ירושלמי שבת ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת שבת · פרק ט · הלכה ד | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


דף ס עמוד א[עריכה]

משנה מניין לסיכ' שהיא כשתיי' בי"ה אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' (תהילים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:


דף ס עמוד ב[עריכה]

כהדא דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר. ביום הכפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור סיכה שהיא של תענוג אסור. שאינה של תענוג מותר. תני שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש. ביוה"כ לאיסור אבל לא לעונש. והא תני (ויקרא כב) ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה. אמר רבי יוחנן לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי אם אומר את לית כאן סך. לית כאן שותה דלא כן דבר שהוא בא משני לוויין מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה. רבי אלעזר בשם רבי סימי (דברים כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא אסור לא כל שכן למת. אי זה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זה סיכה: