כל בו/לג

<< · כל בו · לג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לג

לג. דין שתופי מבואות

בכל משתתפין בין בפת בין בשאר אוכלין חוץ מן המלח בפני עצמו והמים בפני עצמן. ערב מים עם מלח נעשו מורייס ומשתתפין בהן ואין משתתפין עם כמהין ופטריות שאינן חשובין אוכל. ושעור האוכל שמשתתפין גרוגרת לכל אחד מבני המבוי עד שיהיו י״ח או פחות אבל אם היו יתר על זה שעורן ב׳ סעודות שהן כי״ח גרוגרות. ואפי׳ היו משתתפין אלפים ורבבות שעור זה לכלן. ואפי׳ נדר אחד מהם מאוכל זה משתף ומערב בו אחר שהוא מותר אל האחרי׳.

ובשם הר״ש ז״ל מצאתי כתוב ואם המבוי רחב עשר אמות צריך צורת פתח כיצד צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואם אין לו קנים עוש׳ בחבלי׳ ויעשה ערוב. עוד מצאתי כתוב בשמו ואם אין רשות הרבים מפסקת בין המבואו׳ עושה צורת פתח בשני צדדיה בקנים או בחבלי׳ ומותרין כל בני המבואות שבתוך אותן הפתחים של קנים לטלטל איש לחברו וכן המדינ׳ כלה ימעט פתחה בקנים או בחבלים ויעשה כעין צורת פתח ומותרין בערוב כדאמרינן רבא מערב אכולא מתא בערוב אחד.

ואין המבוי נתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דדוקא בלחי אחד שאינו נתר אבל בשני לחיים נתר אף ע״פ שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דלא גרע מחצר שנתר בפס ארבע ומשהו מכאן ומכאן. וכל בני המבוי צריכי׳ לשתף ואין דריסת הרגל אוסרת אפי׳ רגל האסורה אינה אוסרת.

וכיצד עושין השתוף גובין אוכל כגרוגרת מכל אחד מבני המבוי או פחות אם היו מרובין כמו שבארנו ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות שבמבוי או בבית מהבתים ואפילו בית קטן ואפילו באכסדרא אבל לא יניחנו באויר המבוי ואם הניחו בחצר המבוי צריך להיות מגביה מן הקרקע טפח הכלי שהוא בו כדי שיהא נכר. ומברך על מצות ערוב ואומר בזה השתוף יהא מותר לכל בני המבוי להכניס ולהוציא מן החצרות למבוי ומן המבוי לחצרות בשבת. חלקו הערוב או השתוף אע״פ שהוא בבית אחד אינו שתוף. אבל אם מלאו הכלי מן הערוב או מן השתוף ונשאר ממנו מעט והניחו בכלי אחר מותר.

ונהגו העם לערב ולשתף בפסח לכל השנה במצה מפני שאינה מתעפשת כחמץ וחם עשה כן בחמץ מותר כל זמן שהוא קיים. וערוב זה אינו אלא משום הכרא בעלמ׳ כשם שכלנו מעורבין באוכל זה ויד כלנו שוה בו כך יד כלנו שוה בכל מקו׳ שאחז כל אחד לעצמו והרי לכלנו רשות אחד ואז לא יבאו לטעות ולומר שמותר להכניס ולהוציא מרשות היחיד לשדות ולמדברות.

ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו הוא כי דין תורה שכל חצר שיש בה שכנים הרבה כל אחד מהם מותר לטלטל מביתו לחצר ומן החצר לביתו מפני שכל החצר רשות היחיד הוא שמותר לטלטל בכולה וכן מבוי שיש לו לחי או קורה כל בני המבוי מדין תורה מותרים לטלטל מחצרות למבוי וממבוי לחצרות שכל המבוי רשות היחיד. וכן הדין במדינה שמוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות שנעולות בלילה שכלה רשות היחיד היא. אבל שלמה ובית דינו תקנו שיהא אסור לטלטל לכל רשו׳ היחיד שיש בה חלוקה בדיורין אחד חצר ואחד מבוי ואחד מדינה עד שיערבו כלן מערב שבת. וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כלן. והתקנה היתה להכרא שלא יחשבו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ולשוקה כך מותר להוציא אל המדברות ואל השדות הואיל והן רשות לכל ויחשבו שאחרי שהחצרות הן רשות היחיד שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אחר שערבו אין לחוש על זה שנראה בזה כמו שיד כלן שוה.

כל גגות העיר אף על פי שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהם יתר על בית סאתים עם עובי הכותלין שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא ערוב. כלים ששבתו בתוכן אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אא״כ ערבו כיצד כלי ששבת בתוך הבית בין ערבו אנשי החצר בין לא ערבו מות׳ להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפי׳ גבוה ממנו כל שהוא או נמוך ומן הגג האח׳ לחצר השניה ומין החצר השניה לגג השלישי ומגג שלישי למבוי וממבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות או דרך גגות וקרפפות או דרך שלשתן מזה לזה ובלבד שלא יכנס כלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן ערבו כל אנשי המקופות האלו ערוב אחד. וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף אלא אם כן ערבו כל אנשי המקומות שמעבירין בהן כלי זה בערוב אחד.

ושיירא שהוקפה מחיצה מוציאין מאהל לאהל בלא ערוב לפי שכלן מעורבין ואין אותן אהלים קבועים להן. ואם ישראל דר עם גוי שוכרין רשות הגוי בפרוטה ואפילו בשבת לפי שאין זה שכירות ודאית אלא היכרא בעלמא. וכן אם היו שם שני גוים שוכרין מהן ואם לאו אוסרין הרשות לישראלים ואין השתוף מועיל להם כלום.

ואשתו של גוי שוכרת שלא מדעתו וכן שכירו או שמשו שוכרין שלא מדעתו ואפילו היו ישראלים. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי זה משתף ברשותו ומשכיר שלא מדעתו שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחד ושכרו מן הגוי בשבת חוזר האחר ומבטל רשות לשני וכן אם מת הגוי בשבת מבטל הישראל לישראל אחר ויהיה מותר לטלטל.

גוי שהשכיר מגוי אם אין הראשון יכול להוציא השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מן השני ואם יש לו רשות לראשון להוציא השני בכל עת שירצה אם לא יהיה השני עומד ושכרו מן הראשון הרי אלו מותרין חצר שישראל וגוי שרויין בו והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה וערבו דרך החלונות מותר להוציא דרך החלונות אבל לא דרך הפתחים עד שישכיר. אנשי החצר שנתערבו או נשתתפו חוץ מאחד בין בשוגג בין במזיד הרי אוסר עליהן עד שיבטל להן רשותו בטל להן רשותו הן מותרין מפני שערבו כבר והוא מותר מפני שהוא כאורח אצלם אורח מותר בלא ערוב ושתוף. וכתב ה״ר יצחק וז״ל המבטל רשותו צריך שיבטל לכל אחד ואחד רשותו וצריך לומ׳ רשותי מבוטלת לך ולך ולך.

ואם אותם הרבים שערבו בטלו רשותם לזה שלא ערב הוא מותר שהרי כולם בטלו לו רשות והן אסורין שאין לומ׳ שיהיו כאורחין אצלו שאין רבי׳ נעשין אורחים אצל יחיד. היו אותם שלא ערבו שנים הן יכולין לבטל לאותם שערבו אבל אם אותם שערבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניהם אוסרין זה על זה ואפי׳ חזר האחד שלא ערב ובטל רשותו לחברו שלא ערב הרי זה אסור מאחר שבשעה שבטלו המערבין היה אסור.

היו ג׳ בעלי בתים השנים ערבו והאחד לא ערב אם האחד שלא ערב בטל רשותו לאותו שלא ערב אין הבטל מועיל מפני שחברו יאסור עליו אבל השלישי שלא ערב מבטל לאחד שערב והשני שערב יבטל גם כן לחברו שערב ואמר רב נחמן מת בעל הבית באותה שבת יורשיו מבטלין הרשות. והלכה כר׳ יוחנן דאמ׳ יש בטול רשות מחצר לחצר וגם אומ׳ רבא שם אנא כרבי יוחנן סבירא לי ואמר ר׳ יוחנן דהוא הדין מבית לבית.

מעשה בא לפני רש״י בחופה אחת ששכחו ולא ערבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד. וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל ויהיה אסור להוציא מאותו חדר לאותו מקום שבטל מפני שנרא׳ כחוזר וזוכה ואז לא שייך להקשות א״כ בטלה תורת ערוב באותו מקום. מיהו ר״ת פסק דאין בטול רשות מבית לבית אפי׳ למאן דאמר יש בטול רשות מחצר לחצר וצ״ע. שנים הדרים בחצר אחת ולא ערבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל רשותו לזה.

מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן אסור דברי ר׳ מאיר מפני שנראה כחוזר מבטולו ר׳ יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר והלכה כר׳ יהודה עכ״ל. כתב הר״ף ז״ל עיר מוקפת חומה ישראל הדר יחידי שם מותר לטלטל בכל העיר ואין צריך לשכור רשות מכל העיר. אבל אם היו שנים בשני בתים אפילו ערבו יחד אסורין לטלטל עד שישכרו רשות מכל הגוי׳. וכתב ה״ר מאיר שנים יהודי׳ הדרים בכרך אחד שאין די במה שקונין רשות מן השר לעשות ערוב אלא צריכין לשכור הרשות מכל בית ובית שיש לשם כדאית׳ בערובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלין משל אביהם אין צריכין לערב אבל אם אין אוכלין משל אביהם צריכין לערב כך אע״פ שכל הבתים הם של שר העיר הואיל שאין מקבלין פרס ממנו פי׳ שאין אוכלי׳ משלו צריכי׳ לשכור עכ״ל.

כתב הר״ף ז״ל על מבוי שיש לו שלשה מחיצות אפילו למאן דאמר ארבע מחיצות דאוריתא מכל מקום מותרת שלשה מחיצות בלחי או קורה כדמשמע במשנה דפר״ק דערובין. וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל ואם המבוי מפולש שאין לו אלא שני כותלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זה ויוצאין בשכנגדו אומר שם שנעשה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן פוסק הרי״ף ז״ל. והגיה עליו הר״ף ז״ל ודוק׳ היכא דליכא בקיעת רבים במבוי כ״א מבני המבוי ולא מכל בני העיר אבל אם בקיעי רבים כל בני העיר מכאן ומכאן שאורך אותו מבוי כנגד השרטיא והפלטי דהיינו שהאורך מכוון כנגד שערי העיר מכאן ומכאן אז לא סגי בצורת פתח דאתו רבים ומבטלי מחיצתה כדאמרי׳ גבי שני בתים וכו׳. וחכמים אומרים את מערבין ר״ה בכך. ואפי׳ בדלת נמי לא סגי אלא אם כן ננעלת בלילה כדאמרי׳ גבי ירושלם וכו׳. ואף על גב דקא מסיק התם דסגי בראויות לינעל אף על פי שאינן ננעלות התם מיירי במבואות המפולשין לרשות הרבים ולא בקיעי בה רבים התם סגי בראויות לינעל. והא דמצריך דלת הכי משמע לחנניא אבל אנן קיימא לן כתנא קמא דסגי בצורת פתח כדפי׳ בפני׳. ואם הוא מפולש במבוי אחר לרשות היחיד שלא ערב עליו אף ע״ג דמפולש למקום אחר האסור לו מכל מקום לא בעי צורת פתח אלא סגי בלחי מאותו צד דרשו׳ היחיד והוי כסתום מאותו מקום צר על ידי הלחי ומצד אחר דרשות הרבים סגי בלחי או קורה עכ״ל הר״ף ז״ל.

עוד כתב מבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין פני לחיים אע״ג דאורכן יתר על רחבן כיון דליכא חצרות פתוחו׳ לתוכו ואע״ג דאין לנו רה״ר מכל מקו׳ מחלף. ובטול רשות בשבת מותר לכתחלה וכן שכירות מגוי אבל ר״י אומ׳ דאין שוכרין רשות בשבת מגוי כשמואל. לקח אחד מבני החצר פת אחד ואומ׳ הרי זה לכל בני המבוי אין צריך לגבות מכל אחד ואחר וצריך לזכות להן בו על ידי אחר וכשמזכה להן יזכה על ידי בנו ובתו הגדולי׳ ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו. והר״ף ז״ל כתב מיהו בנדרים מוקי׳ לה דוקא בשיש לאשתו בית באותה חצר לכך נראה שלא יזכה על ידי אשתו אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטני׳ ועבדו ושפחתו הכנעני׳ מפני שידם כידו.

וכתב ה״ר יצחק ז״ל קיימא לן כר׳ יוחנן דאמר לא גדול גדול ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וה״ה בכאן. וצריך להזהר שלא יזכה על ידי בנו הגדול שהוא סמוך על שלחנו שידו כיד אביו אבל אם יש לאדם מלמד שאוכל בשכרו מזכין על ידו. וכן יתום שזן אותו בתורת צדקה לא הוי סמוך מיהו שמואל חולק עליו שם ואומר גדול גדול ממש קטן קטן ממש לפיכ׳ צריך להזהר שלא לזכות על ידי קטן אע״ג שאינו סמוך על שלחנו וכן לא יזכה על ידי גדול אם הוא סמוך על שלחנו. מיהו כתב הר״ף דנראה מאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות על שלחן אביו.

ואינו צריך להודיע לבני החצר ולבני המבוי שכבר זכה להם לפי שזכין לאדם שלא בפניו. ור״י אומר אע״ג דאמרי׳ אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מ״מ אינה יכולה לזכ׳ אחרי׳ ור״ף ז״ל כתב אע״פ שאין בעל הבית בעיר נראה שאינה יכולה לזכות. והרי כתב שאם אין בעל הבית ואשתו בעיר מספקא לן אם בני הבית יכולין לערב כלל. והלכה כדברי המקל בערובין.

וישראל שהניח ביתו הוא וכל אנשי ביתו והלכו לשבות אצל בנו או בתו באותה העיר אינו אוסר. ופסק ר״י ז״ל על הבחורי׳ המלמדים הדרים בחדרים לבדם לא מבעיא דאין להם אלא פתח אחת לרשו׳ הרבי׳ שאין צריכין לערב אלא אפילו לכל אחד ואחד פתחו לרשו׳ הרבי׳ אין צריכין. ולא מבעיא היכ׳ שאוכלין מככר של בעל הבית אלא אפילו כל אחד אוכל מככרו במקומו בחדרו כיון שאפיתו ובשולו יחד אין צריך להם לערב ועוד שאין הבעל משאיל להם רשותו כדי שיאסרו עליו. והשר מקוצי היה מצריך תפיסת יד המשאיל או המשכיר ביתו לאחרים אם יש לו תפיסת יד בכל הבית אין אוסרין ואם לאו אוסרין. וכתב הר״ף ז״ל כי השר מקוצי היה מצריך תפיסת יד או ערוב בלא ברכה. וצ״ע אי מצריך אפילו בפתח אחד לר״ה דהא משמע דלא מהני פתח לרשות הרבים כי אם לאחשובי בית שער וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירין הרבה בני אדם כל אחד ואחד לבדו ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבי׳ ואפי׳ הכי נהגו לערב. וקיימא לן מקום פתא גרים פי׳ מקום שאוכלין שם בשבת. וכתב ה״ר יצחק שנינו פר׳ כיצד משתתפין הנותן ערובי חצרות בבית שער אכסדרא ומרפסת אין ערובו ערוב והדר שם אינו אוסר על בני החצר שאין שם דירה. בית התבן בית הבקר בית העצי׳ בית האוצרות הרי זה ערוב והדר שם אוסר עליהן כיון שהוא מקום פתא. ר׳ יהודה אומר אם אין שם תפיסה לבעל הבית אינו אוסר עליו ומפרש אפילו אין תפיסה לבעל הבית שם כי אם יתד המחריש׳ הרי זו תפיסת יד אף על גב דהוי דבר שאינו נטל בשבת או דבר הנטל בשבת הרי זו תפיסת יד.

כתב ה״ר מאיר שני יהודים הדרים בבית אחד ויש לכל אחד ואחד בית שאוכל בו לבד אם יש בו הפסק מחיצות בתוכה צריכין לערב דהלכה כרב דאמר מקום פתא גרים. עוד כתב גוי הדר אצל ישראל יחידי בחצר אינו יכול לאסור רשות על ישראל לפי שדירת גוי כדירת בהמה. ומותר לו לישראל לטלטל בחצרו של גוי עכ״ל.

וכתב הר״ש ז״ל גוים ששכרו פונדק אחד ויש ביניהם חד ישראל לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניהו ושרי לטלטולי בכולהו בתי דפונדק כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. אבל היו שם שני ישראלים צריכין לשכור ולערב והני מילי שצריכי׳ לשכור ולערב בזמן שהן חלוקין בעיסתן ואין אוכלין בספט אחד אבל אי אכלי בספט אחד לא צריכי ערוב כיון דאין חלוקין בעיסתן אין אוסרין זה על זה. וכן פסק מר רב יהודאי גאון ז״ל.

ואם בא ישראל לשבות בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו את רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפי׳ אמה ולטלטל בכל החצר בלא ערוב ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם ואם שכח ולא קנה מן הגוי אסור לטלטל בחצר אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופיה קונה מן הגוי במעט מאכלו או בפלפלין חוץ מן הכספים ומן הפרוטות שאסור ליתן לו מהם.

ומערבין ומשתתפין אפילו בין השמשות וצריך שיהא הערוב או השתוף מצוי דאפשר לאוכלו בין השמשות ואם נפל עליו גל קודם חשכה או אבד או נשרף או נתנו בתיבה או מגדל שאי אפשר לקחתו בלי עשית מלאכה כגון שנעל בפניו ואבד המפתח הרי זה כמי שאבד הערוב. ספק אבד קודם חשכה ספק אבד לאחר שחשכה הרי הוא עומד בקיומו ואין צריך ערוב אחר שכל ספק בערוב כשר עד כאן לשונו: