מגיד מישרים כי תצא

<< · מגיד מישרים · כי תצא · >>

אור ליום שבת י"ד לאלול ה' עמך וגו' רק כי תדבק בי וביראתי ובמשניותי תמיד ולא תפסיק מחשבתך אפילו רגע אלא תדיר יהיו חללי לבך ממולאים בתורה וביראה ולא תתן מקום כלל למחשבו' והרהורין דמעיילין בלבך יצה"ר וסמאל ונחש אוקיד יתהון בקש דק"ש ובאש דאורייתא ואזהר בהנאין ובכיסופין כל מה דתיכול כמא דאוליפתך ולא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך לצורכך וכל אשר הבטחתיך אמלא רק כי תדבק בי וגו':

והא קרא דכי תצא למלחמה וגומ' כי רמיז לכ"י דהיא מגיחא קרבא עם יצה"ר דילך דאלמלא סיועא דילה לא הוה יכילית בני נשא כנגד יצה"ר וכמ"ש ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו דכתיב צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו וא"ת א"כ ליח ליה אגרא דהא אי לאו סיועא דקב"ה הוה יצה"ר נצח ליה להכי אמר ולא ירשיענו בהשפטו אלא דקב"ה חשיב ליה לבר נש כאילו הוא בלחודוי עביד בלא סיוע דכ"י והשתא קאמר כי דהיינו כ"י למלחמה על אויביך ותפארת יסייע לה והיינו ונתנו ה' דהיינו תפארת. אלהיך בינה או פחד. אי נמי קאמר דבמדת רחמים יתנהג עמך למימסרא בידך והיינו ונתנו ה' וגו' ושבית שביו דיהא שבוי וכפוף תחתיך. וראית בשביה אשת יפת תואר כלומר דאוף בתר דנצחת ליה לא יתייאש מינך אלא יהדר לייפויי קמך מילין דהאי עלמא וכדאמ' בזוהרא קדישא דיצה"ר מתדמה כאשה יפה:

אור ליום שבת י"א לאלול חזק וגו' כי תצא למלחמה על אויביך דהיינו יצה"ר ונתנו ה' אלהיך בידיך וגו' וכבר בזמן עבר ראית בשביה אשת יפת תואר דהוא יצה"ר דאימתיל לה כדאית' בזוהר' קדישא וחשקת בה כמי שחושקת באשת זדונים ולקחת אותה כבר באותו זמן לאשה ואז באותו זמן הבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה וגו' להתקשט וישבה בביתך. והשתא כד תיתוב בתיובתא בכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כלומר תבכה על עונות נעוריך ירח ימים שהוא היקף אחד ואח"כ תבא אליה כלו' על כל פנים תצטרך ליהנות מיצה"ר לקיום הגוף אבל לא תביאנו אל תוך ביתך דא"כ יהיה עיקר אבל תשליכהו חוץ מביתך ובעת הצורך ההכרחי תבא אליה ובעלתה כלומר ולא תתעכב אצלו אלא כאדם ההולך בהחבא לבעול אשה שתכף שגמר פורש והולך לו כן אתה לא תהנה ממנו אלא בעת הצורך ההכרחי כדי קיום גופך בלבד ומשום דמים גנובים ימתקו ואשתכח דבבוא אליו לפרקים יגדל עריבותו להכי קאמר והיתה לך לאשה כלומר בערך ענין זה תהיה בעיניך כאשה שלבו של בעל גס בה ואינו נהנה ממנו כל כך ואתה שלום:

אור ליום שבת י"א לאלול חזק וכו' יודיע דרכיו למשה וגו' כוללות ישראל לא ידעי אורחוי דקב"ה אלא מתוך פעולותיו אבל משה הוה ידיע אורחוי ומנייהו ידע דקב"ה פעל אותם פעולות וזה דוגמת ידיעת מן הקודם אל המאוחר וידיעת ישראל היא דוגמת ידיעת מן המאוחר אל הקודם. והלא בסוף פרשתא דא פקיד על מצות יבום. ואיכא למידק דאחז"ל דטעמא משום דנפשא דמיתא מתגלגל בברא קמא והא תינח אי מכווני להכי אבל אי לא מכווני להכי מה תהא עליה. ותו דאמרו רבנן דרזא דמלתא באות נפשא שאפה רוח ואתתא מיעוטא דמיעוטא הוא דמכווני להכי. ותו איכא למידק דתקנ' למאן דשביק אתתא אבל מאן דלא שביק אתתא מה תהא עליו ותו מאן דלא שביק אחא מה תהא עליו. ותו אמאי אשכחן דשאר קריבי הוו מייבמי וכדעבד יהודה בתמר ואילו אורייתא לא פקדא אלא לאחוי ולא לשאר קריבי וכיון דלנייחא דמיתא הוא ה"ל למפקד לשאר קריבי נמי ותו דהנך צדיקי דלא אצטריכו לאתגלגלא ומה תהא על יבום דילהו :

אבל רזא דמלתא הוא דעלמא כוליה מתבני על רזא דגלגול' ותדיר מתגלגלי בני עלמא ולא משתככי כעין מייא דנגדין בתחלה ולא משתככי ואזלין ונפלין בימא ומן ימא מתהדרי כל נחלא ואזיל למקורא דיליה והדר נביע ונגיד כמלקדמין והדר נפיל לימא והדר מהדר למקוריה וכדכתיב בהדיא כל הנחלים הולכים אל הים וגו' אל מקום וגו' שם הם שבים ללכת ה"נ בני אדם אתו להאי עלמא והדר אזלי לההוא עלמא והדר מהדרי לאתגלגלא בהאי עלמא וכן תדיר ולא משתככי דוגמת נחלא דאמרן וכי היכי דמיא דנגדין בנחלא דזימנין מתעכבין מלמהדר לאתגלגלא ע"י חריצין ונעיצין דחפרין להו בינשתא ה"נ מאן דלא שבק בנין בהאי עלמ' ושבק אתתא הא איהו דמי' למי' דמתעכבין ע"י חריצין ונעיצין ה"נ ע"י אתתא דשבק מתעכב מלאתגלגלא ואע"ג דאיהו צדיקא מתעכב ואילו שבק בנין בר כרעא דאבוה הוא והוה ליה כאילו אשתאר חלק מנייהו ואיהו גופיה לא מתעכבא לאתגלגלא וכד לא שבק אתתא אע"ג דלא שבק בנין לא מתעכב מלאתגלגל כיון דלית ליה תפיסו בהאי עלמא וכד שבק אתתא ולא בעי יבם ליבומי פקיד קב"ה דיחלץ לה למירמז דאפליג מינה והוי כמאן דלא שבק אתתא ולא אתעכב מלאתגלגלא וקודם מתן תור' כל היכא דשבק קריבא בהאי עלמא הוה מתעכב' מלאתגלגלא וכיון דנתנה תורה אתנהיר עלמא ואע"ג דישבוק כמה קריבי לא מתעכב אלא כד ישבוק אחא:

נראה לי לפי דרך זה דמאן דשבק אתתא ולית ליה אחא לא מתעכב:

יום שבת י"ז לתמוז ה' עמך וגו' פקח עיניך ושבע לחם לחמא של תור' אל תאהב שינה פן תיורש דהיינו הנך סטרין והיינו דכתיב עשיר ורש נפגשו וגו, כלו' אתא לאפוקי מדעת האומרים דאיכא שני אלו"דות חד פועל הטובות וחד פועל הרעות ולהכי קאמר עושה שניהם ה' דעשיר היינו סטרא דקדושה ורש היינו סטרא דמסאבא וקאמר תרויהון נפגשו כלומר דאינון מתדבקין כחדא דאינון קליפה ופרי ועושה שניהם ה' דאיהו אין סוף איהו דעבד סטרא דקדושה וסטרא דמסאבא:

והא רזא דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו משו' דהעבטת עבוט איהו רמיז לבר נש דאית עליה חובין ולית רשו להנך סטרין למגבי הובין מיניה בלי רשו ואי הוה מלוה נכנס לבית הלוה לעבוט עבוטו הוה רשו לאינך סטרין למגבי חובין מיניה בלא רשו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה משום דמדת קב"ה אינו כמדת ב"ו שהספקלטור הולך אחריו וגו'. אבל קב"ה רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה וכו' ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך משום דעני רמיז למאן דאית ליה חובין טובא ואי הוה שוכב ועבוטו אצלו הוה יהיב דוכתא למה דאמרינן ולאילנא דמותא דפרוש גדפויי בליליא למגבי חובוי מההוא דאית ביה חובין ולעכבא פקדונא דנפשין דמסירין בידיה כל ליליא וזש"ה בבא השמש תשיבנו לו וכן אזהר לא תחבול בגד אלמנה משום דאלמנה רמיז למאן דאית ליה שום זכו ומשום הכי קאמר דלא יחבול בגדה כלל משום דאיהו נמי הוה יהיב דוכתא לאינך סטרין למגבי ממאן דאית ליה זכו ולחרבה יתיה. וכן לא יחבול ריחים ורכב דאינון כלים דעבדין בהו צורך אוכל נפש ונקט ריחים ורכב מנא קדמאה דמתעבד ביה צורכא דנהמא ואי הוה חביל יתהון הוה יהיב דוכתא לאינך סטרין למחבל ולאעדא מזונא בדינא והיינו רזא דקשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וקב"ה רחמיו על כל מעשיו דאפילו ביומא דעבדו עגלא מנו הטוב לא מנע מפיה' והיינו דקאמר כי נפש הוא חובל כלומר לא יחבול וגו' משום דאיהו נמי הוה מטי חבילו לנפשא דבני נשא לממנע מניהון מזוני כדאמרן וגלי בהאי דטעמ' משום דתלי פגמא בנפש והוא הדין לכל אינך פקודי דאתמרו בעבוט כדאמרן:

סוד סעודת שבת:

ומאי דאמרן בזוהרא קדישא דסעודת שבת שחרית רמיז לבינה וסעודה ג' רמיז לתפארת. ובדוכתא אחרינא קאמר איפכא לא קשיא דקושט' דמלתא דנפש רוח נשמה מתחברי כחדא וכד חד מנייהו שארי בחד דוכת' כולהו שארן עמיה ותלתהון אקרון צרורא דחיי דאין צרור פחות משלשה וזהו שאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. וא"ת כיון דאין צרור פחות משלשה היכי קאמר בצרור דהא בלא נפשא דדוד לא הוו אלא תרין רוח ונשמה והיכי קארי להו צרור. ויש לומ' דהא אוליפתך בחבור' דנפשא בגופא מתהוי נפש אחרא וההוא איהו מתגלגל ודוד ידיע דהוה מגולגל וא"כ הא בלא נפשא דהוה ביה השתא הוו תלת נפש רוח ונשמה דאיהו צרור. ובליל שבת שארי נפש ולא מתגלי טפי. ובשב' שחרי' שארי רוח ושארי לאתגליי' בינה קצת ומשום הכי אמרינן נשמת כל חי ליקרא דבינה דשארי לאתגלייא ומיהו רוח איהו מתגלי בשחרית כמא דמתגלי נפש בליליא. ובסעודה ג' אתגלייא נשמתא לגמרי ברוח ותמן נפש וכלהו מתחברי ברוח. והשת' מאי דאמור בחד דוכתא דסעודת שחרית שרייא נשמ' היינו על שירותא דאתגליי' ומאי דקאמ' בדוכתא אחרינ' דבסעודת שחרית שארי רוח היינו לומ' דמתגלייא בו רוח כי היכי דאתגלייא בליליא. וכן מאי דאמ' בחד דוכת' דבסעודת ג' שריא נשמה קושטא איהו דהא בההיא שעתא אתגלייא בגוונא דלא אתגלייא מקמי הכי. ומאי דאמ' דבההי' סעורת' שרייא רוח היינו משום דאתגלאותא דנשמה ברוח איהו ותמן נמי מתחבר נפש ומתעבדי תלתיהון צרורא חדא תמן. ומאי דאקשיתון מוי נפש ולא קאמ' וי רוח או וי נשמה הלא אית לכו לדקדק' דקרא לא מיירי במוצאי שב' אלא בשבת וה"ק וביו' השביעי שב' מלאנהג' עלמ' בצורכא דגופ' אלא מסתלקין לעיל' למילקט נפשאן ולאחת' לון לתתא והיינו וינפש כלומ' אתעסק בצורכי נפשאן ולא בצורכי גופאן דבשא' יומי שבוע' מתלבש ביומין דחול לאנהג' עלמ' לצורכי גופא וביומי שבת' מסתלק' מיומי חול, ומתעליי' למלקט נפשין ולאחת' לון וז"ס עונה בליל שבת ואי יעביד בר נש עבידא בשבתא מערב חול בקדש דהא איהו מעורר לאתלבשא מטרוניתא ביומי דחול ביומא דשבתא בוינפש כתיב וי למימר דו"או משפיע ביו"ד דאיהי מלכו' והיכי משפיע בה דאיהי סלק' ויתב' לקבל רישא כמא דכתי' יו"ד ברישא ותמן מסתכל בה וא"ו וממלא לה שפגא האי איהו פשטא דקר' ומאן דאמ' וי נפש מפר' ביום השביעי שב' ובתר הכי במוצאי שבת וי נפש והכי קאמ' וי לנפש דאתבד בר נש בימי החול דאבד לההוא צרורא דנפש רוח נשמה דהוה שרי ביומא דשבתא:

אור ליום שבת כ"ד לניסן ה' עמך וגו'. הגם כי נטשתני וכו' הדבק בי ובתורתי ובמשניותי וביראתי ואתנך לברית עם להנחיל נחלו' שוממו' דהא איכא למידק מאי ברית עם דטפי הוה עדיף למימר לברית חכמים ולא לברית עם דמשמע ברית עמי הארץ. ותו מאי ואתנך לברית. ותו מאי להנחיל טפי הוה עדיף למימר לנחול מלמימר להנחיל. ותו מאי נחלות שוממות טפי ה"ל למימ' נחלו' מיושבות מלמימר נחלות שוממות:

אבל רזא דמלתא דברית עם היינו לומר דכד נפיק שפעא מברית העליון לרבים עדיף טובא מכד נפיק ליחיד והיינו ואתנך לברית עם וגומ' כלומר אתנך דייתי שפעא רבא על ידך כשפעא דאתי לסגיאין. וקאמר להנחיל ולא לנחול דטפי עדיף מנחיל מנוחל כדאשכחן ביהושע דאתמ' ביה כי אתה תנחיל ואיהו עדיף ודאי מנוחלי הארץ ומאי דאמר נחלות שוממות היינו לומר דארץ ישראל דהיא שוממה מבלי בניה היא יושבת לנחיל אותם. תו איכא למימר דנחלות שוממות היינו נשמתין דאזלין ערטילאין דלא אשלימו עובדייהו בהאי עלמ' או דהוו בהו חובין ואענשו בגיהנם ואינון אזלין סחרניה פרגודא למיעל לגינתא ולא שבקין יתהון וכד נפקא נשמתא מברית עילאה דאיהו יסוד דמתמן פרחין נשמתין ליסו' דמתמן פרחין להאי עלמא וכד פרחן מתמן אינון נשמתין אתיין לקמי' ההיא נשמת' ליקרא לה ולאלוואה לה וכיון דהיא נחתא להאי עלמא לאתבנאה בגופא כל אינון נשמתין דמתלוין בהדה נחתין עמה וזכיין לאתפלגא בעלמ' לאתבנא' בגופין והיינו להנחיל נחלות שוממות כלומר כד תיתי להאי עלמא לאתבנאה בגופא תזכה להנהו נשמתין ערטילאין דאקרון נחלו' שוממות דיתבנון בגופין על ידך והיינו רזא דכי יקרא קן צפור לפניך וגו' כלומר כד אתיא להאי עלמא ויתערון קמך הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא דעדן והיינו אפרוחים או בצים דאפרוחים היינו נשמתין דאית בהו קצת עובדין אלא דלא אשתלמו בעובדייהו ואינת דוגמת אפרוחים דאית בהו גדפין קצת או בצים היינו נשמתין דקבילו עונשייהו בגיהנ' ולית להו עובדין למזכי למיעל לגנתא דעדן. אבל אי יהדרון לאתבנאה בהאי עלמא עתידין למעבד עובדין טבין או למילד בנין זכאין והיינו דוגמת בצים דלית להו גדפין אבל אית בהו כח למעבד מנייהו אפרוחים. והאם רובצת וגו' כלומר דאימא קדישא רביעא עלייהו דחייסא עלייהו ובעייא דיעלון לגנתא שלח תשלח את האם כלומ' תשלח יתה מעלייהו ותיסב יתהון עמך לאתבנאה בהאי עלמא בגופי והיינו ואת הבנים תקח לך ודייק למכתב שלח תשלח ולא קאמר שלח שלח או תשלח תשלח למימר דתימא לאימא קדישא דרביעא עלייהו והות בעייא דייעלון לגנת' דאי יהדרון להאי עלמא כמה צערן וכמה עדנין יחלפון עלייהו ותו דאיכ' לספוקי בהו אי יזכון בעובדין טבין או אי יבאשון ומשום הכי אמר דטפי עדיף להו למהדר לאתבנא' בהאי עלמ' למזכי בעובדין טבין דהא בזמנ' קמיית' דאתו לעלמא הא הוו תחת כסא הכבו' ושדרו יתהון בהאי עלמא למזכי והכי קאמר כמא דשלח בזימנא קדמיית' הכי תשלח יתהון את בהאי זימנא לאתבנא' בגופי למען ייטב לך דבמה דזכי למיתי להו לעלמ' תזכה יתהון למילף להו אורייתא ואורחין דתקנן. והארכת ימים דאע"ג דאשתלים קיסטא דזמנא דאתגזר עלך למחיי בהאי עלמא אי אית בהנהו דנפקו לעלמא על ידך דאתגזר עליה למחיי שנין טפין יאריכון ימיך בגיניה דלא תסתלק מעלמ' עד דיסתלקו אינהו מעלמא בגין דעל ידך יסתלקון לעילא תו איכא למימר דהנהו תרין שלוחין רמיזין לחרבן תרי מקדשי והיינו דכתי' איזה ספר כריתו' אמכם אשר שלחתיה דאיזה ספר כריתות רמיז על גלו' בבל דלא הוה אלא שלוחא בעלמא והיינו אשר שלחתיה. או מי מנושי רמיז על בית שני דאף בזמן בניינו הוו עבדין למלכי עממין והיינו אשר מכרתי אתכם לו לעבדים. הן בעונותיכם נמכרת' וגו' כלומ' דבחרבן בית ראשון הוו בהו פשעים ע"ז וג"ע וש"ד ובטול תורה והיינו ובפשעיכם שולחה אמכם אבל בבית שני לא הוו הני חובין בהו אלא שנאת חנם והיינו בעונותיכם נמכרתם והיינו רזא דס' רבוא דכד אתא מרע"ה לעלמא אייתי עמיה ששים רבוא דאינון אוכלוסא ומשום הכי היו יולדות ששה בכרס אחד לאשלמ' ההוא מניינא בההוא זימנא והיינו רזא דפקידת כמה עקרות בחד זמנ' דהיינו דאתי צדיקא לעלמא בההוא זמנא ואתו עמיה כמה נשמתין כדאמרן. והיינו רזא דעד לא אתא שמואל דבר ה' היה יקר בימים ההם ובתר דאתא הוו מתנבאים בכל דוכתא וטעמא משום דהוה נשמתיה מבינה כד"א ותשובתו הרמתה כי שם ביתו כלומר דשם דהוא רזא דויתיצב עמו שם איהו ביתו דרמתה דהיא בינה וכיון דהות נשמתי' מהאי דרגא עילאה אתפתחו מבועין דשפעא עלאה דנבואה וחכמה ונחתא לעלמא. והיינו רזא דויהי נא פי שנים ברוחך אלי דכד אתא אליהו לעלמא אייתי עמיה נשמתא דאלישע ומשום הכי זכה ביה בהאי עלמא לאלפא ליה והיינו אשר יצק מים על ידי אליהו דאשפע עליה מי החסד לאייתאה ליה להאי עלמא בזכות אליהו וכי היכי דכד אתי צדיקא להאי עלמא מייתי עמיה כמה נשמתין דאתיין לאלוואה יתיה וליקרא ליה כמא דאמרן וזכי בהו לאתבנאה בגופי. הכי כד מסתלק מעלמא וספדין ליה אתו הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא ומתחברי בהדי' בההוא הספדא ובההוא זכו זכאן לאתבנאה בהאי עלמא בגופי דאיהו מסתלק לעילא ואינון נחתין לאתבנאה בגופי והיינו רזא דהספדא ובכיא על צדיקא דבהנהו פתיחו דמתפתחין מבועין לאושדא דמעין מתפתחין מבועין עילאין לנחתא הנהו נשמתין דקאמרן. והיינו רזא ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם וגומ' ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגומ' דאי לא יבכו על כל העדה יקצוף. ומשום הכי קרינן בי"ה מיתת בני אהרן. ביום הכפורים אסור בתשמיש המטה משום דביום הכפורים מסתלקא מלכות לנקטא נפשין דתפלג כולי שתא וכיון דקרינן מיתת בני אהרן ומצטערינן עלייהו הוי כאילו מיתו בההוא יומא וספדו עלייהו ועל ידי כן מתוספי כמה אלפין ורבוואן נפשין למיחת בההוא שתא:

והיינו רזא דצדיקים מולידין במיתתהון יותר מבחייהון. ואמר ליה אלישע לאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כלומר כמא דזכינא על ידך כד אתית להאי עלמא הכי אזכה כד תסתלק מעלמא לסלקא בדרגא עלאה ואמר ליה הקשית לשאול דאף על גב דצדיקא בין כד אתי לעלמא בין כד מסתליק מיניה מזכי לנשמתין. נשמתין דמזכי להו כד מסתליק לאו אינון דזכי להו כד אתא ואת דזכינא כד אתינא קשה הוא לזכאה לך נמי כד מסתלקנא אבל מכל מקום אם תראה אותי לוקח מאתך על ידי ההוא ראיה אזכה לך כאילו לא זכינא לך מעיקרא:

תו אמר לי ברזא דספירות הא אינון דוגמא להבדיל לגוף שהפעולות נעשות על ידו. ואין סוף דוגמא לנשמה וכל מצות עשה ומצות לא תעשה תליין בספירות וכד מקיים איניש מצות עשה ממשיך חיותא ושפעא לספיראן דתלו בהו הנך מצות וכד עבר על לא תעשה הא הוא ממעט חיותא ושפעא דספירן דתלו בהו. ובעונות שרבו הא כ"י אתמנע מינה חיותא ושפעא דאתי לה מלעולא ואילו יצוייר דהוה מפסיק ח"ו שפעא וחיותא מינה הוו עלמין כלהו מתחרבי והכי ההא דוגמת אבר שנצמת ובטל ממלאכתו דהא ודאי אפסיק מיניה חיותא ושפעא כיון דאינו פועל פעולתו ועל כרחין אי אפשר לומר דלא אתי ליה חיותא כלל דאם כן הוה מסריח הילכך ודאי אית ביה קצת חיותא. ומהכא תנדע כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא מחובוי וכמה אית ליה לאהטתדלא למעבד פקודייא דמארי עלמא: