לקוטי מוהר"ן סה

<< · לקוטי מוהר"ן · סה · >>

(רות ב ט): "ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה וכו'. עיניך בשדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן, הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך. וצמת, והלכת אל הכלים ושתית, מאשר ישאבון הנערים".

א

דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגודל יקר יפי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת.

ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב וליכנס אל מקומם. וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ, קשה לה לחזור לשם. והם כלם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם.

ויש נשמה, שתיקונה על~ידי מיתה של אחד, או על~ידי מצוה ועבודה של אחד.

ומי שרוצה לחגור מתניו, להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד. כי צריך להיות אדם גדול ומופלג במעלה מאד. ויש אחד, שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם מיתתו. ואפילו לזה צריך להיות גדול מאד, כי יש כמה וכמה גידולים, שאפילו עם מיתתם לא יועילו. רק אם יש אדם גדול ומופלג במעלה מאד מאד, יכול לגמור מה שצריך בחיים חיותו. כי הרבה יסורין ודברים קשים עוברין עליו, אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כולם, ועושה פעולות השדה כמו שצריך.

וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם, אזי טוב ויפה מאד להתפלל, כי אזי התפלה על תקונה.

וזה הבעל השדה, הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם, ובשאר תיקוני השדה. ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי, שלא יכחיש אחד את חברו. כי לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה, כדי שלא יכחיש את חברו.

ב

ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושין רצונו של מקום. אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך. וזה בחינת (במדבר כג): "שדה צופים". אבל כשאין עושין רצונו יתברך, חס ושלום, אזי נחשכים עיניו, חס ושלום. וזה בחינת: "שדה בוכים" (אהלות פרק י"ח, מעד קטן ה:, עיין שם), כי בכי הוא קלקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"/ב): "(קהלת יב): "ושבו העבים אחר הגשם", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'זה הראות שהולך אחר הבכי'.

וכשעיניו מאירות וצופות, בבחינות 'שדה צופים' הנ"ל, אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, להביאו אל התכלית. היינו שיכול להסתכל בהדיבור של כל אחד, אם אינו על תיקונו בשלמות, מחמת שרחוק מהתכלית עדיין, אזי הוא מביאו אל התכלית, ואז הדיבור כהוגן בשלמות.

כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפלה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים.

• כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר~כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים.
• כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות, ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלמות, ואחר~כך נתחברין שתי התבות. ואחר~כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואחר~כך מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גודל פאר הליקוטים והקיבוצים, שאדם מלקט ומקבץ בדיבורי התפילה.

וכשהדיבור יוצא, (והדיבור הוא יוצא מהנפש, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'). והדיבור בא ונשמע לאזניו, (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ט"ו) 'השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך'). אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תיפרד ממנו.

ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתבת "ברוך", אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו. כי "איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו?! כי אתה רואה את יקר יופיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני וליפרד מאתי?!. הן אמת, שאתה צריך לילך יותר, כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל ליפרד ממני ולשכוח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תיפרד ממני!".

מכל שכן כשגומר תיבה אחת, אזי כל התיבה מבקשת כל הנ"ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאיתה, כנ"ל.

ובאמת, הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דיבורים, וכמה ברכות ועניינים עד גמר התפילה.

על כן הכלל, שצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה. ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים של התפלה ומהתחלת התפלה עד הסוף יהיה הכל אחד. וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה ראשונה של התפילה. כדי שעל~ידי~זה יוכל להתפלל כל התפילה כלה, ואף~על~פי~כן לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה.

ג

ודע, שבחינה זו, היינו בחינת אחד, זה הוא בחינת התכלית. כמו שכתוב (זכריה יד): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". 'וביום ההוא', הינו התכלית.

והוא בחינת "כלו טוב", כי אחד הוא כלו טוב. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק זה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו', 'אטו האידנא לאו אחד הוא?!, אלא, האידנא מברכין על הרעה: 'דין אמת', ועל הטובה: 'הטוב והמיטיב', אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמיטיב'".

נמצא, שבחינת אחד הוא התכלית. והוא כלו טוב, כי התכלית הוא כלו טוב.

כי אפילו כל הצרות והיסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות. כי בוודאי כל הייסורין באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן, היסורין הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל. רק אדרבא יתמלא שמחה, מגודל רב הטובה שיסתכל בתכלית היסורין הללו. כי התכלית הוא כלו טוב. כלו אחד כנ"ל. ובאמת אין שום רע בעולם, רק כלו טוב.

אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום. הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב, ואז מרגיש צער וכאב הייסורין. כי כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין כנ"ל.

ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו יסורין גדולים, רחמנא לצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום. אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו, ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות.

וזה מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המוח, להביא הדבר שרואה לתוך המוח. כי עיקר הראיה היא הידיעה, דהיינו לידע מהות הדבר שרואה, והידיעה היא במוח. וכשרוצה המוח לידע זה הדבר שעומד כנגדו, אזי הוא שולח את הראות, והראות הולך ורואה הדבר, ומביאו לתוך המוח, ואזי יודע מה שרואה. ועל כן כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול, אינו יודע מהות הדבר, אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש, עם כל זה מחמת המהירות, לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המוח.

ועל כן כשהדבר רחוק ממנו, אין כוח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המוח, מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו. וכן מחמת הפיזור שנתפזר הראות, על~ידי~זה הוא נקלש, ואין בו כוח להביא הדבר שרואה לתוך המוח. על~כן צריך לסתום את עיניו, ולצמצם הראות, ולכונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו דברים אחרים. וגם כדי שיתחזק כח הראות, ולא יהיה קלוש, ואז יוכל לראות הדבר הרחוק כנ"ל.

כמו כן, כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב, כלו אחד. צריך לסתום את עיניו, ולכוון ההסתכלות אל התכלית. כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם, ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין. שצריך לסתום את העינים לגמרי, ולסגרם בחזקה מאד, אף גם לדחקם בהאצבע, כדי לסתמם לגמרי, ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה. הינו שצריך לסתם את עיניו מחזו דהאי עלמא לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו. ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה, שכלו טוב. ואז יתבטלו היסורין כנ"ל, כי עיקר היסורין מחמת שרחוק מהתכלית כנ"ל. ועל כן נטבע בנפש האדם לסתום עיניו בשעת יסורין כנ"ל, כדי לברוח מהיסורין ולבטלם, על ידי ההסתכלות על התכלית, שהוא כלו טוב. שההסתכלות הזאת אי אפשר, כי~אם על~ידי סתימת העינים כנ"ל. ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף~על~פי~כן הנפש יודעת הכל, ועל~כן מטבעה לסתם העיניים בשעת יסורין כנ"ל.

ד

והנה באמת, בשעת ביטול שנתבטל אל התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, אזי באמת נתבטלין הייסורין כנ"ל.

אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן, מכורח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב.

על-כן, כשחוזר השכל מהבטול אל המוח, שהוא כלי השכל, אזי אי אפשר להמוחין, שהם הכלים, לקבל זה השכל של בחינות ביטול. כי הוא בחינות אין סוף, שהוא בחינות התכלית, שהוא כולו אחד, כולו טוב, ומחמת זה מרגיש המוח הצער שלהיסורין. כי עיקר ההרגשה של כל היסורין והכאבים, חס ושלום, הוא בהמוח. כי מהמוח יוצאין צנורות לכל האיברים כולם, ועל ידי זה מרגיש המוח הכאב באיזו איבר שהוא.

ודע, שאחר-כך, כשחוזר מהביטול אל הכלים, דהינו המוחין, אזי מתגברין הייסורין ביותר ממה שהיו מקודם. כדרך שני אנשים שמתאבקים ונלחמים ונתגברים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו, אזי הוא מתחזק מאד, ומתגבר ביותר. כמו כן כשרואין הבעלי דינים, שהוא רוצה להתגבר על היסורין ולבטלם, על ידי הבטול אל התכלית כנ"ל, אזי הם מתחזקים ומתגברים ביותר. ועל-כן אחר כך, כששב מהביטול, אזי הייסורין הם גדולים יותר מקודם. כי הם מתגברים כנגדו, מחמת שרוצה לברח מהם, וכנ"ל.

אך אחר כך מקלים היסורין ומתנחמין עליהם, על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין. כי על-ידי היסורין בא לבחינת ביטול כנ"ל. ואחר כך, אף על פי ששב מהביטול, אף-על-פי-כן מהרשימו שנשאר מהביטול, על-ידי זה נעשה התחדשות התורה. כי על-ידי הביטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה. והשמחה הוא כלי אל חידושין דאורייתא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח:): "בשעה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', ירדו ששים ריבוא מלאכים, ונתנו שני כתרים בראש כל אחד, וכשחטאו וכו', ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר 'ושמחת עולם על ראשם'". נמצא, שהשמחה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה.

ועל ידי התחדשות התורה, שזוכין על-ידי הרשימו של הביטול כנ"ל, על ידי זה מקררין היסורין אחר כך, כי על ידי זה מכבין צימאון הנפש, כי הרגשת היסורין הוא בחינת צמאון הנפש, כי צמאון הוא על ידי מליחות, ומליחות הוא בחינת יסורין, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה:): "נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין". כי הנפש היא בת השכל, כי עיקר גידול הנפש, הוא על-ידי השכל, שמגדלה ומתקנה, וכמו שכתוב (משלי יט ב): "גם בלא דעת נפש לא טוב".

וכשהשכל בשלמות, אזי הוא עושה פירות. אבל כשנפגם השכל, אזי הוא בחינת (תהלים קז): "ארץ פרי למלחה". והמליחות, הוא בחינת היסורין שמרגישין, על-ידי שאין השכל בשלמות כנ"ל, והוא בחינת צימאון הנפש כנ"ל. ועל ידי ההתחדשות התורה הנ"ל, על ידי זה מקררין היסורין, ומכבין הצמאון, בבחינות (ישעיהו נה): "הוי כל צמא לכו למים". וזה בחינות (תהלים צד): "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", כי על ידי היסורין, זוכה להתחדשות התורה כנ"ל. וזה סימן שפעל על ידי הייסורין וקיבלם כראוי, כשזוכה אחר כך לחידושין דאורייתא. שזה סימן שזכה לבחינות ביטול אל התכלית על-ידי היסורין, ועל ידי זה זכה לחדושין דאורייתא, על-ידי הרשימו כנ"ל.

והבעל השדה הנ"ל, כשעיניו מאירות, בבחינות "שדה צופים", אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, אם הוא קרוב אל התכלית. וכשרואה באחד שרחוק מהתכלית, אזי אין תפילתו עדיין בשלמות כראוי כנ"ל, כי אינו יכול לעשות אחד מכל התפילה. וכשעומד בסוף התבה, שוכח תחלת התבה, ואינו יכול לכלל תפלתו בבחינות אחד כנ"ל. והבעל השדה הנ"ל, מסתכל בו, ומביאו אל התכלית, שהוא כולו אחד כנ"ל. ואזי יכול לעשות אחד מכל התפלה, ואף על פי שעומד בסוף התפלה, עדין הוא עומד בתחילת התבה של תחילת התפילה כנ"ל.

וזה בחינות (שבת קד:): "מנצפ"ך צופים אמרו", ומסיק שם, שהצופים תיקנו, הי בתחלת תבה והי בסוף תבה.

• צופים, זה בחינות הבעל השדה, כשעיניו בבחינות שדה צופים כנ"ל. אזי יכול לתקן ולהסתכל על אותם שהם סמוכים אל התכלית, וכשעומדים בסוף התפילה עדין הם בתחלת התבה כנ"ל. ועל אותם שהם רחוקים מהתכלית, והם בחינות סוף תבה. כי כשהם בסוף התבה, הם בסוף התבה ממש כנ"ל. והצופים מתקנים אותם, ומביאים אותם אל התכלית כנ"ל.
• וזה בחינות 'שכחום וחזרו ויסדום', היינו שמחמת שהם רחוקים מהתכלית, שכחו תחילת התבה, כי אינם כוללים תפילתם בבחינת אחד כנ"ל, וחזרו ויסדום ותקנו אותם, שיהיה כולו אחד כנ"ל.

וזה פרוש "ויאמר בעז אל רות":

• בעז הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תעז לחכם".
• רות היא בחינת הנפש, שממנה יוצא הדבור של התפלות והשירות והתשבחות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:): "למה נקרא שמה רות, שממנה יצא דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות".
• הלוא שמעת בתי, כי הנפש היא בת השכל כנ"ל. וזהו "הלוא שמעת", הינו השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך, היינו הטה אזניך ושמע בקשת הדיבור ותחנוניו, שמבקש ומתחנן לבל תתפרד ממנו כנ"ל.
• וזהו: "אל תלכי ללקט בשדה אחר" כנ"ל, כי כל האותיות והדיבורים הם לקוטים יקרים שמלקטים בשדות עליונים כנ"ל. והדבור מבקש מהנפש, לבל תלך מאתו ללקט לקוטים אחרים כנ"ל. אך זה אי אפשר כי צריך לילך וללקט יותר כנ"ל, אך:
• "וגם ולא תעבורי מזה". היינו, שאפילו כשתלך לתבה אחרת, אל תעבור מתבה ראשונה כנ"ל. וזה נעשה, על ידי שזוכה אל התכלית כנ"ל. וזה:
• "עיניך בשדה אשר יקצרון". היינו בחינת ההסתכלות על התכלית, כי הקצירה היא תכלית החרישה והזריעה.
• "הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך", זה בחינת סתימת העיניים, שצריך לסוגרם, ולחבר הראות, לכוונו אל התכלית כנ"ל, כי בלא זה אי אפשר להסתכל על התכלית כנ"ל.
• וזה "הלוא צויתי את הנערים", לשון צותא והתחברות, שצריך לצוות ולחבר הראות כנ"ל.
• והעינים נקראים "נערים", כי הם משרתי השכל כנ"ל, כי הראות הוא שליח ומשרת להשכל כנ"ל.
• וזהו "לבלתי נגעך", בחינת נגעי הנפש. כי כשהראות נתפזר, ורואה כל מה שלפניו, היינו שאינו סותם וסוגר עיניו מחזו דהאי עלמא כנ"ל, זהו בחינת נגעי הנפש.
• וצריך לצוות ולחבר את הנערים, דהינו הראות, לבלי להסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה, לבלתי לנגע את הנפש. ואז יוכל להסתכל על התכלית כנ"ל, ואזי על ידי ההסתכלות על התכלית, נתבטלין כל היסורין כנ"ל. אך אחר כך, כששב מהביטול, מתגברין היסורין ביותר כנ"ל, שזה בחינת צמאון הנפש כנ"ל. וזה,
• "צמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים". כי לכבות הצמאון, הוא על-ידי התחדשות התורה, שמקבלין המוחין, שהם הכלים של השכל, על-ידי הרשימו שנשאר מהבטול כנ"ל, ומשם שותה הנפש לכבות צמאונה כנ"ל. וזה, "ושתית מאשר ישאבון הנערים". כי הנערים שהם עיני השכל, הם שואבין התחדשות התורה, מהרשימו שנשאר מההסתכלות על התכלית כנ"ל. ועל ידי זה נתבטלין היסורין אחר כך, ומכבין צמאון הנפש כנ"ל:

וזה בחינת הגן עדן, בחינת משה ואהרן:

• גן, הוא בחינת הנפש, בחינת (ירמיהו לא): "והיתה נפשם כגן רוה".
• עדן, הוא בחינת התכלית. כי עדן עין לא ראתה (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ברכות ל"ד:) בחינת בטול כנ"ל.

וזה בחינת (תענית לא): 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, וכל אחד מראה באצבעו' וכו'.

• 'מחול', זה בחינת השמחה, שהיא כלי לקבלת התורה כנ"ל. וכל זה על ידי הבטול, שעל-ידי הזריחה של הרשימו מן הבטול, משם באה התורה, על~ידי הכלים, כמו שמובא שם.
• וזה בחינת 'מראה באצבעו'. 'מראה', זה בחינת המראה והזריחה של הרשימו, שמשם באה התורה. וזה בחינת 'מראה באצבעו', בחינת התורה, שהיא בחינות (שמות לא): "אצבע אלקים".

<< · לקוטי מוהר"ן · סה · >>