וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגומר עד אך את שבתותי תשמורו. אחשוב שהיו בישראל כתות חלוקות במי תעשה המלאכה הקדושה מהמשכן וכליו. והיה אדון הנביאים מסופק מאד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו לעשותה לפי שרבים מישראל בכוונה רצויה היו מתנדבים לומר אני אדע לעשות כל זה כדי לעבוד את עבודת הקדש. ועם היות שידע משה חכמת בצלאל ורב תבונתו היה ירא להפקידו על המלאכה לפי שהיה בן אורי בן חור בן מרים בן אחותו שמא יאמרו ישראל משה עשה עצמו מלך. ואת אהרן אחיו כ"ג ואת בני אהרן כהני ה'. ואף את בצלאל מפני שהיה נכדה של אחותו נתן כל התרומה בידו והפקידו על מלאכת ה' ומהם היו אומרים שהיה בלתי אפשר שאיש מבני ישראל שכלו ימיהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ידעו לעשות בזהב ובכסף ובאבנים יקרות כי לא נסו ללכת באלה. ומהם היו אומרים שאהליאב היה יודע יותר מבצלאל והוא היה ראוי לפקוד על המלאכה. ולכן ביאר השם למשה מי יפקיד עליה. והשיב לדברי כל אחד מהכתות האלה באמרו ראה קראתי בשם בצלאל אל תחוש לדברי האומרים ראה אתה וכל איש מהם יראה שאני בחרתי בבצלאל לעשות המלאכה הזאת וקראתי אותו בשמו ובשם אביו ואבי אביו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה כי האדם יראה לעיני' ואני רואה ללבב מי הראוי ואמלא אותו רוח אלהים. ומלת ואמלא היא כמו ואקוד ואשתחוה שהוא לשון עבר יאמר ואני מלאתי אותו או שעתה ימלאהו רוח אלהים ואמר רוח אלהים להגיד שיהיה ענינו בזה על דרך הפלא כי רוח אלהים נוססה בו לא רוח אנושי מלא בחכמה ובדעת ובכל מלאכה. והחכמה היא העיונית המעיינת בדברים ההכרחים שאינם תלוים בבחירתנו. והתבונה היא במדות ובשכל המעשי המעיין בדברים התלויים בבחירתו והדעת הוא כולל לכלם. וידוע שמי שהשתלם שכלו בשכל העיוני והשגותיו יקצר בשכל המעשי בידיעותיו. ומפני זה החכמים המתבודדים בעיונם תמצאם פתאים בעניני המדינות עד שמפני זה יעד ישעיהו הנביא על מלך המשיח ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כלומר בשכל העיוני ובמעשי יחד. ולכן היה מהפלא בבצלאל בהיותו שלם בחכמה שהיא העיונית ובתבונה שהיא ידיעת המדיניות. ושבחו בזה להגיד שבחכמתו ידע טבעי כל הנמצאים שהמשכן וכליו רומזים אליהם ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (ברכות נ"ה) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהן שמים וארץ רוצה לומר שהיה מבין רמזי המשכן בשמים ובארץ וע"כ שבחו בחכמה. וכן הרמזים התורנים ולכך שבחו בתבונה. עוד זכר מהפלא בענינו שעם היותו חכם ונבון היה בקי ושלם בכל המלאכות. וכבר אמר הפלוסוף כי מי שחננו הטבע הרבה מהשכלי קצר בו מהכחות הגשמיות והמלאכות. ומפני זה היו רוב החכמים ידיהם ורגליהם כבדים ואין כן בעלי אומניות שהם קלים כנשר ורצים כצבי ובחכמה אינם יודעים מאומה. ולכך היה הפלא בבצלאל שבהיותו מלא רוח חכמה ותבונה היה מוכן ושלם לפעול בכל מלאכת האומנות. אע"פ שבבני אדם היודע במלאכה אחת לא ידע במלאכ' אחרת. הנה בצלאל היה יודע בכל מלאכה. לא מפאת מלמד שלמדו בכך אלא לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת כלומר שהוא מעצמו היה מחשב וממציא מלאכות מלבו שלא למדו אדם. ולא בלבד הדברים הדקים שבמלאכות המתיחסות זו לזו כמו בזהב ובכסף ובנחשת. אבל גם בדברים הגסים והעבים בחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ. שמלאכת האבנים ומלאכת העצים נבדלים ורחוקים מאד ממעשה הצורפים וכן בכל מלאכה היה שלם בצלאל ברוח אלהים ובהשפעתו. וכנגד הכת האומרת שאהליאב הוא יודע והגון לפעול במלאכה. אבל זה יהיה בהיותו בחברת בצלאל כי הוא יתן מרוחו עליו לא שיהיה אהליאב ראש וקצין במלאכה כי כן נתתי בלב כל חכם לב חכמה וכלם יעשו במלאכת המשכן. אבל אין אחד מהם במדרגת בצלאל. והנה ייחס הכתוב החכמה והתבונה המושגות בשכל. וגם המלאכות אל האלהים. לפי שהכל מושפע מהנבדל כמ"ש (משלי ב׳:ו׳) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. הנה אמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. הודיע שצריך לאדם שיכין עצמו לחכמה. ואז ישפיע עליו הנותן יתברך וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה שכיונו בזה שאינו נותן חכמה בפועל אלא למי שיש לו חכמה בכח והכנה. והנה משה רבינו אמר לישראל בענין בצלאל מה שאמר לו השם בלשון שנאמר לו. שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהראה לו הקדוש ב"ה ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד תקנתי מאותה שעה. ואף בצלאל מאותה שעה תקנתי אותו רוצה לומר שנולד מוכן לשלמות ההיא מטבעו. כי ספרו של אדם הראשון הוא רמז לטבע בני אדם. וזכר הכתוב הדברים אשר יעשה בצלאל וחבריו. את האהל ואת הארון וגומר. ואמרו ואת בגדי השרד. אמרו המפרשים שבהם היו מכסים את כלי אהל מועד בנשאם. ואמרו בסוף הדברים ככל אשר צויתיך יעשו אינו צווי ולא אזהרה אלא הגדת העתיד. והבטחה למשה שעם היות בצלאל וחביריו נולדים בעבדות מצרים וכלו ימיהם בעבודת פרך הנה בחסד אלהים יעשו ככל אשר צוה השם. ולא יחטיאו דבר ממה שצוה במלאכת המשכן וכליו:
