כרתי/יורה דעה/פג
וקשקשת א' יהיה באיזה מקום בגוף שיהיה רק שניכר שקבוע בו בקביעות חזק ולא נדבק בזו צריך בדיקה אם לא שיש לו הרבה קשקשים כולי האי לא חיישינן שכולם נדבקו פר"ח:
ואינן ניכרים ואם העמיד הדג מול השמש ונראה בו קשקשים מותר:
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר נראה רוב דגים דהכל ובפרט בטבע ברואים הכל אחר רוב דבכל ברוחים יש הרבה דברים יוצאין מטבע כמו שהעידו הטבעים בטבעי ב"ח אבל מהתורה והמצות נהוגין הכל אחר רוב ורוב שיש להן קשקשים יש להן סנפיר ואם נמצא ב"ח דאין להם סנפיר אין זה סותר הכלל דמן המיעוט הוא וחז"ל דברו ברוב דגים ולכך בדג ספרדי הארסי שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר אין בו סתירה לדברי חז"ל וא"צ לחלק בין חיה של ים ובין הדג כי זהו דוחק וכל חיות הם נכללין בשם דגים רק הן מן מיעוט ועיין פר"ח
מתאימות אם מניחין זה אצל זה מתחברות יפה זה אצל זה
מלוחות וה"א כמו דחתיכ' שיש לו קשקשים טהור אף אותן שנמלחו ודאי היו ממין טהור ונשרו הקשקשים קמ"ל דספיקא לחומרא ואמרינן אח"כ הניחו הדג שאין בו קשקשים לתוך הכלי ומ"מ לא אמרינן לאסור חתיכה שבו קשקשי' שנמלח עם חתיכות דגים טמאין ונאסר דלא בריר לן דטמאין הן ואיכא ספיקא טובא
דודאי וכו' וצ"ל דנשר ואח"כ כתב בבאו דג בני קשקשים אין סומכין על ראש ושדרה לומר דקשקשים נשרו ולכאור' קשה מ"ש זה מזה ועיין פלתי דעיקר הוא בטור וברא"ש הסתירה מיניה וביה וכתבתי בפלתי להסביר הדברים לפי הב"י דסתם לא חיישינן לנשרו במים אבל בדגים מלוחים חיישינן העכו"ם בשעת מליחה הסיר הקשקשים כדרך מולחי דגים דמסירין קשקשים בעת מליחה אבל סתם קשקשים קבועין בחוזק בדג עד שבקל לא חיישינן דנשרו והש"ך בשם הגאון מהרל"ח וכן הפר"ח (בקצת שינוי) פירשו דאם חתיכה שאין עליה קשקשים רק ראש ושדרה מונח בחביות אין לסמוך על סי' ראש ושדרה להתיר אבל אם מונח אצל חתיכת דג שהוא ודאי טהור או דיש בו קשקשים או שהוא טרית והוא דג טהור בהא סמכינן אראש ושדרה דאמרינן יגיד עליו ריעו מדהא טהור הא נמי טהור ועיין פלתי שפלפלתי בבנין וסתירה לסברת הרלב"ח והעלתי עיקר דא"צ לכל זה רק פשוט רוב קשקשים אינן נושרין ומיעוט נושרין רק טמאין אין להם ראש ושדרה ומיעוט אית להו ולכך בבא ובנמצא חתיכות דג דיש לחוש בשעת מליחה הסיר קשקשים ולו ראש ושדרה מותר דרוב טמאים ל"ל ראש ושדרה ואזלין בתר רובא אבל בבא הדג שלם ואין בו קשקשים וצריכין אנו למיחש דנשרו דלא שכיח. אנו אומרים עד דתלך בתר רובא דרוב טהורים אית להו ראש ושדרה אזיל בתר רובא דאין רוב כשרים מנשרים קשקשים והוא טמא מהמיעוט הוא ומה חזית דאזלת בתר הך רובא זיל בתר הך רובא להחמיר עיין פלתי שהארכתי:
היה לו קשקשים וכו' והמחבר השמיט זה אף דנזכר בגמ' דס"ל דעיקר סימנים הם לסייע להכיר ע"י הדג בטביעת עין שהוא מדגים טהורים אבל הכל תלוי בט"ע ועמ"ש פלתי וגם דעת הרמב"ם כן והוכחתי דלא כש"ך דס"ל פי' אחר ברמב"ם וע"ש באריכות:
לא נמלחו יחד ואח"כ היו באים זא"ז אף שעדיין ציר נוטף דציר דגים דרבנן ואין להחמיר וכתב הפר"ת דאם יש לחוש שנשרו במים מע"ל דהוי כמו נתבשל דזהו דאורייתא:
ויש אוסרין דאמרי הואיל מונחים זע"ז מסתמא מתחלה היה כך וכתב הת"ח דאם יש ס' טהורים נגד טמא מותרים ולא אמרינן מתחלה הי' יותר טמאי' ונטלו מהם דלא מחזיקינן איסור במילתא דרבנן וציר הסכמת רוב פוסקים בס' ע"ל בהלכות תערובות:
וספיקא לחומרא פי' שודאי הם שומן רק ספק בדבר אחר בזה ספיקא להחמיר אבל אם הספק אם יש בהם שמנונית מותר דהוי ס"ס פר"ח
כלכית נחלקו בפירושו י"א כלכית דג טהור וכלכית לאו דוקא ה"ה דג טהור אחרינא אם מונח בחביות אמרינן מדהא טהור הא נמי טהור וי"א כלכית דג טמא רק נתגדל בציר דג טהור ולכך הוא סי' לציר שהוא מדג טהור:
בחביות סתומה דא"א דנפל מעלמא לכך סגי. בא' אבל בפתוחות דאפשר דנפל מעלמא אינו נות' אלא בשתים דאתחזק בי'
דהיינו דג טהור זהו שיטת הרמב"ם ולא מחזיקין כלל דמעלמא אתא
ויש מי שאומר רוב פוסקים מסכימים ולא היה לו להמחבר לכותבו בלשון ויש מי שאומר:
או עכו"ם הרמ"א ס"ל כמ"ש דצ"ל של דג פלוני טהור ואני מלחתיו דדגים הבאים ממרחק יותר יש לחוש כמ"ש המ"מ וא"כ אף עכו"ם נאמן כמו גבי ביצים דמרתת:
ואני מלחתי' ע"פ שהארכתי והעלתי דדעת מחבר דא"צ לסימני כלל ואפי' נמוחו כשאמר אני מלחתי' ושל דג פלוני טהור מהני לכ"ע כמו בביצה והא דהזכיר בסעיף שאח"ז סימני דגים לאו דמהני בלא אמר אני מלחתים או דאם אומר אני מלחתים דלא יועיל עד דאיכ' ג"כ סימנים ז"א רק דאני מלחתים לחוד מהני רק נקט הסימנים להורת דאם הדג לפניך ואין בו סימנים אף דאמר אני מלחתים והוצאתם מדג טהור לא מהימן כיון דסימנים מכחישין אותו
אא"כ היה וכו' ודעת העט"ז אם אומר על שניהם כדים דברור לו שהם מדג טהור נאמן והש"ך ופר"ת השיגו וע' פלתי שהסכמתי לעט"ז כיון דהוחזק בכשרות ולא בחזקת משקר:
וה"ה דאיכא מרבות' דס"ל דבקרבי' ליכא סימנים כלל:
אני מלחתי' מטור משמע וכן מהרבה פוסקים דצריך צירוף של דג פלוני וטהור דעל אני מלחתים לחוד לא סמכינן והסוברי' דאני מלחתי' לחוד איירי מוקי לי' באיכא סימנים אבל בנימוחו דליכא סימנים לכ"ע לא סמכינן על אמירת פיו עד שיאמר של דג פלוני וטהור רק הואיל ובא מארץ מרחק צ"ל אני מלחתי':
אוכל על פיו עי' פלתי כי כתבתי כי דברי הטור תמוהים והעלתי דיש הבדל אם העוברי דגים שלימים מ"מ בעי שיאמר של דג פלוני והוא טהור שהוא מאיי הים מי בא לשמה ודי שמוכ' יודע. אבל אם נימוחו ואין כאן סמך היתר רק במה שאומר של דג פלוני וטהור צריכין הלוקחים להכיר שבאותו דג שאומר שממנו נלקחו הוא דג טהור ומהימן שלקחן הימנו אבל אם לא ידע' שהוא טהור רק מפי המוכר לא מהימן ונכון הוא בפי' דברי הטור ולזה נראה נוטה הט"ז אלא שדבריו מעורבבין:
טהורים עמ"ש פלתי קיום לדברי ר"ת כי סימני דגים דאורייתא ואין עליו קושי':
דרך בית הריעי ואם נמצא בבית רחם עין פלתי שצ"ע אם להתיר ע"ש:
אסור עיין פלתי דאפי' לעס או נמצא בלתי שלם כמו שבלע הכל אסור וזהו שנמצא בתוך מעיי' אבל בהוציאן דרך בית רעי בזה יש לחלק בין לעס ובלעה שלם. וכ"ז ששהה שיעור עיכול אבל בלא שהה לכ"ע לא הוה כמעוכל ושיעור שהיה לרמב"ם בדגים ובעופות מע"ל ועיין פלתי.