מגילת האש פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

עם ניקוד[עריכה]

וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה.
וּמַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת.
וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם.
וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד, וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעֹף.
וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ וַתִּשְׁקַע בִּרְתִיחָה בְּגַל הָרֶמֶץ, הִיא הַפְּנִינָה הַיְחִידִית אֲשֶּר גָּרַע הַמַּלְאָךְ מִכּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, דִּמְעַת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים אֶל-הִנָּצֵל שְׁאֵרִית אֵשׁ הָאֱלֹהִים.
וַיֵּדֶא הַמַּלְאָךְ בֵּין עַרְפִּלֵי טֹהַר וְשַֹלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ בִּימִינוֹ. אַמֵּץ יְאַמְּצֶנָּה אֶל-לִבּוֹ וְאֶל-שְׂפָתָיו יַגִּיעֶנָּה. לְפָנָיו תָּדוּץ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וּלְבָבֹו מְקוֹר תִּקְוָה וְנִחוּמִים.
וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם וַיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עַל-שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק. רוֹם נָשָׂא עֵינָיו הָעֲגוּמוֹת וּשְׂפָתָיו לָחֲשׁוּ בִדְמָמָה:
– אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַיְשׁוּעוֹת! אַל-נָא תִכְבֶּה גַחַלְתְּךָ הָאַחֲרוֹנָה לְעוֹלָמִים!
וֶאֱלֹהִים רָאָה לִלְבַב הַמַּלְאָךְ נְקִי הַכְּנָפַיִם וַיְחַיֶּה אֶת-הַשַּׁלְהֶבֶת; וַיְּצַו עָלֶיהָ אֶת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וַיֹּאמַר: "הִזָּהֲרִי, בִּתִּי, בְּגַחַלְתִּי וְלֹא תִכְבֶּה, כִּי כְּבָבַת עֵינִי הִיא לִי. עִמְדִי וּרְאִי מַה-יֵעָשֶׂה בָּהּ".
וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בָּרָקִיעַ כְּנֶגֶד הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה, וַתִּרְמֹז לָהּ מִמָּרוֹם בְּאַהֲבַת אֵלֶם רְחוֹקָה וּבְגַעְגּוּעֵי צְנִיעוּת. וַתִּצְּרֶנָּה בְּאִי יְשִׁימוֹן, לַבְּקָרִים תִּפְקְדֶנָּה בְּנֹגַהּ זַרְחָהּ, וַתֵּט אֵלֶיהָ קֶרֶן חֶסֶד וְנֶחָמָה.
וְהַמַּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם עָף אֶל-מְקוֹמוֹ לִשְׁמֹר אֶת-הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם כְּשֶׁשָּׁמָר; וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.

ללא ניקוד[עריכה]

ואיילת השחר זרחה בצניעות יגונה נגד הר הבית; משפריר התכלת אל החרבות השקיפה, וריסיה, ריסי הכסף, רעדו בדממה.

ומלאך צעיר אחד, עגום עיניים ונקי כנף, שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, ראה מעל איילת השחר את תלתל האש, שארית האריאל, כשהוא מהבהב ורועד וגוסס בין האבנים השרופות על הר הבית.

ויחרד לב המלאך ויצר לו מאד, פן תכבה גחלת ה' האחרונה, ונכחדה אש הקודש מן הארץ, ואבד ניר לעם ה' ולביתו עד עולם.

וימהר ויעף מעל איילת השחר, ומחתת אש בידו, וירד על חרבות הר הבית, ויחרד אל מקום המזבח, ויחתה את שלהבת ה' מן היקוד, ויפרוש כנפיו ויעוף.

ומרגלית דמעה נפלה מעיני המלאך, ותשקע ברתיחה בגל הרמץ, היא הפנינה היחידית אשר גרע המלאך מכוס היגון האילם, דמעת ישועה ורחמים אל הינצל שארית אש האלהים.

וידא המלאך בין ערפילי טוהר, ושלהבת הקודש בימינו. אמץ יאמצנה אל לבו, ואל שפתיו יגיענה. לפניו תדוץ איילת השחר, ולבבו מקור תקוה וניחומים.

ויביאנה אל אי שומם, ויניחנה שם על שן סלע מצוק. רום נשא עיניו העגומות, ושפתיו לחשו בדממה: "אלהי הרחמים והישועות! אל נא תכבה גחלתך האחרונה לעולמים!"

ואלהים ראה ללבב המלאך נקי הכנפיים, ויחיה את השלהבת; ויצו עליה את איילת השחר, ויאמר: "היזהרי, בתי, בגחלתי, ולא תכבה, כי כבבת עיני היא לי. עמדי וראי מה ייעשה בה".

ותעמוד איילת השחר ברקיע כנגד השלהבת הקטנה, ותרמוז לה ממרום באהבת אלם רחוקה ובגעגועי צניעות. ותצרנה באי הישימון, לבקרים תפקדנה בנוגה זרחה, ותט אליה קרן חסד ונחמה.

והמלאך הצעיר עגום הכנפיים עף אל מקומו, לשמור את הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, כששמר; ואולם עיניו עמקו ועגמו משהיו, ועל לבו ושפתיו צרבת אש, מכוה אשר לא תירפא לעולם, כי נגוע נגעה בם אש הקודש עד לאין מרפא.

פרק ד

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.