יסוד ושורש העבודה/א/א

שער הגדול

שער הראשון שער עבודת הלב פרק ראשון

• בו יתבאר עבודת האדם עבודה תמה בלב ומחשבה,
• ובו יתבאר רוממות אל יתברך ויתעלה ועיקר כוונת בריאת האדם

יחוד היראה ואהבת העבודה הבאה ממנה היא עיקר כוונת הבורא יתברך שמו ויתעלה בבריאת האדם, שיהא האדם עובד אותו יתברך, ומעבודתו יגיע נחת רוח להבורא יתברך ויתעלה. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה בתחילת בריאת האדם בפרשת בראשית: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו), ודרשו רז"ל: "לעבדה" זה מצות עשה, "לשמרה" זה מצות לא תעשה. שנוי בנביאים בישעיה: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". ומשולש בכתובים, בקהלת כתיב: "והאלהים עשה שייראו מלפניו", ופירש החסיד בעל חובת הלבבות שתכלית עשיית הבריאה היתה בשביל היראה, ומהיראה באה העבודה, כי ענין יראה נאמרה בעבד כמה שאמר "אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי" (מלאכי א ו), ובחתימת ספר קהלת כתיב, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", ודרשו רז"ל כי לדבר זה נברא כל האדם. ועוד דרשו, כל אדם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו ב). נמצא שתכלית כל הבריאה לא היתה אלא בשביל האדם אשר יעשה המצוה. הרי זאת לפניך, שתכלית בריאת האדם לא היתה כי אם לכוונה זאת, ומה רבו כמו רבו כמה פסוקים המורים מהם כיוצא בהם שתכלית בריאת האדם היתה לכוונה זאת.

• ובזהר חדש, פרשת בראשית, דף י"ז ע"ב, וז"ל:

"ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם". רבי יוסי ורבי חייא אמרו תרוייהו: כתיב, "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל". ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלב בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקב"ה ונתן לו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל כו'.

• עוד שם ז"ל:

א"ר תנחום א"ר חנילאי: לא עשאו הקב"ה לאדם אלא להשתדל בכבוד קונו, הדא הוא דכתיב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". מאי לכבודי? להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעולם הבא, ע"כ.

• ובזוהר פ' בהר, ז"ל בדף קי"א ע"ב בר"מ:

"כי לי בני ישראל עבדים". פקודא לעבוד בכל מיני עבודה במקדש ולבר ממקדש בכל אינון פולחנין דאקרי עבודה בצלותא, לאשתדלא בתר פקודי אורייתא, דכלא אקרי עבודה כעבדא דאשתדל בתר מאריה בכל מה דאצטרך כו'. בתרין זינין אקרון ישראל להקב"ה, אקרון עבד דכתיב "עבדי הם", ואקרון בנים דכתיב "בנים אתם לה' אלהיכם"; בזמנין דידע ליה בר נש להקב"ה באורח כלל, כדין אקרי עבד, דעביד פקודא דמאריה, ולית ליה רשו לחפשא בגניזו וברזין דביתיה. בזמנא דידע ליה בר נש באורח פרט, כדין אקרי בן רחימא דליה כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתיה. ואע"ג דאקרי בן כו' לא יפוק גרמיה מכללא דעבד למפלח לאבוי בכל פולחנין דאנון יקרא דאבוי, והכי אצטרך לכל בר נש למהוי לגבי אבוי בן לחפשא בגניזו ולמנדע רזין דביתיה ולאשתדלא אבתרייהו, ולמחזי לגביה אבוי עבד כו' בפולחנא דבר נש פלח ליה לקב"ה. אית פולחנא דאצטרך בר נש לאתכללא בתרווייהו למהוי עבד ובן, לאתעטרא ביה בקב"ה. ומה איהו? דא פולחנא דצלותא דאצטרך למהוי בה עבד ובן, לאתכללא בדרגין עלאין אילין למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד, למפלח פולחנא דתקונא דעלמין ולאתדבקא רעותיה ברזין דחכמתא לאדבקא במאריה בגניזין עלאין כדקא חזי. בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל, לית מאן דימחי בידוי, עבד עביד פולחנא דמאריה ואתקין תקוני עלמא, מאן דהוי תרויהו בכללא חד בחבורא חדא דא איהו בר נש דאתקין רזא דכל מהימנותא בכללא חדא בלא פרודא כלל ומחבר כלא כחדא, דא איהו בר נש דקב"ה אכריז עליה בכל אלין חיילין ומשריין דכל עלמין ובכל אינון רקיעין, אזדהרו בפלניא מהימנא דבי מלכא דכל גנזי דמאריה בידיה, זכאה איהו בהאי עלמא וזכאה איהו בעלמא דאתי, מההוא יומא ולהלאה אשתמודע בר נש ואתרשים בעלמין כלהו, בשעתא דאצטרך כל חילין ומשריין כולהו אזדהרן למהוי גביה, וקב"ה לא בעי אלא איהו בלחודוי, וקלא אתערי יאות הוא ליחיד למהוי גביה דיחיד ולאתעסקתא יחיד ביחיד ורזא דתרין כו' עכ"ל.

ולבל יעלה על לב האדם שהש"י צריך ח"ו לעבודתינו כאדון הצריך לעבד שישמשו והוא נצרך לשמוש ההוא, על כן גלה לנו בתורתנו הקדושה אצל קרבנות "אשה ריח ניחוח לה'", ודרשו רז"ל: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, נמצא מפורש בשום שכל והבן שמהעבודה אין להשם יתעלה כי אם הנחת רוח. וכיון שכן הוא, שכל עיקר בריאת האדם הוא לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, השכל מחייב שישתדל האדם כל ימי חייו להרבות נחת רוח להבורא יתברך ויתעלה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. אך מהות הנחת על דרך כלל היא היראה והאהבה, כמאמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו' "ולאהבה" וגו'. ופרטי היראה הם מצוות ל"ת, ופרטי האהבה הם מצוות עשה, וביחוד מעסק תורתנו הקדושה יש להבורא יתברך נחת גדול, וגם מה שמהללים ומשבחים אותו ומספרים תהלותיו מגיע לו יתברך נחת גדול, כמאמר הכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". ואף שברא הבורא עולמות עליונים ושרפים וחיות ואופנים עד אין קץ ותכלית, וכולם משבחים ומפארים ומהללים את שם ית"ש כמבואר במזמור "הללו את ה׳ מן השמים", עם כל זה ברא גם כן את האדם התחתון בגוף הגשמי להללו ולשבחו גם כן להשם יתברך ויתעלה. ועיקר זאת תורת האדם הוא אנחנו עם קדוש, כמאמר הכתוב "אדם אתם", ודרשו רז"ל: אתם קרואים אדם. וזה מבואר בפ' "הן לה' אלהיך השמים" וגו' "רק באבותיך חשק" וגו'. ולא עוד, אלא שיש להבורא יתברך יותר שעשוע ותענוג משבחיו של אדם התחתון יותר משבחים של כל העולמות כולם.

• וז"ל הזה"ק פ' אחרי (דף ס"ו ע"א):

תאנא, קב"ה כמה רתיכין כמה חיילין אית ליה, כמה שולטנין ממנן משתכחין בפולחניה. כד זמין להו לישראל בהאי עלמא אכתר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא, אשרי לון בארעא קדישא בגין דישתכחו בפולחניה, קשיר לכולהו עלאי בהו בישראל, וחדוון לא עאלין קמיה ופולחנא לא אתעביד קמיה לעילא עד דישראל עבדין לתתא, כל זמנא דישראל משתכחין בפולחניה דמאריהון לתתא הכי נמי לעילא כביכול. בזמנא דישראל בטלי פולחנא לתתא, בטלי לעילא, ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא, ועל דישראל בטלו פולחנא דקב"ה כד שראן בארעא, הכי נמי לעילא, כל שכן לבתר. אמר קב"ה: ישראל, אי אתון ידעין כמה אולכסין כמה חיילין מתעכבין בגינייכו, תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא אפילו שעתא חדא. ועכ"ד כו' עכ"ל.

• וז"ל פ' בשלח (דף מ"ו ע"א):

ושבחא דסליק מהאי עלמא דאיהו רחיק יתיר, דא ניחא ליה לקודשא בריך הוא מכלא, עכ"ל.

ואף גם זאת, שכל התיקונים של כל העולמות תלויים במאמר ומעשה האדם התחתון, כי על ידי מעשיו הטובים ותפילותיו ההגונים ועל ידי למוד תורה הקדושה ושארי דבורים הנדברים איש אל רעהו בעבודת הבורא יתברך נתקנים ומתעלים כל העולמות, גם להיפך ח"ו עושה פגמים בכל העולמות.

• וז"ל בז"ח (בדף מ"ט ע"ד):

תא חזי, בשעתא דישראל זכאין, כורסא יקירא דלעילא אסתלק לעילא לעילא בכמה חדון בכמה רחימו, ומתחברן עלמין בחדוא, וכלהו אתברכין מעמיקא דנחלין, ועלמין כלהו אתשקיין ואתברכין ואתקדשין בכמה ברכאן בכמה קדישין, קב"ה חדי עמהון בחדוה בשלימא. ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין, כולא איהו בהפוכא, ועכ"ד רחימו דקב"ה לא אתמנע מנייהו וכורסיא דליה יתיבא עלייהו כאמא על בנין ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי כו' ע"כ.

• ובזה"ק פ' אחרי (דף ע"ט ע"א) ז"ל:

אמר ר"ש, חייבין עבדי פגימותא לעילא, מאי פגימותא? כמה דאוקמינן פגימותא ממש, עכ"ל.

• ופ' האזינו ז"ל (דף רצ"ו ע"א):

אמר ר' יצחק: כל הני תקונין וכל הני מילי למחצדא חקלא אתמסרן, ותנינן, חייביא עבדי פגימותא כביכול לעילא כו' דכל הני תקונין לא אשתכחו כדקא יאות, עכ"ל.

• ובפ' תרומה (ד' קנ"ה ע"א) ז"ל:

רזא דכורסיא קדישא לא אתקין לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעי לתקנא תקונין כו', עכ"ל.

• ובפ' צו (דף ל"א ע"א) ז"ל:

"והתקדשתם והייתם קדושים", מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא – יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה, מאן אתר? ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא? אמר רבי חייא, היינו דתנינן, בעובדוי דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מלתא. דהא לית טב וביש, קדושא ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא ואתעביד עובדא, ומה דתלי במלין, במלין כד אתגזר במלה אתער הכי לעילא. ואי תימא מלה מה אתער? אלא הכי כתיב (ישעיהו נח יג) "ודבר דבר", ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא דאקרי דבר, "דבר ה' אשר היה" (הושע א א), "ודבר ה' היה יקר" (שמואל א ג א), "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג י), דהא תנינן, ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין, עד דסלקא בדוכתיה ואתער מה דאתער, אי טב טב, אי ביש ביש, כמה דכתיב (דברים כג י) "ונשמרת מכל דבר רע", עכ"ל.

הנה עיניך תחזינה משרים כי עיקר כונת הבורא יתברך ותכלית הבריאה הוא בעבור האדם, לתת נחת רוח בעבודתו ליתברך שמו ויתעלה, ואשרי האיש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה, לתקן תקונא דלעילא במעשה ובמחשבה ובדבור פיו כל צבאו וימיו בעולם הזה, ודי בהערה זו למשכיל.