הַזֶּה קָפַץ הַנַּעַר צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים עַל-רַגְלָיו, יָדוֹ נְשׂוּאָה אֶל-רֹאשׁ הַכֵּף הַזָּקוּף בִּשְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ! וַיִּשְּׂאוּ הַבַּחוּרִים אֶת עֵינֵיהֶם – וַיָּפָג לִבָּם: מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת – עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל-פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה.
וַיַּכִּירוּן הַבַּחוּרִים וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד וַיָּמָת לִבָּם; כִּי-רָאוּ אֶת-הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל-שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן... וַיִּתְּרוּ כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְנוֹפְפוּ יָדָיִם; וְאוּלָם הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְּלֹא שֹׁמְעוֹת וּכְלֹא רֹאוֹת, וַתּוֹסַפְנָה לָלֶכֶת בְּשׁוּרָה אַחַת וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה וְקַלָּה וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת... וְהִנֵּה גַּם-הַפֶּשַׂע הָאַחֲרוֹן... מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ – וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל-שְׁחוֹר הַמָּיִם...
וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה. תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים וִידֵיהֶם חָתְרוּ בְּבֶטֶן מְצוּלָה. חֲתֹר וְשָׂחֹה, חֲתֹר וָצוֹף – לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ. וְהִנֵּה נִבְלְעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּצִלּוֹ הַכָּבֵד שֶׁל-הַכֵּף... וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר... וַיִּזְעַף הַנָּהָר וַיֶּחֱמַר וְלֹא-יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ. וּמַשְׁבֵּר גָּדוֹל וְשָׁחֹר הִתְנַשֵּׂא כְּהַר-פְּחָדִים מִבֶּטֶן מְצוּלָה וַיַּפֵּל אֶת-עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ אָחוֹר. אֲבָל הַעְפֵּל הֶעְפִּילוּ עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ וַיְּטַפְּסוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁוֹ. וַיִּשְׁתֹּק הַמַּשְׁבֵּר וַיִּתְאַפֵּק, וַיַּעֲמֹד נֵד אֶחָד; וְאוּלָם בְּקִרְבּוֹ אָרְבָה מַחֲשֶׁבֶת זָדוֹן. וְהַבַּחוּרִים מְטַפְּסִים וְחֹתְרִים, מְטַפְּסִים וְעוֹלִים. וְהִנֵּה הֵם עִם-הָרֹאשׁ... וְהִנֵּה שַׁוְעַת הָעֲלָמוֹת עוֹלָה מֵעֵבֶר הַמִּשְׁבָּר – וּפִתְאֹם נִבְקַע הָהָר תַּחְתָּיו וַיֵּחָצֶה לְגֵיא צַלְמָוֶת – וַיַחֲלִיקוּ הַבַּחוּרִים בְּמוֹרַד הַמְּצוּלָה הַפְּתוּחָה. וְשָׁם, בְּתַחְתִּיּוֹת שְׁאוֹל, נִפְגְּעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּרָאשֵׁי הָעֲלָמוֹת, אֲשֶׁר צָפוּ גַּם-הֵן כְּנֶגְדָּם...
וּדְמָמָה כְבֵדָה, מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבָדוֹן, רָבְצָה פִתְאֹם עַל-הַנָּהָר. נִסְתַּם הַגַּיְא עַל-עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ; וְעַל-חֶלְקַת הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים חָלַף פִּתְאֹם בַּלָּאט כִּדְמוּת דָּבָר כָּבֵד וְגָדוֹל וְשָׁחֹר וַיָּצָף-לוֹ בִדְמָמָה אַחֲרֵי גוּפוֹת הַנִּגְרָפִים. הַסְּפִינָה שְׁחֹרָה הִיא וְאִם אֲרוֹן מֵתִים?
וְהָעֶלֶם הָרַךְ וּבְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַר לְבַדּוֹ מִן-הַבַּחוּרִים אֵצֶל זִיז הַסֶּלַע, הִתְחַבֵּט פִּתְאֹם אַרְצָה, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּכַפָּיו וַיֵּבְךְּ, וַיֵּבְךְּ.

ללא ניקוד

בלילה השלישי, ליל כולו תכלת וכוכבים, באו הבחורים עד נהר גדול ושחור כזפת, ויריעו: "מים, מים!" ויעוטו אל המים ויגמאו, וישתטחו על שפת הנהר לנוח. ושני בחורים קראו פתאום: "מלוח, מלוח!" ויעוטו כולם אל המלוח וילחכוהו, וישובו להשתטח על שפת הנהר.

והם לא ידעו, כי שתו מנהר האבדון, ומאכלם שורש השטן. זולתי אחד מהם, והוא העלם הרך בהיר העיניים, לא שתה מן הנהר ולא אכל מן המלוח. לבדו נשען על זיז סלע, ויטבול בתכלת שמים עיניו. אזנו נטויה לשירת נפשו, ומבטו יחתור בתהום הלילה.

ויקם פתאום איש האימות זעום העפעפיים, ויגש אל עדת הבחורים ויאמר: "אחיי, האם לא שכחתם עוד את שירת המשטמה והכיליון?" ויחרישו הבחורים ולא ענו דבר, כי בושו להודות אשר לא ידעו את השירה ההיא מעולם.

ואולם נער אחד, צהוב תלתלים, התאושש, ויכחש ויאמר בלשון ערומים: "הישכח כפיר שאגתו, אם..." חץ לוהט מעיני הפלאי המית את כחש הנער בעודו על השפתיים. ויזעף האיש הפלאי ויאמר: "היה הכפיר לכלב המדבר..." ויתאדם הנער, ויורד את עיניו אל מול בוהן רגלו, ובאצבעותיו מולל גרגר אבן. ואולם הלילה היה לו סתרה, ואיש לא ראהו בכלימתו.

והאיש הפלאי ישב על שפת הנהר, ועיניו הקודחות צללו במעמקים השחורים ותאבדנה שם. ויחרישו הבחורים ויעצרו רוחם, כי נפל פחד אלהים עליהם, ולבבם הגה אימה סתומה. וידביקו אוזנם אל הדממה, כהדבק הצמא במדבר את אזנו אל סלע אילם, מדמה להקשיב המיית מעין חתום מלב האבן...

ואמנם, בעוד רגע והנה הגה שיר חרישי ומשך קול דממה דקה, עולה ובא מעבר האיש הפלאי. לנפשו, לנפשו שורר האיש, וקולו נמוך, נמוך... אפלה, נעלמה ושלוה כעצם הלילה באה השירה, ותקפיא לבבות בשקט קרתה. ולא נודע אם ממאורה אפלה בנפש הפלאי גחה לאיטה כפתן שחור, ותמשך המימה, ואם דלה דלוה עיני הפלאי מתהום הנהר, ותמשך אל נפשו.

וכה לאט האיש בשירו:

נמים, עמוקים ושחורים תהומות אבדון

וחידת המוות יחודו...

וצוללות כאבנים בקרבם ענות כל עולמים

ושוועת עולמים...

ואי הישועה? – זונה היא אל השמים

ואל אלהיהם;

תעדה תופיה ומחוללת בראשי הצורים

לפני הכוכבים.

וישבו הבחורים מחרישים ושומעים, ופניהם כבושים בנהר. תהום האבדון לחשה להם אימים, וכוכבי זהב יתגרו בם משחור מצולה.

והנער הנכלם הרים לתומו אבן גיר קטנה מחלוקי הנחל, ויזרקה המימה. וינע לבב הנהר ויתקמט ופניו נעוו, ומכוכבי הזהב השתרבבו כעין נחשי אש קטנים פתלתולים, ויתפזרו בחיפזון וברעדה הנה והנה... וינע גם לבב כל הבחורים ויחרדו מאד, מבלי דעת למה ועל מה.

ואש שחורה נצנצה בעיני איש הפלאי, הוא להט השטן, וקולו השתנה פתאום ויחזק, ויהי הולך ורועד וזועם:

מתהום האבדון העלו לי שירת החורבן

שחורה כאודי לבבכם;

שאוה בגויים ופוצו בזעומי אלוה,

וחתו גחליה על ראשם.

וזרעתם בה אובדן וכלייה, על כל שדמותיהם

ואיש איש סביב ארבע אמותיו.

וצילכם כי יחלוף עלי חבצלת גינתם,

ושחרה ומתה;

ועינכם כי תפגע בשישם ובפסל משכיתם,

ונשבר כחרס;

ושחוק קחו עמכם, שחוק מר כלענה, אכזרי,

אשר בו תמיתו –-

והעלם בהיר העיניים, אשר עמד כל העת לבדו נשען אל זיז סלע ויבקש כוכבו במרום, ניגש בנחת אל הבחורים מאחוריהם ועיניו נשואות השמימה כשהיו, וישאל ברחמים: "אחיי, ואת שיר הנחמה והאחרית ידעתם?" ואולם הבחורים לא שמעו את שאלתו ולא נעו, ואת עיניהםלא הסבו מן הנהר, כי בלעה שירת הפלאי את נפשות כולם. ויהיו יושבים על שפת הנהר דוממים ואילמים, ומראיהם כמצבות שחורות על קברי עצמם.

ורק הנער הנכלם צהוב התלתלים, אשר ישב וישתעשע חרש לבדו בחצצי הנחל, נמהר להשיב גם הפעם, ויתאושש ויען בלשון ערומים: "התשכח יעלת סלע ערגתה, ואם..." ולא כילה הנער את כחשו, כי לא מלאו ליבו, כי נחו עליו שתי העיניים הבהירות. ויתן אצבעו הקטנה בין שפתיו, ובערוגות לחייו פרח שחוק הבושת, ויהי לו כדמות ילד תמים אשר נתבדה ונאחז. וישחק לו גם העלם בהיר העיניים שחוק סליחה; ואולם עצוב התעצב מאד אל ליבו, וילך ויעמוד במקומו, ועיניו תלויות בין כוכבים כבראשונה.

ושירת האיש הפלאי על שפת הנהר הולכת וחזקה וסוערת ותהי לנהם, וייסחפו בהמון גליה גם כל הבחורים וינערו אף הם כגורי אריות. וכאשר ינהמו כן יגאו בלבבם גלי משטמה עזה ממוות, ועברום והשכירום ועיוו פניהם והדליקו אש שחורה בעיניהם... וינד הנהר השחור במלוא גוש מימיו הנה והנה משפה אל שפה נד אחד, כהינוע הילד בעריסה; וכאשר ינוע, כן ישרצו וכן ידגו נחשי אש מתוך כוכבי הזהב אשר במצולה:

הלוא היא שירת הזעם, חוללוה מוקדי להבות

בליל העברות

מדם עולל וישיש וכבוד גוויות תרשיש קדושות

שנפלו חללות...

וברגע הזה קפץ הנער צהוב התלתלים על רגליו, ידו נשואה אל ראש הכיף הזקוף בשפת הנהר השנייה, והוא קורא ומצעק: "הביטו, הביטו!" וישאו הבחורים את עיניהם, ויפג ליבם; מראשי ההרים אשר לעומתם, מעבר הכיף והלאה, הלוך וטפוף, הלוך ורחף, כעדת מלאכים קלים, שורה ישרה ולבנה של עלמות רכות צחות גוויה יורדת. בשורה אחת תלכנה, רגליהן רגל ישרה, ידיהן פרושות השמימה, אחוזות בקרני הסהר, ועיניהן עצומות כסהרוריות; עטרות קוצים בראשיהן, ועל פניהן קפאו חבלי משיח. תחת מכסה עפעפיהן תישן אמונת עולם, ועל מפתן שפתותיהן נרדם שחוק נהרה.

ויכירון הבחורים ויחרדו מאד וימת ליבם, כי ראו את העלמות והנה הן קרבות והולכות בעיניים עצומות אל שפת הכיף הנטוי כקיר זקוף ומאפיל על הנהר, ובעוד רגע והיה כפסע ביניהן ובין התהום הפתוחה להן מתחתיהן. ויתרו כולם ממקומם ויזעקו אליהן בקול גדול, וינופפו ידיים. ואולם העלמות היו כלא שומעות וכלא רואות, ותוספנה ללכת בשורה אחת וברגל ישרה וקלה ועיניהן עצומות. והנה גם הפסע האחרון... מחרוזת ארוכה של עיניים נפקחות פתאום נצנצו רגע ככוכבים ויכבו, ותעופנה כעדת חסידות לבנות אל שחור המים.

ויקפצו הבחורים בשאגת חרדה ויתנפלו המימה. תלתליהם סמרו כרעמות הלבאים, וידיהם חתרו בבטן מצולה. חתור ושחה, חתור וצוף, לעומת הכיף נחפזו. והנה נבלעו ראשיהם בצילו הכבד של הכיף... והנה הם כבחצי הנהר... ויזעף הנהר ויחמר, ולא ידע שלוה בבטנו. ומשבר גדול ושחור התנשא כהר פחדים מבטן מצולה, ויפל את עזי הנפש לאחור. אבל העפל העפילו עזי הנפש ויטפסו לעלות אל ראשו. וישתוק המשבר ויתאפק, ויעמוד נד אחד, ואולם בקרבו ארבה מחשבת זדון. והבחורים מטפסים וחותרים, מטפסים ועולים. והנה הם עם הראש... והנה שוועת העלמות עולה מעבר המשבר. ופתאום נבקע ההר תחתיו וייחצה, ויהי לגיא צלמוות, ויחליקו הבחורים במורד המצולה הפתוחה. ושם, בתחתיות שאול, נפגשו ראשיהם בראשי העלמות, אשר מפו גם הן כנגדם.

ודממה כבדה, מנוחת שובע לאבדון, רבצה פתאום על הנהר. נסתם הגיא על עזי הנפש, ועל חלקת המים השחורים חלף פתאום בלאט כדמות דבר כבד וגדול ושחור, ויצף לו בדממה אחרי גופות הנגרפים. הספינה שחורה היא, ואם ארון מתים?

והעלם הרך ובהיר העיניים, אשר נשאר לבדו מן הבחורים אצל זיו הסלע, התחבט פתאום ארצה, וילט פניו בכפיו ויבך, ויבך...

פרק ו