יסוד ושורש העבודה/י/ד
הנה עת לחננה כי בא מועד, ימי הסליחות, והמה בכלל ימים נוראים. ועינים להם לו יראו, שכל איש ישראל מעם קדוש, אפילו קל שבקלים, מתעורר בצדק להחזיק לבו בימי הסליחות לילך להתפלל בבית הכנסת ולומר מזמורי תהילים יותר מכדי הרגלו בכל השנה, גם ענות אדם נפשו בו בכמה תעניתים, ואיש כמתנת ידו ליתן צדקה. וביחוד תלמידי חכמים מנדדים שינה מעיניהם, נערים וזקנים יחדיו מעוררים לבם הטהור בהתמדת הלימוד לעמוד בבית ה' בלילות, ועל פי רוב עוסקים כל הלילה בלימוד. גם בקימת חצות, אף מי שלא היה רגיל כל כך בזה כל השנה, אך בימים אלו מעוררים עצמם חצות לילה לקום להודות לה' ולאונן ולקונן על חורבן בית המקדש. מזה יבחנו דברי אמת, שגם בעולמות העליונים התעוררות גדול בימים אלו, כדאיתא בגמרא: "אי אינהו לא חזו, מזלייהו חזו". לכן כל אדם יעורר לבו הטהור בימים אלו יותר ויותר בבכי יבא ובתחנונים יוביל שי למורא, וקומי רוני בלילה לראש אשמורת שפכי כמים לבך בתקון חצות על גלות השכינה הקדושה ועל חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ועל גלות התורה שנמסרו רזיה לחיצונים, כי הבכי על עניין זה היא סגולה נפלאה לטהר כתמי העוונות של אדם. ולפני ה' ישפוך שיחו, זו תפילה בכוונה יתירה מכל השנה, גם בברכת הנהנין וברכת הודאה בכוונה יתירה. גם למעט בתענוגי אכילה ושתיה בכל האפשרי, כי זה כל אדם חייב בכל השנה לקדש עצמו במותר, כמו שכתוב (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים". וכל שכן בימים המקודשים והנוראים אלו.
גם להרבות בטהרת טבילה בכל האפשרי, כי זה עיקר טהרת נפש גם בכל השנה, וביחוד אם בלתי טהור הוא מטומאת קרי רחמנא ליצלן או מטומאת הזיווג, יזהר לטבול בו ביום קודם תפילת שחרית. וזה לשונו בזהר חדש (דף י"ד ע"ד): ובחג נדונין על המים, על שהם מבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקוואות ובטהרות שהם במים, ועל כך נדונין על המים, על עניין המים, עכ"ל.
גם להרבות בתעניתים כפי יכלתו. וגודל מעלת התענית מבואר בגמרא הקדושה ובזהר הקדוש בהרבה מקומות. הנה יום ענות אדם נפשו בתענית בוודאי כל אדם אינו חייב אלא כשעורו, אם ידע אינש בנפשיה שיכול לסגף עצמו בתעניתים, בוודאי מוטל החיוב עליו, וכל המרבה הרי זה משובח. ואף מי שיודע בחולשות גופו שאינו יכול לסגף עצמו כלל בתעניתים, החיוב לסגף את עצמו בכל מה דאפשר, דהיינו למעט באכילה ושינה ולהרבות בלימודו.