מגיד מישרים שיר השירים
<< · מגיד מישרים · שיר השירים · >>
שיר השירים ביום ו' סיון. כי עזה כמות אהבה שאוהב הקב"ה את בריותיו שכש' שהמו' פורסת כנפיה על כל באי עולם כך רחמיו של הקב"ה הם על כל העולם איש לא נעדר או ירצה שכשם שהמות פעמים בא פעמים מתעכב כך אהבת בני אדם להקב"ה היא לפעמים ואח"כ מבטל אותה היצה"ר ואחר כך חוזרת:
עוד בו ביום בחצי היום. תפול עליהם אימתה ופחד ג' פעמים ישר וג"פ הפוך אומרים אותו בברכת הלבנה הישר מורה על הרחמים וההפוך על הדין כי אנו באים לכלול כ"י תתאה בשבעה ספירות שעליה להכרית כח המקטרגים הסובבים אותה וכבר ידעת כי ג' ספירות הם דין גבורה הוד מלכות וג' הם רחמים. חכמה נצח יסוד ואלו הספירות צריך להרחיק מהם הקליפות אבל תפארת אין צורך כי אין להם עסק סביבו כי הוא בריח התיכון אין שטן ואין פגע רע. וע"כ אנו אומרים ששה פעמים פסוק זה להכרית כחות המקטרגים מהו' ספירות הנז' וכל זה בכ"י תתאה דאלו בכ"י עלאה ובספירות שעליה אין שום דבר חיצון יכול לגשת שם כי שם בתי גוואי. ועל ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כ"י תתאה בספירות עליונות ועיקר ייחוד זה הוא במוצאי שבת כי בשבת אין צורך לייחוד זה כי כבר היא מיוחדת בשלימות. ובמ"ש שכחות חיצוניות מתעוררים אז אנו מסירים אותה ממנה ומייחדים אותה בספירות עליונות. וסימן זה יהיה בידך בחדש שתברכו ברכת הלבנה במ"ש תמצאו הצלחה וכשתתכסה ותתעלם ולא יוכלו לברך אותו החדש לא יהא מוצלח ודוק ותשכח. ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכ"י תתאה בהתחדשותה ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומ"מ עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה ואם היו מברכים ב"ה קודם ז' ימים שעדין כחות חיצוניות דבקים בה לא היה כח בנו להפרידם ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול. וע"כ כתב המגיד כי עת החיבור הוא מז' בחדש עד חצי החדש כי אשר תהר אמו ממנו משם ואילך יהיו ימיו מכאובים כי חסרון הלבנה מורה על כן. וכן בז, ימים הראשונים שכח החיצונים דבקים בה. וז"ס והיה אור הלבנה וגו' שהרצון בו כי אור הלבנה שהיא כנסת ישראל תתאה תתעלה ותאיר כאור החמה שהיא ת"ת דידה ואור החמה דידה יהיה שבעתים כלומר בעת שעברו ז' ימים הראשונים ובאו הז' השניים כי כחות חיצוניות ספו תמו וזה יהיה ביום חבוש ה' וגו'. וכבר ידעת כי כ"י תתאה נקראת עם וצבור ועל ייחודה ודבוקה עם ספירות שעליה אומ' ביום חבוש מלשון ויחבוש את חמורו כי כ"י תתאה נחבשת ונדבקת עם ספירות שעליה. ומחץ מכתו ירפא העננים המבדילים כד"א סכותה בענן וגומר. שהם כ"י תתאה הנרמזת בתפלה של יד ואותם העננים מבדילים דוגמת מכה בבשר אדם שהיא עושה פירוק חיבור ולכן אמר כי זה השלימות יהיה ביום שמחץ מכתו וגו' כי הכחות ההם יספו ויתמו כי ירפא המחץ ההוא על ידם ולא יהיה רק ייחוד גמור:
ומתוך ההקדמות שמסרתי לך תבין מאמר הזוהר שהביא הריקנט"י בענין משה ושתין רבוא דאדבקו ביובלא מש"כ ביעקב כי א"י רומזת לכ"י תתאה ולכן נכנס שם יעקב בגוף כי מקום אחיזתו בכ"י תתאה. אבל משה בחייו עלה למעלה מכ"י תתאה ועלה ונדבק בספירות עילאין וכשנסתלק מן העולם נדבק ביובלא עלאה דספירות עילאין עם ס' רבוא דיליה דאינון רזא דיובלא ולכן לא נפטר בא"י וגם לא הוליכו עצמותיו לפי שאם כן היה לכנסת ישראל תתאה אחיזה בו מאחר שהוא קבור בארץ ישראל המיוחדת לה לכן נפטר בחוצה לארץ להורות שהוא מתעלה למעלה ממנה ומתדבק ביובל העליון ואין בגופו ולעצמותיו שום שיור בעולם ובכן ואתה שלום: