ירושלמי שבת ו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת שבת · פרק ו · הלכה ג | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


דף לו עמוד א[עריכה]

משנה לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון:

גמרא תני לא יצא החייט במחטו שבכליו. ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו. והצבע בדוגמא שבאזנו. ולא השולחני בדינר שבאזנו. ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה דר"מ. דתנינן תמן ואם יצאת חייב חטאת דברי ר"מ. והכא הוא אמר הכין. ר' מנא אמר לה סתם ר' אבון בשם רבי יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים.


דף לו עמוד ב[עריכה]

ברם הכא טפילין יוצאין בכך. מחלפה שיטתין דרבנין. דתנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. הא במחט הנקובה חייב. ודא היא אומן באומנותו חייב. אמר רבי אבין תיפתר באשה גודלת. רבי אחא בשם רבי אבא בר רב נחמן דר' נחמיה זו היא. דתנינן תמן טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. תני רבי נחמיה מחליף וכן היה ר' נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה בסולם אחר שליביו. בקולב אחר מעמידיו ונעול אחר סמנייריו. א"ר אילא תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה. ר' שמואל בשם ר' זעירא היתה עשויה לכך ולכך הוציאה חתום בה חייב. הוציאה לשם תכשיט פטור אף על החותם שאף החותם טפילה לתכשיט: