כלי יקר על בראשית מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · כלי יקר על בראשית · מא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי מקץ שנתים ימים". לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז"ל (בר"ר פט.ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ.ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה' מבטחו, כמ"ש (ירמיה יז.ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ"ש והיה ה' מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם.

והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל (מגילה יא.) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר (תהלים סח.ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'.

ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב"ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה' את הארץ, ולא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה. על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה' אמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה' כי ה' דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה' מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע"ד ורם לבבך ושכחת את ה', אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב"ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע"כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע"כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב' שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ"ש (ירמיה יז.ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה' יסור לבו.

ויתכן לפרש עוד בפסוק והיה ה' מבטחו, לפי שכמה מדריגות יש במדת הבטחון זכרם רבינו בחיי בפרשה זו, ומדריגה אחרונה הוא הבוטח בה' בלא סבה שלא יחשוב לומר הקב"ה יעשה לי דבר זה ע"י סבה זו, לפי שאין האדם יודע איזו סבה לטובתו כי אולי יחשוב אדם שדבר זה סבה למציאת מבוקשו, ויכול להיות שהוא הפך מן כאשר זמם, על כן נאמר (תהלים לז.ה) ובטח עליו והוא יעשה ר"ל הקב"ה יעשה הסבות אשר יראו טוב בעיני השם יתברך, ולא אתה תבחר בהם, ואילו נאמר בכל מקום בטח בה' הייתי אומר שיתלה הבטחון באיזו סבה, ע"כ נאמר והיה ה' מבטחו ר"ל השם עצמו מבטחו בזולת סבה. ומזה המין היה בטחונו של יוסף שבלי ספק בטח בה', זולת שתלה הסבה בשר המשקים. על כן הראו לו מן השמים שאין זה סיבת גאולתו מה שחשב הוא כי אם עצת ה' היא תקום.

והנה עמד על היאור. ופרעה אמר על שפת היאור, בחלומו ראה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, ופרעה לא הזכיר מן היאור, בחלומו נאמר ותעמודנה אצל הפרות, ופרעה לא הזכיר זה. וכפי הפשט לא הזכיר זה כדי שלא יבין יוסף שלא היו נראין רעות כ"א בשעה שעמדו אצל הטובות, אבל כשלא עמדו אצליהם לא היו נראין רעות כל כך, לפי שלא היו רעות כ"א בערך הטובות, ע"כ לא הזכיר פרעה זה כדי שיבין שהיו רעות מצד עצמם, וכדי לחזק הענין אמר במקום זה לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, כי זה מורה שנראו רעות גם מצד עצמם, וכן פתר יוסף את זה באמרו ונשכח כל השבע, שלא תאמר שלא יהיה רעב ממש אלא למי שזוכר שני השבע ורואה כנגדם ההעדר בשני הרעב, אבל למי שאינו זוכר שני השבע לא יהיה בעיניו הרעב גדול כ"כ, ע"כ אמר ונשכח כל השבע לפי שהיו שני רעב רעים מצד עצמם אפילו בעיני מי שאינו זוכר שני השבע. פרעה ראה יפות מראה ובריאות בשר וליוסף אמר כי ראה בריאות בשר ויפות תאר, ויש בזה שני שנויים דהיינו שנוי הלשון ממראה לתואר, והיפוך הלשון לזכור בריאות בשר בתחלה, וכן נמצאו הרבה שינויים בסיפור חלומו ממה שראה.

ואומר אני ליישב כולם, בהצעה אחת לקוחה מדברי המפרשים, שפרעה היה מחזיק את היאור לאלוה, וע"כ לא רצה לומר הנני עומד על היאור כי רצה לחלוק כבוד לאלוהו, ובזה יתורצו כל השנויים הנזכרים, כי מטעם זה לא רצה לומר שהפרות הרעות עלו מן היאור, כי לא רצה לייחס שום דבר רע לאלוהו בחשבו כי הוא מושל על הטובות לבד וממנו לא יצא דבר רע ואולי חשב שיש אלוה אחר מושל על הרעות כדעת המאנ"י שהביא בעקידה פרשת ואתחנן, ואולי שעל זה אמר פרעה (שמות י.י) ראו כי רעה נגד פניכם. שהמושל על הרעות נגד פניכם, וז"ש (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה לומר ששני גבוהים יש אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, לכך אמר מיד ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר ר"ל פועל כל ההפכים והכל יוצא מאתו יתברך, וכן נאמר (דברים לב.לט) ראו כי אני אני הוא וגו', אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וכפל אני אני דוגמת כפל גבוה גבוה.

והנה מטעם זה, לא אמר פרעה ותעמודנה אצל הפרות ותאכלנה, לפי שהיה משמע מזה כאילו עשו מלחמה ביניהם עד כי הגדיל המושל על הרעות ע"כ תאכלנה הפרות הרעות את הטובות, כי לשון ותעמודנה מורה שלא באו לכתחלה להכנס בתוך הרעות כדי להשביעם ולבטל רעבונם, שהרי עמדו אצלם אם כן היה דעתם לעמוד, זולת שגברו עליהן הרעות ובלעו אותם בעל כרחם, וזה גנאי לאלוהו שלא היה בו כח להציל את הטובות המושפעות מאתו. ע"כ שינה פרעה ואמר ותבאנה אל קרבנה, ורצה בזה שמעצמם מרצונם הטוב נכנסו אל תוך הרעות להשביע רעבונם, וכל זה ממדת טובו של אלהות שלו שרצה להיטיב ולתקן הרעות, וא"כ לא באו לכתחילה כי אם כדי לבא אל קרבנה ולא כדי לעמוד שמה ע"כ לא אמר ותעמודנה אצל הפרות, והעיד שלא הועיל כלום כי לא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כבתחילה, לפי שהיו בתכלית הרוע וע"כ הוצרך להעיד, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. וי"א שהזכיר זה שלא יאמר שקודם הלילה ראה פרות רעות כאלו והיה מתפעל מראיית חידוש כזה ע"כ בא לו חלום זה, כי כך המנהג שמה שאדם רואה דבר חידוש ביום ומהרהר בו נראה אליו בחלום, ע"כ אמר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, וזה מופת שחלום זה מן החלומות הצודקים.

והנה ענין יפות מראה ותואר, יש אומרים שלא יצדק זה בבהמות כ"א במין האנושי ע"כ שינה ממראה לתואר וע"כ פירש"י שהוא סימן לבריות. ולי נראה שאין הדבר כן שהרי הפסוק אמר כן שהראו לו יפות מראה א"כ ודאי שייך הוא גם בבהמות, ועוד וכי מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כגון פילא דעייל בקופא דמחטא, אלא ודאי ששייך גם בבהמות והוא כשכל אבריה מליאות בשר ואינה כחושה זהו יפוי מראה שלה, ובריאות בשר הוא פירוש על יפות מראה כי זולת זה במה יוודע איפה אם הבשר בפנים בריא או חולה, אם לא על יפוי מראה שלה המעיד על בריאות הבשר שבפנים, והתואר הוא ענין אחר שאינו תלוי בבריאת הבשר כמו שפירש"י על פסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. (ויצא כט.יז) כי ענינו צורת הפרצוף, דרך משל אם אין החוטם עקום או ארוך מן הראוי להיות, וכן העינים ושפתים וכיוצא בהם, והנה פסוק זה אומר שראה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וזה דבר טבעי, אע"פ שאין ביאור כח אלהי מכל מקום פעולתו הטבעית היא שהמים משקים הארץ וגורמים להצמיח חציר לבהמה עד שיהיו דשנים ורעננים, אבל אין ביאור כח לעשותם יפות תואר בחוטם ועינים ופה שיהיו ישרים ולא עקומים ולא גדולים או קטנים מן הראוי להיות, כי זהו פועל אלהי אשר עשה את כל ברואיו ישרים בתוארם. ופרעה לכבוד אלוהו לסברתו הנבערה שחשב שיש ביאור כח אלוה ע"כ יחס כוח זה לאלוהו לומר שעלו מן היאור בריאות בשר ויפות תואר, לומר לך לא זו שהעלה בריאות בשר שזה אינו חידוש כל כך כי כל הימים יכולין לעשות זה בטבעם, אלא אפילו יפות תואר גרם ג"כ היאור כי הוא בראם על תכונה זו לפי דעתו, ע"כ הקדים בסיפור זה בריאות בשר ליפות תואר, דרך לא זו אף זו ואצל הרעות הפך הדברים ואמר דלות ורעות תואר ודקות בשר לומר לא זו שהיו רעות תואר ומראיהן משונה, כי זה אין בו כל כך נפקותא והעדר הפעולה אינו חידוש כל כך, אלא היו אפילו רקות בשר כנגד הטבע ויש בו נפקותא.

וראיה ברורה לדברינו, מ"ש פרעה ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את שבע פרות הראשונות הבריאות, למה לא הזכיר ענין התואר בשום אחד מהם, לא בטובות ולא ברעות, אלא ודאי לפי שאינו מעלה ומוריד לענין הבריאות והאכילה, כי לא היו רעבים ביותר מצד היותם רעות תואר, כי אם מצד היותם רעות מראה דהיינו כחושים, גם לא אכלו את הטובות מצד היותם יפות תואר כי אם מצד היותם בריאות בשר דהיינו יפות מראה, ומ"ש ותאכלנה הפרות ולא אמר שבע הפרות, לפי ששבע שני הרעב לא היו רצופים שהרי משבא יעקב אחר שנתים פסק הרעב וחזר במותו, כמו שיתבאר לקמן פרשת ויחי בגורן האטד בע"ה (מט.י).

ומה שהוסיף לשון צנומות בשבלים, לפי שאינו דומה שמיעה לראיה כי פרעה ראה שבלים דקות, ויש לפעמים שבלים דקות שיש בהם גרגרים דקים, ופרעה ראה אותם בעיניו שהיו רקים ולא היה בהם גרגרים כלל, והיה מתירא שמא יוסף יטעה בלשון דקות כי לא ראה אותם, זולת מה ששמע מן פרעה, ע"כ פירש לו צנומות אני ראיתי שלא היה בהם כ"א המוץ, ובזה יתורצו כל הספיקות שנתחבטו בהם רוב המפרשים והוא דבר יקר. ויתר עניני החלום יתבארו בסמוך בעזרת השם.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'". לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות, ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים. ויפות מראה יכול להיות שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכך משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אינן אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות. ד"א לכך קראן אחרות לפי שכל שנה ושנה היתה קללתה מרובה משל חברתה כי הרעב הולך וגובר, ע"כ היתה כל שנה כשנה אחרת, אבל שני הטובה כולם שוים לטובה. ד"א לפי שהם ימי צער על כן נראו ימים רבים, אבל השנים הטובות היו כימים אחדים באהבה בתענוגים.

ותעמודנה אצל הפרות. הורה שהפרות היו כל כך רעות וכחושות עד שכמעט לא היה להם כח לעמוד על רגליהם, ומה שעמדו היינו לפי שהיו אצל הפרות הטובות שהחזיקו בידם, וזה סימן שלא היה לבריות תקומה ועמידה בשני הרעב אם לא מצד היותם אצל השנים הטובות סמוכות להם, ע"כ היה סעד וסמך לשני הרעב מן שני השובע, וכמ"ש ותאכלנה הפרות הרעות לרמז שבשני הרעב יאכלו מן תבואת שני השבע:�

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויישן ויחלום שנית. לא נאמר ויחלום עוד אלא שנית, להורות שחלום אחד הוא ונשנה פעמים. והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. ואצל הרעות לא נאמר בקנה אחד, לפי ששבע שני השובע היו רצופים בזה אחר זה ע"כ עלו בקנה אחד המצרפם, אבל שבע שני הרעב לא היו רצופים כי אחר שנתים ימים כשבא יעקב פסק הרעב וחזר במותו ע"כ לא נאמר בקנה אחד, ועוד שזה מורה על רבוי התבואה שאפילו קנה אחד יצמיח שבעה שבלים וטובות ותרתי לטיבותא, והרעות היה בהם תרתי לריעותא שצמחו אחד אחד, ועוד שהיו שדופות קדים, ויקץ פרעה והנה חלום, כי גם הוא הבין שחלום אחד הוא,

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויהי בבוקר וגו'. מהרי"א כתב שחלומות של בוקר צודקים ביותר על כן ותפעם רוחו, כי הרגיש שיש בהם ממש.

ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. חלומו משמע חלום אחד, מדלא קאמר חלומותיו, ואין פותר אותם שנים במשמע מדלא קאמר אותו. ונ"ל לפירש"י שאמרו לו שבע בנות אתה קובר, וקשה לי למה לא הזכיר רש"י גם מה שנזכר (בב"ר פט.ו) שאמרו לו שבע אפרכיות אתה כובש, שבע ימרדו בך, ע"כ קרוב בעיני לפרש כי רצה לתקן שינוי לשון זה, כי פרעה ספר להם חלומו כי לדעתו היה נראה שהכל חלום אחד, והיה נעלם מעיניו ענין השנות החלום, ע"כ אמר ואין פותר אותם לפרעה שלא יוכלו לפתור אותם, ר"ל מדוע נראה אליו הדבר פעמים ובפנים שונות, זהו הדבר שלא יוכלו לפתור לו.

דבר אחר, החרטומים נתנו לו טעם על השנות החלום לפי שהבנות יש מהם שני תועליות. א' הוא, שתכליתם לשם פריה ורביה לבעליהן, התועלת השני הוא, שהם מצילין את בעליהם מן החטא כי מטעם זה נמשלה האשה אל הלחם, כמו שבארנו למעלה בפר' וישב בפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל (לט.ו) לפי שאבר קטן יש באדם משביעו רעב, ודווקא בביאה של עבירה כי עיקר טעם ביאה לעוברי עבירה ע"כ יצרו מרעיבו, אבל אשתו משביעו כלחם זה המשביע, וע"ש ענין זה חשבו החרטומים ודאי שני חלומות אלו ענינם אחד, ולמה בא החלום ברוב ענין, אלא ודאי שיוליד שבע בנות וישיאם לאנשים ויהיו פרים ורבים וזהו הוראת לשון שבע פרות על שם שפרות ורבות, ויהיו לבעליהן כלחם זה העשוי מן השבלים, וזהו ענין שבע שבלים, ולפי זה היטיבו לראות אך שאין פותר אותם אותן שני תועליות לפרעה, כי היה קשה לו למה הראה ה' כזאת דוקא לפרעה, הלא הרבה בני אדם מולידין בנות ולמה לא הראה להם ה' כזה, זה"ש שלא היה קולן נכנסים באזניו ר"ל למה השמיע ה' לאזניו דווקא כזה ולא לזולתו, בשלמא לפתרונו של יוסף אתי שפיר כי המלך בידו סיפק לעשותו ולתקן פרצת הרעב, זה"ש ואין פותר אותם לפרעה שלא יכלו לפתור למה הראה ה' שני תועליות אלו לפרעה דווקא ולא הראה כן לזולתו, כי בכל משיא בתו נמצאו שני תועליות אלו ומה נשתנה פרעה מזולתו.

אך לפי מדרש הרבתי, שאמרו לו שני פתרונים הבנות והאפרכיות נראה לפרש שהבינו שהשבלים מרמזים על הבנות ע"ד קראן לו ויאכל לחם (שמות ב.כ) כ"א הלחם אשר הוא אוכל. והפרות רמז לכבישת האפרכיות, כמ"ש (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. כי הפרות בזמן שהם בריאות וטובות יש בקרניהם כח הנגיחה, ואע"פ שהפרים כחם גדול מן הפרות מ"מ נקט פרות לרבותא, כי בזמן הצלחתו אפילו החלש כנקיבה יאמר גבור אני וינצח, ובשעת המרידה יהיה תש כחו של פרעה כנקיבה לשלא יהיה בידו כח כנגד שבע אפרכיות שימרדו בו. ומ"ש ואין פותר אותם לפי שפרעה היה סבור שחלום אחד הוא על כן נאמר ויספר להם חלומו והחרטומים חשבו ששני חלומות הם ופתרון על הבנות שיהיה קובר ושימרדו בו שבע אפרכיות, ולא רצו להגיד לפרעה בשורה רעה זו, לכך נאמר ואין פותר אותם לפרעה דווקא אל פרעה עצמו לא רצו לפתור, אבל בפני שאר עבדיו פתרוהו, וגם עבדיו לא הגידו לו כלום מאותו פתרון, ע"כ אמר פרעה ליוסף ואין מגיד לי, ולא אמר ואין פותר לי אלא ודאי שראה עבדיו מתלחשים ויבן כי פתרו לרעה, וע"כ היה קובל על כל בני ביתו לפני יוסף לאמר שמכולם אין מגיד לי מה שפתרו בפניהם החרטומים.

דבר אחר, לכך אמר ואין מגיד לי, לפי שנבוכדנאצר לא שכח החלום ואמר בפני חכמיו ששכחו כדי לברר האמת כי מי שיאמר לו החלום ודאי נביא הוא ופתרונו אמת, אבל פרעה סיפר חלומו וא"כ במה יודע לו אם הפתרון אמת, ע"כ היה משנה בסיפור חלומו בכמה דברים ממה שראה וחשב מי שיגיד לו השינויים רוח ה' דבר בו, וכמו שספרו לפני יוסף כך ספרו גם לפני החרטומים ואין מגיד לו השינויים, ע"כ לא קיבל פרעה פתרונם אבל יוסף הגיד לו כל השינויים ואמר לו, לא ראית צנומות אלא דקות כו' כדאיתא במדרש תנחומא ג.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יהיו שני רעב. הוא הדבר אשר דברתי וגו'". יש כאן ספק למה התחיל יוסף הפתרון בשני הרעב, היה לו להתחיל בפתרון שבע שני השבע הקודמים לשני הרעב, ועו"ק מה שאמר הוא הדבר אשר דברתי, כאילו הוכיח דבריו לקיים פתרונו ומה הוכחה יש כאן. ואומר אני שכך פירושו שיוסף שפט בשכלו שיהיו שני שבע ושני רעב, לפי שראה ענין אכילה בפרות ובליעה בשבלים שאכלו ובלעו הרעות את הטובות, ועיקר ההוכחה היתה מן השבלים דווקא כי מן אכילת הפרות לא יכול להוכיח כלום שמדבר בשני שובע ורעב, כי אולי יתקיים החלום ממש ששבע פרות כחושות יאכלו שבע פרות שמנות, או שמא פתרונו ששבע אנשים רשעים דלים ורקים יאכלו את שבע אנשים צדיקים וטובים, או את ממונם או את גופם, כי זה בנמצא שרשע מכתיר את הצדיק וכ"ש (חבקוק א.יג) כבלע רשע צדיק ממנו.

אמנם אחר שסיפר לו ענין בליעת השבלים, הנה בליעה זו אי אפשר לה להתקיים כי השבלים בעלי נפש הצומחת אין בהם רוח חיים שיוכלו לבלוע האחת את חברתה, ואף אם נאמר שהוא משל ודמיון מ"מ אין מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כלל, כמו שאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא, ומזה שפט בשכלו שאין זה בליעה ממש אלא כליון של ז' שני הרעב שיכלו ויבלו ויבלעו את ז' שני השבע, ע"כ התחיל יוסף בפתרון שבע שבלים הרעים לומר כי המה יבלעו וישחיתו את שבע שני השבע כי א"א לפותרם בענין אחר, והמה בנין אב על כל פרטי החלום מאחר שנראין הדברים שהכל חלום אחד הוא, וכמו ששבע שבלים הרקות והרעות הם שבע שני רעב, כך המלאות הם שבע שני שבע, וכן הוא ענין הפרות.

ולפי שעיקר ההוכחה, שעשה יוסף על כל הפתרון היה מן שבע שבלים הרקות ומבליעתן שבלעו את הטובות, על כן אמר אחר שאמר יהיו שני רעב, הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, כי בזה היתה דעתי חלוקה מן החרטומים כי המה פתרו החלום על הדברים שהקב"ה עושה ע"י שליח, כגון כבישת האפרכיות הקב"ה עושה ע"י שליח, וכן ענין הבנות על ידי מלאך הממונה על ההריון, וכל מה שנעשה על ידי שליח אינו נעשה כל כך במהירות כמו הדברים הנעשים על ידי הקב"ה בעצמו, וענין הפרנסה הקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, כי ד' מפתחות בידי הקב"ה וסימנם מפת"ח, מטר פרנסה תחיה חיה, ע"כ אמר יוסף בפתח דבריו על מה שאמר פרעה ואין מגיד לי, אמר יוסף חלום פרעה אחד הוא, והוצרך לתת טעם מיד על השנות החלום, ואמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כי פתרונה מענין הדברים שהקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, ע"כ נשנה החלום כי כל מה שנעשה ע"י הקב"ה נעשה במהירות. ואח"כ אמר יוסף דבר זה מפורש ביותר, ואמר על השנות החלום וגו' כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ועל כן אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו', כבר הקדמתי לך לומר שחלום זה הוא מן הדברים שהקב"ה עושה בעצמו, אבל עדיין לא הוכחתי שיהיה כדברי, שיהא כל הפתרון מענין שובע ופרנסה ומזון, אבל עכשיו שאני רואה ענין בליעת השבלים הרקות שאי אפשר לפתרו כ"א על ענין שבע שני רעב, א"כ מכאן הוכחה לדברי, והוא הדבר אשר דברתי שאת אשר האלהים עושה, דהיינו עניני פרנסה הראה לפרעה, כדי שיתקן ענין הרעב כי ספק בידו לעשות ופירוש זה יקר וברור.

ומ"ש ועתה ירא פרעה. הזכיר לשון ועתה לפי שממהר האלהים לעשותו ע"כ אמר ועתה היינו תכף ומיד ירא פרעה. ומה שהקשה הרמב"ן הליועץ נתנו למלך כו' נראה לי שזה מעין הפתרון, שהרי הרחיק פתרון החרטומים בעבור שקשה לו למה הראה ה' דווקא לפרעה כזאת כמבואר למעלה, ע"כ אמר בפתרונו שלכך הראה ה' לפרעה דווקא, כי שירא איש חכם ונבון לתקן פרצה זו.

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בטרם תבוא שנת הרעב". מכאן שאסור לעשות צרכיו בשני רעבון, ולפ"ז היה לו לומר וליוסף יולד שני בנים בשנת השובע, ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאומרים (יבמות סא:) שאם יש לאדם שני בנים קיים מצות פ"ו, ואם לא הגיד לנו הכתוב שיולד לו שני בנים בטרם יבא שנת הרעב הייתי אומר שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה"ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב"ש, אמנם לדברי בית הלל שסוברים בן ובת דווקא אין לפרש כך, ויכול להיות רמז מכאן למ"ש שלא יבעול אדם כשהוא רעב ולא כשהוא שבע (רמב"ם הל. דעות ד.יט) על כן לא נאמר בשנת השבע כי מדבר בזמן הממוצע בין שובע לרעב.

פסוק נה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". פירש"י בקש מהם שימולו, טעמו של דבר הוא לפי שמצינו שהערלה נקראת חרפה, כמ"ש (בראשית לד.יד) כי חרפה היא לנו לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, והרעב נקרא ג"כ חרפה שנאמר (יחזקאל לו.ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים, ע"כ חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים העיפוש, ורקיבת התבואה באה ג"כ מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם הריקוב והעיפוש, וזכות ברית המילה הועיל גם לנח שנאמר (בראשית ו.יח) והקימותי את בריתי אתך פירש רש"י על התבואה והפירות של ירקבו, וכן השיב להם יוסף שימולו, על מה שאמרו אספנו תבואה והרקיבה, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שא"א לאדם להסירו, ורז"ל אמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי הבועל ארמית משכה ערלתיה ועוד שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל, והמצרים היו שטופי זימה ע"כ היו צריכין תיקון זה בשנת הרעב, ומטעם זה נאמר ביוסף (בראשית מט.כד) ותשב באיתן קשתו, שכבש יצרו באשת פוטיפר ע"כ משם רועה אבן ישראל, כי זכה משם שתבואתו לא הרקיבה והיה רועה וזן אבן ישראל בזכות שלא היה רועה זונות.