ויעלו ממצרים וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו. ספר הכתוב שעלו בני יעקב ובאו אליו לארץ כנען כי עם היות קשה עליהם לעלות ממצרים להפרד מיוסף אחיהם הנה בעל כרחם עלו משם ובאו ארץ כנען לא מתאותם ללכת לבתיהם כי אם ללכת אל יעקב אביהם ולשמחו בשמוע' טובה חלף שמרו ועצבו רוחו בבשורת טרוף טורף יוסף זה ימים וזה טעם אביהם. ואמנם אמרו ויפג לבו כי לא האמין להם. כתב רש"י נחלף לבו מלהאמין לא היה פונה אל דבריהם ואיך יהיה נתינת טעם לזה כי לא האמין להם כי הוא עצמו ויפג לבו כפי פירושו כ"ש שאם לא האמין לא נחלף ולא נשתנה ממה שהיה בדעתו עד עתה והרמב"ן כתב שמת לבו מרוב השמחה הפתאומית כי זה דבר טבעי לחלושי הטבע בבא אליהם דבר פתאומי שיצא לחוץ הרוח החיוני ויתקרר הלב. והפלא מהרב כי איך יהיה סבה לזה כי לא האמין להם ואם לא האמין לא התעורר הרוח לתתנועע לצד חוץ אבל פירוש הכתוב הוא כפשוטו שנחלש רוחו לפי שלא האמין להם. וזה כי בזכרם ענין יוסף בנו חמודו שכבר נואש ממנו זה כ"ב שנה ואמרם עתה שהיה חי והוא לא האמין נתעוררה אנחתו נהפך לבו בקרבו כי נתחדש לו צער מיתתו ויפג ונחלש לבו על העדרו ומותו כאלו אז מת כי לא האמין להם שהיה חי ובראותם שלא היה מאמין לדבריהם הגידו לו את כל דברי יוסף וסימניו אשר אמר אליהם בפיו כארז"ל ועם זה ראה את העגלות שהיה אות חזק על מעלתו לפי שידע שלא יצאו כי אם בדבר המלך ואז האמין שהוא חי וזהו ותחי רוח יעקב אביהם שחיתה רוחו תחת היותו מעולף כי מצד הצער והדאגה שנתחדשו בו בשמעו זכרון יוסף ושהוא חי בחשבו שלא היה כן קרהו עלוף בהכנס הרוח לפנים ועתה מפני שמחת השמועה בהאמינו אותה חיה רוחו והתעורר לצאת לחוץ זהו פעל השמחה שתוציא הדם והרוח לחוץ. והסתכל אמרו ותחי רוח יעקב אביהם ולא אמר ויפג לב יעקב אביהם כי היה זה להגיד שזאת היתה כונתם להחיות את רוחו להיותו אביהם שהם חייבים בכבודו לא להפיג לבו ולפי שהם אמרו אל אביהם שני דברים האחד שהיה יוסף חי והשני שהוא מושל בכל ארץ מצרי' ואין ספק שהיו מאריכין בספור ממשלתו ועניניו כמו שאמר להם יוסף והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים אמר יעקב רב עוד יוסף בני חי כלו' מה לי שיהיה אדון ומושל או שלא יהיה רב לי לדעת שהוא חי אלכה ואראנו ר"ל לא אלך שמה לראות את כבודו ואת גדלו ולא כדי שיכלכל אותי בשני הרעב כאשר אמרתם אבל אלכה ואראנו בלבד כי זהו חשקי וחפצי לא הכלכלה ולא דבר אחר אלא לראותו בלבד והיה דעתו לשוב מיד לארץ כנען וזהו אלכה ואראנו שהוא ע"ד אעברה נא ואראה שהיה דעתו של מרע"ה לראות את הארץ ולמות מיד כן אלכה ואראנו אלך לראותו ואשוב מיד. ומאהבתו אותו נסע במהירות הוא וכל אשר לו ר"ל הבנים והבנות שכלם רצו לבא עמו לראות את יוסף והנה בא אל באר שבע להיותו מקום תפלת אבותיו וגם מפני שיצא משם ללכת לחרן כשראה מראת הסולם והובטח ממנו יתברך על השמירה. ואמנם אמרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולמה לא זכר ג"כ אברהם כתב רש"י שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ואינו נכון כי היה ראוי שיזכור אביו וזקנו ויאמר לאלהי אבותיו והרמב"ן כתב שרמז כאן שהזבחים היו למדת הדין והוא אלדי יצחק כי מדת הרחמים היה לאברהם ומדת הדין ליצחק וזה טעם ופחד יצחק היה לי והנה עשה הזבחי' למה"ד למה שידע שמעתה יתחיל הגלות. וגם זה אינו נכון כי אין לו רמז בכתוב לא מהיות הזבחים מיוחדים למדת הדין. ולא מהיות עתה התחלת הגלות וגם לא מהיות יצחק ממדת הדין והנה מעת שנעקד על גבי המזבח נדבקה בו ההשגחה האלדית ונתיחד למדת הרחמים כמ"ש י"י יראה אשר יאמר היום. ואמרו ופחד יצחק היה לי כבר פירשתיו במקומו על זולת זאת הכונה. אבל כונת הכתוב היא שיעקב חפץ מאד לרדת לראות את יוסף אבל מצד אחר היה ירא מלצאת מארץ הקדושה המושגחת וידע שעם היות שאברהם ירד למצרי' הנה אחר העקדה אמר הש"י ליצחק אל תרד מצרים כי הנה היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ודמיונות כוזבים מנגדים לשלמות השכלי והנה אברהם לא נזהר מזה למה שעדין לא נדבקה בו ההשגתה אלדית אבל אחרי שנמול ונעקד יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה להיות השם להם לאלדים והם יהיו לו לעם ולעבדו על הארץ הנבחרת אשר תמיד עיני י"י בה ולזה נחסרה ליצחק הירידה למצרים ומפני זה היה ירא יעקב מצאת מהארץ הקדושה ללכת חרנה עד שהוצרך ית' להבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה. והנה קבל על עצמו בשובו לעבוד את השם הנכבד שמה. ולכך עתה שהביאו ההכרח לרדת מצרים בא לבאר שבע שמשם יצא כשהיה ירא לצאת מן הארץ כשהובטח בשמירה ובא להתפלל שמה ולזבוח זבחים לאלדי אביו יצחק האומר אליו אל חרד מצרים וגו' גור בארץ הזאת ואהיה עמך שנראה שלא יהיה עמו בארץ אחרת והיתה כונתו לשאול רשות ממנו ית' לירד מצרימה עם היות שמנעו מיצחק אביו אז א"ל השם אנכי אלדי אביך כלומר עם היות שאנכי אלדי אביך שצויתי לו אל תרד מצרימה אני אומר לך עתה אל תירא מרדה מצרימה כי הנה שני הצוויים ההפכיים הם מאתי. ולפי שהיה יעקב ירא בירידה זאת שמא המצריים ימותו בניו ובני בניו וימעיטום וג"כ היה ירא שמא להיות מצרים מלאה גלולים לא תדבק שמה השגחת השם ונבואתו כאשר היתה נדבק עמו בארץ כנען על כן היה ירא אולי שימות שם ויקבר במצרים ולא במערת המכפלה כאבותיו והיה ג"כ ירא שמא ימות יוסף בחייו וישבע ברעות נפשו ותהפך ליגון שמחתו לכן הוצרך הש"י להבטיחו מארבעת דברים האלה כנגד הפחד אמר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ובזה גלה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד. והתבונן שלא צוה אותו שירד שמה אבל הבטיחו שלא יירא ברדתו שמה. וכנגד הב' אמר אנכי ארד עמך מצרימה ר"ל שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך. ולא אמר אנכי אורידך מצרימה כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה לפי שהירידה היא מיעקב שבחר בה לא מהאל ית' אבל אמר שירד שם עמו כי תרד ותשפל השגחתו בהיותו במצרים וכאלו אמר אנכי שאמרתי לאביך אל תרד מצרים אנכי ארד עמך שמה. וכנגד היראה הג' מענין קבורתו אמר ואנכי אעלך גם עלה שיעלה אותו משם להיותו נקבר במקום אבותיו המקודשים. וכנגד היראה הד' מחיי יוסף אמר ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר הוא יסתום עיניך בשעת המיתה בהפך מה שאמרת כי ארד אל בני אבל שאולה כי לא יהיה כן. ואפשר לפרש ויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יכלכלהו ולא יצטרך לזולתו ויהיה זה מלשון כסות עינים וזהו פירוש הפסוקים האלה כפי פשוטם. ואפשר לפרש עוד בהם שלא היו כל ההבטחות האלה לענין יעקב בפרטיותו בלבד כי אם לזרעו כי יעודי האומה פעמים רבות יבואו בשם אביהם כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב וזולתם הרבה וזה דבר ראוי כי העם נכלל בכח האב הראשון ולכך אמר עתה ליעקב אל תירה מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם ולא תחשוב שישארו בניך וזרעך ולא ישובו עוד אל הארץ הזאת לא יהיה כן כי אנכי ארד עמך מצרימה רומז לזרעו ששם יהיו מושגחים ונשמרים ממנו ית' והוא על דרך עמו אנכי בצרה וכן (ויקרא רבה פרשה ל"ג) ארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם. ואל יקשה עליך זה המאמר בחקו ית' שענין מאמרם הוא שהאל ית' הוא נכר ונודע מצד מעשיו המורגשי' והמושכלים ובהיות האומה בכבוד והצלחה תעלה מעלה מעלה הכרת מציאותו ויכלתו בעולם כי זה ראיה על שאלדים הוא אלדים חיים ומלך עולם וההפך בהפך ולזה כשיגלו ישראל הנה תתמעט הכרת וידיעת מציאות האל ויכלתו בפני הרואים כי יאמרו אין אלדים בישראל וכמאמר דוד בענין הפלשתי וידעו כי יש אלדים בישראל ולזה אמר כאן הש"י ליעקב על גלות מצרים הנה באמת אנכי ארד עמך מצרימה כי בירידתך יש לי ירידה לא בהחלט ולפי עצמי חלילה אבל בבחינת אנשי העולם וכן אנכי אעלך גם עלה כי אעלה את זרעך משם ובזה הודיעו שיעקב לא יעלה ממצרים את בניו ולא יחזירם אל ארץ כנען כמו שהיה במחשבתו לעשות. אבל האל ית' יעלה אותם אחר כך משם וזהו ואנכי אעלך ובאמרו גם עלה ר"ל גם אעלה אני כי יתפרסם מציאותי בעולם בהוציאי אותם מארץ מצרים וכמאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלדים וזהו גם עלה כי הוא פעל עומד ואעלך הוא פעל יוצא וכאלו אמר גם אעלה ואל תתמה על זה כי המקור ישמש על העבר ועל העתיד ועל הבינוני ועל הצווי כי כמו שבבא כל ישראל ענינו כאשר יבא ככה גם עלה הוא גם אעלה. ולפי שיוסף היה הסבה המביא הגלות הזה אמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. ר"ל הוא יסגור עיני בחינתך שלא תעיין בזה ולא תצא ממצרים בחייך בעבורו כי בחשקך לראותו תביא את בניך שמה ולאהבתך אותו תשב שמה כל ימי חייך וימשך מזה הגלות וזהו מה שכיון ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר שהוא ימנע ממך זאת הבחינה והראיה בעתיד. הנה התבארו גם כפי זה הדרך אלו הפסוקים והותרה השאלה הי"ז. וזכר הכתוב שעם ההבטחות האלה שאמר הש"י ליעקב במראה הזאת קם יעקב ובניו נשאוהו מצרימה עם כל אשר להם. והנה ספרה התורה מספר בני יעקב ובניהם אשר ירדו מצרימה כדי שנדע חסדי י"י עמהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ויצאו משם ברד"ו שנים שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף והנה מה שמנה בני לאה ל"ג והמה ל"ב כבר כתב הראב"ע על דרך הפשט שנמנה עמהם יעקב וכמו שאמר בתחלה יעקב ובניו כי הוא גם כן נכנס באותו מנין. ואמנם מספר בני רחל היו י"ד עם שני בני יוסף כי עם היותם במצרים ואינם מכלל הבאים היו בכלל בני רחל ולמעלת יוסף כינה אותה בלבד הכתוב כאן באשת יעקב ובזה האופן היו כלם ע' ר"ל יעקב ובני לאה ל"ג ובני זלפה י"ו ובני רחל י"ד ובני בלהה שבעה ואם כן ע' נפש הם יוצאי ירך יעקב. ואמנם אמרו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו וגו' ששים ושש הוא בלבד מספר יוצאי ירך יעקב כשבאו עמו מצרי' שלא נמנה עמהם יעקב עצמו אחרי שאמר יוצאי ירכו ולא ג"כ יוסף ובניו כי לא באו עמו ולכן היו הנשארים ס"ו בני לאה ל"ב בני זלפה י"ו בני רחל שהם בנימן ובניו י"א בני בלהה שבעה הרי הם ששים ושש ומאשר התחברו אליהם יוסף ובניו שהיו במצרים ויעקב עצמו שהיה עקר הבית היו כל הנפש הבאה מצרימה אם עתה ואם ביאת יוסף שבא הוא בפעל ובניו באו עמו בכח היו ע' באמת ובדיוק וכמו שאמרה התורה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה והותרה בזה השאלה הי"ח:
