ירושלמי ברכות ב ז
<< | ירושלמי · מסכת ברכות · פרק ב · הלכה ז | >>
הקטע המקביל ב:
משנה · ירושלמי · בבלי
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הלכה ז משנה[עריכה]
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להן: איני כשאר כל אדם; איסטניס אני:
הלכה ז גמרא[עריכה]
מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה ר' נתן. ר' אמי הוה ליה עובדא ושאל לר' חייא בר בא והורי ליה כל שבעה כר' נתן. ר' יוסי הוה ליה עובדא ושאל לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא א"ל אמר ליה, אמר לו לא כן אלפך ר' אמי הוה ליה עובדא ושאל לריש לקיש והורי ליה כר' נתן כל שבעה. א"ל אמר ליה, אמר לו דילמא תרין עובדין אינון אנן אמרין ליה על דר' חייא בר בא ואתון אמרין ליה על דריש לקיש. ועוד מן הדא ר' חמא אבוי דר' אושעיא הוה ליה עובדא שאל לרבנן ואסרון. ר' יוסי בעי איילן רבנן. רבנן דהכא או רבנן דרומיא. אין תימר רבנן דהכא ניחא אין תימר רבנן דרומיא רברבייא קומוי והוא שאל לזעירייא. אין תימר רבנן דרומייא אינון שריין ואינון אסרין. דתני: מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין.
א"ר יוסי בי ר' אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתייה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון שיילון לר' יסא מהו דיסחי? אמר לו דלא יסחי מיית הוא. אין בעי– אפילו בתשעה באב. אין בעי– אפילו ביום הכפורים!
רבי יוסי ברבי חנינא ראו אותו טובל; אם לקירויו לא ידעין אם להקר גופו שאין רחיצת צונין רחיצה לא ידעין. הורי ר' בא כהין תניא. הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצן במים. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו אל העיר יחלוצו. וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. תני במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת שואלין ובדרום שואלין. ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר וחזא אביליא בשובתא ושאיל בון אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע. חד זמן חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. א"ל אמר ליה, אמר לו אהן דאת מתני שבחיה אמר לון מה עיסקיה. א"ל אמר ליה, אמר לו חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר לון בעי אתון מידע מהו חיליה בא להודיעכם שאין אבל בשבת. הדא דכתיב (משלי י,) "ברכת ה' היא תעשיר" – זו ברכת שבת. "ולא יוסיף עצב עמה" – זו אבילות. כמה דתימא (ש"ב יט, ג) "נעצב המלך על בנו":