וידבר ה' אל משה וגו' כל חלב שור וכשב וגו' עד קח את אהרן ואת בניו מפני שיאכלו אותם הכהנים והבעלים והתיר אכילתם באמרו כל טהור יאכל בשר ונאמר נפש כי תגע בכל טמא וגומר. והיה לאומר שיאמר הנה החלב אם הוא דבר טהור מותר לאכלו כבשר ואם אינו טהור יטמא במגע ככל בהמה טמאה לזה בא אחרי אותם הגזרות הדבור הזה באיסור אכילת החלב והדם. ולפי שאיסורו כבר נזכר בסדר ויקרא באמרו כל חלב וכל דם לא תאכלו לכן צריך להביא עליו דבור חדש כאלו העידה התורה שהביאור שנעשה כאן והתוספת שנתוסף במצוה הזאת על מה שכבר נאמר בסדר ויקרא הש"י דבר אותו למשה במקום הזה האמנם להיות ענינו נקשר עם המצות שזכר למעלה בשלמים הושם במקום הזה קודם שישלים מצות השלמים לסמוך אותו למצות ההן שנזכרו למעלה. והנה התבאר' הסבה למה הזהיר כאן על אכילת החלב והדם בהיות שכבר צוה עליו בסדר ויקרא שהוא לפי שביאר כאן בחלב שהוא מותר למלאכה ואינו מטמא ושבא עליו דבור בפני עצמו מפני החדוש שנתחדש במצוה ההיא ושנכנ' הדבור הזה בין פרשיות השלמים כדי לסמכו לאכילת השלמים ומה שיאכלו מהם ומה שאינו ראוי מהם לאכילה וגם כן לבאר בזה ענין הזהרת הטומאות שזכר כאן ומפני זה עצמו לא בא הדבור הזה בפרשה פתוחה כמנהג הדברות להיותו נקשר עם אשר למעלה ממנו. והותרה עם זה השאלה הכ"ב. והנה אמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. להגיד שעם היות בשר הבהמות האלה טהור וטוב וכמו שאמר כל טהור יאכל בשר הנה החלב אשר בהם לא תאכלו. אבל אינו אסור בהנאה כי הנה חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אע"פ שאכול לא תאכלוהו כל שכן חלב שור וכשב ועז כי עם היות שלא תאכלו אותו אינו אסור לכל מלאכה. הנה השוה חלב הבהמה הכשרה לחלב הבהמה הטרפה באיסור האכילה והתר ההנאה והמלאכ'. והרמב"ן כתב שמפני שאסר כל חלב מהבהמה הנקרבת על המזבח לא מהמין שיתקרב שמה אולי יעלה על הדעת שהנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ויהיה חלבן מותר באכילה כחלב הצבי והאיל לכן הוצרך לומר ואכול לא תאכלוהו אך יעשה לכל מלאכה לפי שאין בו טומאת נבלות. ויצא מזה שאין החלב מטמא במגע כבהמה טמאה ושרץ טמא לפי שהיא עיקר הצווי להזהיר על אכילת החלב לכן אמר עוד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה. והיה זה לפי שהחלב מהקרבנות היה חלק המזבח ואיך יאכל העבד מאכל אדוניו וחלקו. ולפי שבסדר ויקרא נאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו ואזהרה שמענו אבל עונש לא נזכר שמה בא הכתוב וביאר כאן שהוא בכרת. ואמרו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם אין מאמר בכל מושבותיכם מוסב בלבד לאיסור אכילת הדם אבל אחרי שהזהיר על החלב והזהיר על הדם אמר על שניהם יחד בכל מושבותיכם רוצה לומר בין שתהיו בארץ או חוצה לארץ תמיד כל חלב וכל דם לא תאכלו. לפי שזה חובת הגוף ואינה חובת קרקע ולכן נוהגת בכל מושבותיכם. ואמר לעוף ולבהמה להגיד שהדם האסור באכילה הוא מן העוף ומן הבהמה אבל דם דגים וחגבים הוא מותר ולפי שבסדר ויקרא כשהזהיר על אכילת הדם לא פירש שם ענשו הוצרך לפרשו כאן באמרו כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הרי שהחלב והדם שניהם אסורים באכילה בכל מושבותיכם ושניהם בכרת. ואחרי שביאר שהחלב והדם מהשלמים לא יאכלו בא דבור אחר להזהירם שגם כן לא יאכלו מאמורי השלמים אותם שהיו נגשים על המזבח ולא גם כן החזה והשוק שהוא חלק הכהן. וזהו קשור הפרשיות האלה. ולכך אמר המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' רוצה לומר האיש מבני ישראל המקריב את זבח שלמיו לה' לא יחשוב בלבו שיביא דבר מהם לכהן מפני החזה והשוק אשר יאכל מהם. אבל המקריב המתנדב ההוא יביא את קרבנו לה' ויגמור בלבו שכל קרבנו הוא נגש אל האלהים ושהוא יתברך מעל שלחנו נותן אל הכהנים משרתיו עושה רצונו מה שיאכלו. ומפני זה ידיו של מקריב תביאנה את אשי ה' שהם החלב על החזה להניף אותם תנופה לפני ה' להורות שאליו נקרב הכל והיה החלב על החזה לקשטו וליפותו ואז הכהן יקריב את החלב על המזבח ויקח החזה לעצמו וכן יתנו לו את שוק הימין שיהיה תרומה לה' מזבחי שלמיהם. וכתב רש"י כשמביאו נתן חלב על החזה וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה. וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף ולאחר התנופה ניתנו לכהן המקטיר ונמצא החזה למטה וזהו שנאמר וישימו את החלבי' על החזות ויקטר החלבים על המזבח. למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה כך מפורש במנחות אבל מדרך הפשט נראה כמו שכתב הרמב"ן שהחזה היה מניף החלבים ולא השוק וראוי אם כן לעיין למה חלק הכתוב בין החזה והשוק שבחזה אמר את החלב על החזה יביאנו ואת החזה להניף אותו תנופה והיה החזה לאהרן ולבניו אמנם בשוק לא זכר תנופה אבל אמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם. ואמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה. הרי שהבדיל החזה והשוק בכמה הבדלים. ולמה לא צוה שידיו יביאו החזה והשוק יחד ויניף שניהם יחד ויהיו שניהם לכהן המקריב את דם השלמים או יחלקו הכל לכהנים כמו שראינו שאחר זה שתף שניהם יחד באמרו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וכן מצאנו שאמר הכתוב ואת החזה ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה הרי ששניהם הניף לא החזה בלבד ורחוק הוא דעת הרמב"ן שכתב שחזר והניפם בפני עצמם. ואומר בהתר זה שיחד השם יתברך בשלמים החזה והשוק לפי שיסוד האמונות ופינות הדת האלהי' אשר עליהם תסוב הם שנים הא' שהוא יתברך יודע בכלל ובפרט כל עניני העולם השפל בכל צדדיו וכל יצר מחשבות מבין. והב' שהוא יתברך משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והנה החזה היה רמז לידיעה האלהית כי הוא מלשון ראיה וחזיה כמו חזה ציון קרית מועדינו ותחז בציון עיננו ועליו יתברך נאמר עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. ולזה נתיחדה התנופה לחזה כי היא היתה לכל ד' רוחות לרמוז שעיניו יחזו כל הנעשה בעולם ממזרח וממערב צפון ודרום והיה בא החלב על החזה. לפי שחלב הקרבים רומז למחשבות ויורה בזה שהוא רואה יודע וחוזה מחשבות ולב. והיה השוק רמז להשגחה לפי ששוק התרומה היה הכהן מעלה ומוריד וזהו מעשה ההשגחה מגביה שפלים ומשפיל גבוהים מוריד שאול ויעל וכן אחז"ל תנופה בחזה מוליך ומביא ותרומה בשוק מעלה ומוריד. הנה התבאר מזה למה נתיחדו מהשלמים לכהן החזה והשוק שהיה לרמוז שהאל יתברך יודע כל הדברים ומשגיח בהם משפיל אף מרומם ואמנם הזרוע והלחיים והקבה לא היו מתנת הכהנים ולא היו קדש אבל היו חולין כי הנה מהקדשים הקלים ומקדשי הקדשים נתנו החזה והשוק בלבד. אבל מבשר החולין שהטבחים עושים בבית המטבחים צותה תורה שיתנו לכהן השוחט אותו להכשירו הזרוע תחת עמלו בשחיטה והלחיים שכר עבודתו שברך בשחיטה. והקיבה שכר בדיקתו. אבל הם חולין היו ולא קדשים. וצוה שיביא החלב על החזה לרמז שידיעתו יתברך היא בקרב איש ולב עמוק כמו שביארתי. ושנתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק מפני הרמז הנרמז בהם עם היות שבפועל שניהם הונפו והורמו. אבל נתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק בבחינת הרמז הזה. ולכן תמצא שנאמר אחר זה במלואים ששם את החלבים על שוק הימין וינף אותם תנופה וגומר. ואמנם למה יחד החזה לאהרן ולבניו והשוק למקריב את דם השלמים ואת החלב. אין ספק שדין החזה כדין השוק היה לענין הכהנים. אבל נאמר בחזה לאהרן ולבניו להגיד שכל מתנות הכהונה היו נחלקות בין הכהנים והכ"ג נוטל חלקו בראש ומבלי חלוקה. אבל בשוק אמר המקריב את דם השלמים ואת החלב לו תהיה שוק הימין למנה כדי ללמד שכל כהן שהיה ראוי לזריקת הדם ולהקטיר החלבים הוא יאכל משוק הימין יצא הטמא ושלא יוכל לעבוד שלא יאכל. והנה שוק הימין הוא כמו שכתב רש"י מן הפרק של הארכובה עד הפרק האמצעי שהוא כובע של רגל. וצוה שיהיה השוק מהימין לפי שהוא יותר משובח. וכפי מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הכ"ג. והנה אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וגומר. להודיע שלא יחשוב האיש המקריב את זבח שלמיו שהכהנים גוזלים את קרבנו ואוכלים בשר שלמיו שלא מדעתו. כי הנה הקדוש ב"ה לקח החזה והשוק ההוא לעצמו מהם והוא ברחמיו וברוב חסדיו נתנם לפרנסת הכהנים ואם כן לה' הם ואליו הוגשו והוא נתנם למשרתיו. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו להגיד שהחוק הזה מהחזה והשוק הוא חק משחת אהרן ומשחת בניו שזכו מהם מאשי ה' והם הקדשים ביום הקריב אותם לה' ובי"ת ביום היא במקום מ"ם רוצה לומר מיום שהקריב אותם לכהן לפי שאז צוה השם לתת להם החזה והשוק. ואחרי שהשלים הכתוב משפטי העולה והמנחה החטאת והאשם והשלמים אמר זאת התורה רוצה לומר כל מה שנז' למעלה היא התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו'. כי מה שזכר מקרבן אהרן הוא גם כן מתורת המנחה כמו שביארתי. האמנם פירש ענינו במה שאמר ולמלואים ואחר כך וכל זבח השלמים רוצ' לומר מיום חנוך הכהונה שהקריבו אותה מנחה. ואמר אשר צוה ה' את משה בהר סיני וחזר לומר ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם לה' במדבר סיני לפי שהקרבנות נצטוו בהם ישראל בהיותם במדבר סיני אחרי שהוקם המשכן ולפי שהיו חונים נגד ההר אמר שצוה אותם השם למשה בהר סיני. ולפי שלא נחשוב שעל ההר צוה יתב' עליהם בהיות משה שמה לקבל הלוחות לכך הוצרך לפרש ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' שהיה זה במדבר סיני באהל מועד שכבר היה בקרב המשכן לא על הר סיני עצמו כי מן האהל היה הקול מדבר למשה כל מצות הקרבנות:
