כרתי/יורה דעה/סה
ואינו אלא חומרא דאע"פ שנראה בהן דם מ"מ שומן בעלמא הוא ט"ז:
ואם לא נטלן ובחוטי צואר אם נתח הבהמה א"צ ס' אבל אם בהמה שלם בלי נתוח צריך ג"כ ס' ש"ך ופר"ח.
ובצלי ודעת הת"ח להחמיר להצריך קליפה אף דנמלח אע"ג דהכל חומרא בעלמא הוא:
ביצי זכר אף דבגמ' נאמר גדי חשש להחמיר כדעת רש"י גדי לאו דוקא:
בכוי היינו כוי בריה בפ"ע וקמ"ל דאף בהו נוהג אבל כוי בתייש הבא על צבי כיון דאחד חיה ואחד בהמה חייב בג"ה וא"צ לימוד או ראיה דחייב:
אינו נוהג בשליל פי' דשחטו האם ונמצ' בו הולד דהולד מותר בשחיטת אמו ואף הגיד מותר:
וי"א וכו' הוא דעת הרמב"ם והארכתי בזה לעיל סי' ס"ד:
ונהגו להחמיר עמ"ש מזה בפלתי:
שהפנימי דעת רוב מחברים דד"ת אינו אסור אלא מה שעל כף הירך פר"ח:
אסור מן התורה דעת פר"ח גיד של אדם אסור מהתורה וצ"ע:
ג"ה מותר בהנאה וי"א וכתבו דיש ליזהר לכתחלה ואין להאכילו לחתולי' אבל מותר למוכרו הירך לעכו"ם דלא מקבל דמים יותר בשביל הגיד וגם צ"ל דלית לי' טובת הנאה מעכו"ם בשביל הגיד וא"כ לא מתהני מיני' ושומנו של גיד לכ"ע מותר בהנאה פר"ח ועיין פלתי שטרחתי ליישב דברי רמב"ם מכל טענות.
בין חתוכה דעכשיו אין לוקחים בשר מעכו"ם כמש"ל סי' ס"ב א"כ אין לחוש דנקח הימנו ואי דאסור לגנוב דעת עכו"ם כיון דאין אומר לו כלום מטעי' נפשי'.
ואומר לו וא"כ ודאי אמת דאסור לגנוב דעת וכ"ש דאסור אם מוכר לו מבהמה מה שמכר לישראל דאתברר דכשר הוא:
כל ירך שיצא ר"ל ששלחו ומסרו לאחר אבל אם היא תחת ידו יש לחוש שמא לא השלים.
שמא לא וכו' עיין פלתי מ"ש בזה:
מ"מ טוב להחמיר וביותר יש להחמיר בזמן הזה דרבו החומרות מבעל עיטור וכדומה וכבד עליו טורח ואינם על הרוב בעלי תורה והם מחמירין ומקילין במקום שאסור. והנה בזמני היה מנקר אחד אפילו בעל תורה ומומחה למאוד ונשתבש בדעתו לומר על גיד אחר שהוא הגיד האמיתי ועד היום הזה טעינו נחנו ואבותינו בגיד שאינו גיד שאוסרה התורה והיה הולך ושב בכל ארץ אשכנז ומרעיש הבריות עד שבא לפראג והציע דבריו לפני ולפני חכמי העיר הגאונים. ואני חקרתי ובדקתי את הדבר ומצאתי שזה הגיד אינו רק בבהמות זכרים ולא בבהמות נקבות ואז הראתי לו סמ"ג שכתב דג"ה נוהג בזכרים ונקבות ועי"כ אשתקל מילולי' ועכ"פ אין לסמוך בניקור כי אם על בקי וירא ה' מרבים ומיום עמדי על דעתי שלמדתי הלכות ניקור להיות בקי בהן ובשמותיהן לא סמכתי על מנקר כי אם מה שהייתי מנקר בעצמי ויגיע כפי אכלתי: