מ"ג במדבר יג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מ"ג במדבר · יג · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):
וּמלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים עד ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני ויש לשאול בכאן שאלות:

השאלה הא' למה צוה יתברך בשליחו' המרגלים אם כדי שידעו את הדרך אשר יבואו בה ואת הערים אשר יבואו עליהן הנה עמוד הענן ההולך לפניהם לנחותם הדרך הוא ינהגם בהכנסם לארץ ויודיעם הדרכים והמקום והעיר שישכון שם הענן שמה יחנו ומה צורך היה בזה למרגלים ואם היה לדעת עניני אנשי הארץ כדי להזדרז ולהלחם באויבים הנה בחרבם לא יירשו ארץ וזרועם לא יושיע למו ובדרך ההשגחה יהיו מנצחי' לא בתחבולות בני אדם. ולמה אם כן צוה יתברך בשליחות המרגלים:

השאלה הב' כי יראה מזה הספור כי הוא ית' צוה בשליחות המרגלי' אמנם במשנה תורה נאמר סותר לזה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. והרמב"ן כתב שהשם יתברך צוה על זה מפני שהם שאלוהו ושהכתוב פעמים יקצר בספורים ואינו נכון בזה הענין כי היה ראוי לספרו אצל המעשה כדי שלא נטעה לחשוב שהש"י צוה בשליחותם מעצמו והוא היה סבה פועלת בכל הרעה הזאת ולמה אם כן העניש ישראל עליה:

השאלה הג' איך המנהיג השלם מרע"ה לא נתגלה לפניו כמה מהטעות היה בשליחות המרגלים ואם ישראל שאלום למה לא הוכיחם ולא אמר להם בתחלה מה שאמר בסוף לפניהם כמו שאמר במשנה תורה לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם וגו' ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' והכתוב מעיד בהפך שנאמר וייטב בעיני הדבר והתימה ממי שפירש בעיני ולא בעיני המקום כי איך יסכים אדון הנביאים ויחשוב שהוא טוב מה שהוא רע בעיני המקום אף כי הדבר היה מבואר מפאת עצמו:

השאלה הד' באמרו כאן שלח לך אנשים כי מלת לך היא מיותרת ואין ענין לה כי אין לנו לפרש מלת לך אשר כאן להנאתך ולטובתך ואין לפרשו גם כן כפרש"י לך על דעתך אני איני מצוה אותך. כי הנה בהיות השם יתברך מצוה בדבר לא יאמר אני איני מצוה לך ולא נמצא כזה בשום צווי מהצווים שיאמר השם יתברך עשה על דעתך אם תרצה ויקשה גם כן אמרו אשר אני נותן לבני ישראל האם היתה שם ארץ אחרת אשר יצטרך לאמר שהארץ אשר יתורו היא הארץ אשר אני נותן לבני ישראל:

השאלה הה' למה צוה לשלוח י"ב אנשים איש אחד מכל שבט וכלם אנשים חשובים ראשי בני ישראל המה כי המרגלי' מוטב הוא שיהיו שני אנשים כי מה שיראה מאה איש יראו שנים מהם ואנשי הארץ לא ירגישו בב' אנשים נכרים כאשר ירגישו בי"ב אנשים ויהושע כן עשה ששלח שנים אנשים מרגלים חרש. והמפרשים פירשו שהקב"ה צפה שעתידין לחטא ולכן שלח י"ב אנשים כדי שישוו כל השבטים בין לטוב בין לרע. ואיני רואה מה תועלת בזו מההשואה שהרע היותר מעט הוא היותר טוב והיה די שיהושע וכלב ילכו לבדם וגם אמרו ששלח אותם נשיאים כדי שלא ייראו ולא יחתו כפחותי הנפש וגם זה אינו נכון:

השאלה הו' מה ענין שאלת משה למרגלים על הארץ אם טובה היא אם רעה האם היה מספק במה שנאמר לו פעמים רבות ונאמר לאבותיהם הקדושים כי היא טובה ורחבה. והיה זה סבה לשום ספק בלב ישראל עליו בראותם שישאל ויספק בו:

השאלה הז' למה שאל משה למרגלים על עם הארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. האם בהיות העם עצום ורב יעזבו ישראל מפני זה ללכת לארץ ושיאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומשה צוה שישיבו אותם דבר על זה וידוע היה שיתפעלו ממנו בני ישראל. והנה הרמב"ן פעם יאמר שאם יהיה העם חזק והערים בצורות יבנו דיק וסוללות ואם לא לא. ופעם יאמר שהיתה השאלה הזאת על הנגב בלבד שאם לא יהיה שם עם חזק והערים בצורות יכנסו בדרך ואם לא ילכו בדרך אחר לא צוה אלא שיתורו אל הנגב וההר ההוא ולא יצטרכו בזה רק ג' או ד' ימים. והם רצו ללכת בכל הארץ ובזה חטאו ושזה דקדק עליהם הכתוב במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. אבל כל זה בלתי נכון מכמה פנים כי יהושע וכלב צדיקים היו ואיך הלכו עמהם בכל הארץ ומשה לא הוכיחם עליו. והכתוב מעיד שלא מתו אלא לפי שהוציאו דבת הארץ ולא ספר חטאם בדבר אחר. ועוד כי אם היה ארץ הנגב חזקה היה להם להכנס בדרך אחר והיה להם לשלוח מרגלים לרגל מצד אחר וכן בכל הדרכים לבחון להם הדרך היותר נאות כל שכן שבסוף הענין לא עשו ישראל דיק וסוללות אבל הקיפו את יריחו ותפול החומה תחתיה ומה היה אם כן ענין השאלה הזאת מהעם ומהערים:

השאלה הח' מה היה חטאת המרגלים כי יראה שהם לא אמרו רק האמת באמרם שעז העם והערים בצורות. שכן אמרו מרע"ה לפניהם שמע ישראל אתה עובר היום לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק. וא"כ לא חטאו ולא כזבו המרגלים במה שאמרו והרמב"ן כתב שהיה פשעם במה שאמרו אפס שהוא נגזר מאפיסה המורה על ההעדר וכאלו החליטו המשפט שא"א שיכנסו לארץ ההיא. ואין מלת אפס מורה כן כי ענינו הוא כמו רק והוא מחובר עם עז ענינו שהם שבחו את הארץ שהיתה זבת חלב ודבש רק העם היה עז וכן הוא אפס כי לא יהיה בך אביון. אפס כי לא תהיה תפארתך האמור בברק ומה היה רשעת המרגלים ופשעם אם אמת יהגה חכם. ואם פשעו בהוצאת דבה על הארץ הנה כמו שכתב הרמב"ן לא התרעמו העם מזה אלא על מה שאמרו בתחלה שהיה העם חזק והערים בצורות בשמים. וכמו שאמר אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו לאמר עם גדול ורב ממנו וכן אמרו למשה לנפול בחרב וגו' כל שכן שחז"ל אמרו שבכל מקום שעברו היו רואים קברי מתים שהקב"ה עשה כן כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב אליהם אם כן גם בזה דברו אמת ולמה קראם הכתוב מוציאי דבת הארץ והיה ראוי שיקראם מביאי דבת הארץ כיון שהם אמת דברו:

השאלה הט' באמרו ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כי הנה על טענה זאת עלה נעלה לא הביא טענה כלל ואם חביריו אמרו כי עז העם וכלב הודה לדבריהם ולא הכחישם מנין לו שיעלו ויירשו אותה כי יוכלו לכבשה. ומ"ש רש"י על ויהס מדברי ההגדה הוא בלתי מתישב כפי הפשט:

השאלה הי' בדברי המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו כי אם רצו באמרו ממנו לרמוז אל העם ואל הקב"ה כדברי חז"ל הוא מגונה מאד ומי הגיד להם כי הכנעניים היו חזקים מהשם ית' כי המרגלי' לא ראו בארץ זה והם לא העידו אלא מה שראו כל שכן שנסי מצרים ועל הים היו מוכיחים חלופו ואם כוונו באמרם כי חזק הוא ממנו אל עם ישראל הלא נצחון מצרים ועמלק לא עשו ישראל מכחם וגבורתם עד שיאמרו עתה כי עצום הוא ממנו ולא נוכל לעלות:

השאלה הי"א באמרו ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כי דבר ידוע הוא שיותר יתבזה האדם הפחות בעיני האיש הנכבד משיתבזה בעיני עצמו כי אין איש בארץ מכיר חסרונו על תכליתו וארז"ל שאין אדם רואה חובה לעצמו. ולכן אחרי שאמר ונהי בעינינו כחגבים מה צורך היה לומר עוד וכן היינו בעיניהם:

השאלה הי"ב למה אחרי הדבור האחרון הזה מהמרגלים בכו כל העם ולא בכו בפעם הראשונה שאמרו אליהם כי עז העם והערים בצורות בשמים עמלק יושב וגו' וידוע שהם לא התלוננו רק ביראתם לנפול בחרב נשיהם וטפם ולמה אם כן לא התלוננו בתחלה בשמעם עקר הענין ומה ראו לבכות ולהתלונן עתה אחרי שאר הדברים:

השאלה הי"ג איכה ואיככה נואלו שרי ישראל וחכמיהם שהיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה מפני יראת אנשי כנען. ואת פועל ה' לא הביטו ממה שעשה לאויביהם במצרים ועל הים ובמדבר כל אשר עשה עמהם להפליא. האם חשבו שנעשו כל הנפלאות ההמה בכחם ובגבורתם. ומה הגיע אליהם ששכחו את כל זה אשר ראו בעיניהם:

השאלה הי"ד והרועה הנאמן למה לא אמר אליהם כי לא בחרב ובחנית יושיע ה' ושה' ילחם להם והם יחרישון כמו שאמר על הים ושתק ונפלו על פניהם הוא ואהרן דבק לשונם לחכם ולא הוכיחום כראוי:

השאלה הט"ו למה זה קרעו בגדיהם יהושע וכלב ומה תקנו בקריעה ההיא גם בטענתם אם חפץ בנו ה' והביא אותנו שמו הדבר בספק אם חפץ וידוע שהכל ה יה בידו יתברך והיה להם לומר בודאי שהשם יביאם אל הארץ:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים עד ויאמר אליהם עלו זה בנגב. כבר חשבו אנשים כי כאשר באו ישראל קדשה והיו קרובים לגבול האמורי חשב משה שאלו היו הדור הד' שיבואו לארץ וכי כבר שלם עון האמורי. ולכך אמר להם ראה נתן ה' אלהיך בידך את הארץ עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת וגו'. האמנם יודע הנסתרות הוא ידע שלא הגיע עדיין העת לירשה כי היה הדור ההוא דור פושע עובדי העגל וכופרים בהשגחתו כמה פעמים ולא היו ראוים לבא לרשת את הארץ אלא בניהם אשר יקומו אחריהם. ושמפני זה צוה השם למשה שלח לך אנשים כדי לעכב ביאתם לארץ ולעשות להם בחינה אם היו ראוים לירשה אם לא. כמו שעשה לגדעון בעם שהיה הולך עמו למלחמה. אבל הדעת הזה אין ראוי לקבלו. כי הנה שליחות המרגלים היה עון פלילי. וחלילה שהשם יתן לפני עור מכשול והוא ברחמיו היה חפץ להורישם את הארץ ואיך ימנע מהם. אבל אמתת הענין ה א שישראל אחרי אשר קבלו התורה בסיני היה הרצון האלהי שמיד יירשו את הארץ והם היו הדור הרביעי שזכר השם לאברהם שישובו הנה וכבר היה שלם עון האמורי לשלחם מן הארץ ולכן כאשר באו ישראל לקדש ברנע שהוא מדבר פארן אמר יתברך לישראל עלה רש אל תירא ואל תחת. והמה סכלו את ידם והסבו את לבם אחורנית כמו שיתבאר. וי"מ שכתבו שהיה שליחות המרגלים דבר נאות והגון לדעת ענין הארץ אשר יכבשוה כי כן מנהג המלכים שכאשר יכבשו ארצות ישלחו לפניהם מרגלים להודיע אנה ילכו ושע"כ צוה השם למשה שלח לך אנשים שיעשה כחקי מלכי האדמה. ולפי שזה ראוי למשה לעשותו להיותו בישורון מלך. לכן אמר לו שלח לך אנשים שהוא ישלחם ולא אחר ועל זה אמר אשר אני נותן לבני ישראל כי אחרי שאני נותן אותה עלי מוטל לשלחם. ואתה עומד במקומי. והענין ששליחות המרגלים היה על המנהג הטבעי כי השם לא יעשה נס אלא על צד ההכרח. וגם זה אינו נכון. כי אם היה הענין כן מה פשעם ומה חטאתם של ישראל שנתחייבו כלם כליה במדבר. כי מאחר שהשם צוה בשליחות המרגלים כבר נתן מקום לעם להאמין בדבריהם שאלמלא כן מה תועלת היה בשליחותם. והם העידו מה שראו והם האמינו בדבריה' והיו גם כן כלם א"כ נקיים מעון. ועוד כי הנה מרע"ה הוכיחם על שליחות המרגלים וכמו שאמר (דברים ל״ב:מ״ז) במשנה תורה ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מנוחה באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם. רוצה לומר שלא היה להם צורך לשלוח המרגלים לאחד מן הדברים שזכרו בשאלתם והם שיגידו הדרך אשר יעלו בה ואת הערים אשר יבואו לירש. וזה כי הנה עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה יורו את הדרך והם ילכו אחריהם. וכן הערים אשר יחנה עליהם הענן שמה יחנו המה. הרי שלא היו צריכים לשליחות המרגלים והוא המורה שלא צוה זה יתברך כפי מנהג הטבעי. אמנם תוכן הענין כן הוא שמרע"ה כאשר נסעו ישראל מסיני וראה שהיו מסעיהם בזריזות גדול כדי לשמחם אמר להם שהרי היתה הארץ כלה כלו היתה נכבשת לפניהם וכמו שאמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא וגו' ונבא עד קדש ברנע. ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש אל תירא ואל תחת. וכראות בני ישראל שאמר להם משה עלה רש אל תירא ואל תחת חשבו שהמה בכחם ובגבורתם יירשו את הארץ ועליהם היה מוטל כבושה ומלחמתה שכיון שאמר להם עלה רש מורה שבבואם אל ארץ נושבת לא ילך הענן לפניהם ומפני זה נתיעצו בדברי המלחמות כאלו היו הם כלם מוטלות עליהם וז"ש מיד אח"ז ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו כי לא אמרו למשה שישלחם ולא גם כן בקשו שישלחם השם אלא שהם כבעלי הדבר היו רוצים לשלחם והוא אמרו לפנינו שהם ילכו אחריהם ויחפרו לנו שהוא מלשון רגול שהוא לשון חפוש וכן וישיבו אותנו כי זה מוכיח שהיה דעתם שמידם ישלחו את המרגלים. ואליהם ישיבו כל הדברים לא למשה. והנה הבורא יתברך ראה שאם ימחה בידם ויאמר אליהם שלא ישלחו מרגלים יחשבו בלבם שהארץ רעה מאד ושלכך היה מונע מהם שליחותם פן יראו חתת הארץ ויגנו עניניה. ואם יתן להם מקום לשלחם מידם כמו שאמרו הנה יהיה זה מרד בהנהגת משה ואוי לדור שכל העם פרנסיו. גם שלא יהיה עליהם מוראת שמים בחשבם שאינם תחת ידו ואין משה מנהיגם על כן צוה למשה שלח לך אנשים רוצה לומר איני רוצה שישלחו אותם כדבריהם. אבל אתה משה שלח אותם ואיש מהעם לא יהי בשליחותם באופן שהמרגלים עצמם אליך ישובו דבריהם ולא לעם וגם ממך יבושו ויפחדו ומלבד זה ידעו ויבינו שהם שלוחים על פי ה' ולא ימרו את דברו. הנה התבאר שלא היה שליחות המרגלים ענין הכרחי וצריך לישראל. כי ההשגחה העליונה היה מנהיגם ושלא צוה יתברך מעצמו על שליחותם להיות הדבר טוב וישר בעיניו. אלא מפני שישראל היו רוצים לשלחם מידם והיה בזה הפסד הנהגה וביטול מורא שמים. והתבאר למה לא מיחה הש"י שליחותם בהחלט ולא משה גם כן שהיה זה כדי שלא יחשדו רעה על הארץ כי הם בדרך רמאות בקשו שליחותם לא לדעת ענין הדרכים שילכו ולא הערים אשר יבואו אליהם אלא לדעת אמתת הארץ הטובה היא ורחבה כאשר אמר משה אליהם. ומפני הבושה תלוי הענין כלו ברגול הדרכי' והערים כמו שאמרו. והתבאר גם כן למה אמר שלח לך כי הנה מלת לך מורה שהוא לבדו יהיה השולח וכמוהו לך לך מארצך רוצה לומר שהוא מזולת אביו ומולדתו ילך. וכן קח לך סמים שמשה בעצמו יעשה זה הקטורת הראשון. האמנם מה שאמר במשנה תורה וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים. טעמו שמרע"ה מפני שהיה מדבר לבנים אשר קמו אחריהם לא רצה לומר להם שהשם צוהו שלח לך אנשים. ושהוא יתברך צוה על היותם הנשיאים שהלכו שמה פן יאמרו הבנים ההם השומעים ולמה השם הסב את לבם אחורנית. לכן תלה הטענה ההיא בעצמו ולא בש"י ואמר וייטב בעיני הדבר. והראיה על שזה הוא האמת מה שאמר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט כאלו משה עשה זה מעצמו. והתורה העידה וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'. ועל כיוצא בזה אמרו מותר לשנות מפני השלום. ואמרו ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל הוא להגיד שהש"י להיותו יודע תעלומות לב ידע שהמה בשליחות המרגלים שבקשו לא היו מכוונים אותו תכלית שאמרו וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם. אבל היתה כוונתם שיחפשו את הארץ ויתורו שהוא לשון חפוש ובקשת סתרי הדברים וטבעם. מלשון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והסוחרים יקראו תרים לבד מאנשי התרים והסוחרים. לפי שמחפשים העיירות לענין המקח והממכר. וכאלו יאמר שלח לך אנשים ויחפשו את ארץ כנען הטובה היא אם רעה כתאות העם הזה עם היות שאני נותן אותה לבני ישראל ומה שינתן לאדם במתנה גמורה אין ראוי לחפש עליו. אבל יהיה כן למלאת שאלתם האמנם לא תחשוב לשלוח אותם כדרך העמים השולחים מרגלים שישלחו אותם איש אחד או שנים כמו ששלח יהושע בן נון שנים אנשים מרגלים ושהיו אנשים רקים ופוחזים וגם זה היה דעת ישראל בשליחותם אבל אתה לא תעשה כן. אלא איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו ויהיו אם כן י"ב אנשים מרגלים וגם יהיו כל נשיא בהם לא אנשים רקים ופוחזים. והיה זה לפי שכיון שכל השבטים נתיחסו בשליחותם כמו שאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. לכן היה מהראוי שיושוו כלם במה שיקרה על זה הטוב הוא אם רע. וגם כן שדעתם לא היה לבד ברגול הדרכים והערים כי אם לחפש את הארץ גם כן הטובה היא אם רעה. ואם היו הולכים משבט אחד ולא משבט אחר אולי יאמרו שהמרגל ההוא ירגל בעד שבטו לענין חלוק הארץ איזו הארץ היותר טובה וישאלוה. כי הנה שלמות הארץ וטובתה יוכר יותר בהיותה בשלותה בשובה ונחת משיוכר אחרי המלחמות ומשברי הצרות הבאות עליה וכדי להסיר גם הקטטה הזאת צוה שילך אחד מכל שבט כדי שכל השבטים יהיו שוים בידיעת סתרי הארץ ועניניה ולפי שהיה שליחות המרגלים מתיחס לכבוש הארץ נחלתה וחלוקתה לכן לא הלך נשיא משבט לוי כי אין לו חלק ונחלה בירושת הארץ. ושיהיו המרגלים נשיאים כל נשיא בהם כדי שלא ירך לבבם בראותם את העם הגדול ורב ההוא והערים בצורות בשמים כי האנשים הנכבדים לבם כלב האריה ולא יראו ולא יחתו ולא יתפעלו מהדברים המבהילים האנשים הפחותים. והותרו עם מה שפירשתי חמשת השאלות הראשונות אשר העירותי בפרשה הזאת והסתכל שלא נזכרו כאן הנשיאים כסדר הדגלי'. אלא כפי מעלתם בעצמם שלא היו הנשיאים האלה אותם שהקריבו בחנוכת המזבח כי אלו היה נשיאים אחרים אם שנאמר שהראשונים מתו גם הם בתבערה ונמצא שלא חיו אחרי חנוכת המזבח אלא כמו שלשה חדשים. או שמנו אלה להיות מרגלים בלבד נשיאים כראשונים. ולא הלכו אותם שנמנו בראשונה בחנוכת המזבח. ואמר שהיו כלם אנשים להגיד שהיו כולם גבורי כח מלשון וחזקת והיית לאיש. ראשי בני ישראל המה רוצה לומר שנמנו ראשים ונשיאים מעת שמתו הראשונים או שהיו גם אלה מגדולי השבטים. והתחיל מראובן כי הוא היה הבכור גם הוא ראש דגל. ואחריו שמעון שנולד אחריו והוא ג"כ בדגלו. ולפי שלא הלך מרגל משבט לוי זכר אחריו יהודה כפי תולדותם ושהוא ראש דגל כמלך בגדוד ואחריו הנכבד מהחונים עמו בדגלו והוא יששכר ואחריו אפרים שהוא ראש דגל ואחריו הנכבד מהחונים בדגלו והוא בנימין. ואחריו זבולון כי הוא בן לאה והיה נשאר מדגל יהודה. ואחריו מנשה שהוא הנשאר משבט אפרים. ואחר שזכר בני הגבירות זכר בני השפחות רוצה לומר אותם ג' שהיו בשבט דן. ונשאר גד באחרונה. והיה הסבה לכל זה מה שזכרתי ששמר בהם הקדימה והאיחור כפי מעלתם בעצמם וכמו שכתב הרמב"ן. והנה אמר כאן ויקרא משה להושע בן נון יהושע בהיות שתמיד קודם מרגלים היה קורא אותו כן שנאמר בענין העגל ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הטעם בזה לדעתי הוא ששמו המפורסם והידוע ממולדתו היה הושע בן נון ומפני שכאן בזכרון שמות המרגלים נאמר למטה אפרים הושע בן נון רצתה התורה לבאר שהושע בן נון זה זהו עצמו יהושע משרת משה מבחוריו. ולכך אמר הכתוב ויקרא משה רוצה לומר כך היה שמו הושע בן נון עם היות שמשה קרא שמו יהושע כי הוא ע"ה הוסיף על שמו אות היו"ד מפני שהכיר בו שהיה ירא שמים וכאלו אמר הושע של יה לא שנקרא כן עתה אלא מפני שמעת שבא לשרתו היה קורא אותו כן. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו יה יושיעך מעצת מרגלים והוא דרך דרש. והוקשה עליו שגם קודם לכן נקרא שמו יהושע. והנה אמרו וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען זה הפסוק הוא נכפל וענינו לבדו שלחם והזהירם שאליו ישיבו הדברים ולא לכל העדה. אך הם לא עשו כן כמו שיתבאר. ולפי שמשה לא התעורר לשלחם מפני שאלתם אלא מפני מה שאמר לו יתברך לכן אמר ששלח אותם משה על פי ה'. ומפני זה לא זכרה התורה כאן שהם שאלו אותם קודם שיצוה עליו השם. כמו שיתבאר במשנה תורה כי עקר הדבר בשליחות היה מה שצוה השם:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וידבר וגו' לאמר. צריך לדעת למה אמר לאמר, כיון שהדיבור אינו אלא אל משה; ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה הרי הוא ב״בל תאמר״ (יומא דף ד:); גם שלא יחשדוהו ישראל, כי משה חפץ בדבר, ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן צוה לו המלך; גם כדי שישמעו לו לשלוח כסדר הנדבר אליו מה', ולא יעכבו על ידו כשידעו כי דבר מלך הוא; גם לפי דברי רז"ל, שפירשו תיבת לך - לדעתך, שאין ה' מצוה על הדבר, חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון, אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה' ויאמינו בו: