ילקוט שמעוני תורה קי

<< · ילקוט שמעוני · תורה · קי · >>

רמז קי ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ר' יהודה אומר: בכורה, ר' נחמיה אומר: ברכה, רבנן אמרין: קבורה ודייתיקי. רבי לוי בשם ר' חמא בר חנינא: לא ברכו, אלא מתנות נתן לו. משל למלך שהיה לו פרדס, ומסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה: אחד של סם חיים, ואחד של סם המות. אמר האריס: אם אני משקה זה של סם חיים, זה של סם המות חי עמו, ואם אין אני משקה זה של סם המות, היאך זה של סם חיים חי? חזר ואמר: אנא אריס אנא, מה דאהני למריה דפרדסא למעבד עבד ליה. כך אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק בני, עכשיו ישמעאל ובני קטורה בכלל, ואם אין אני מברך ישמעאל ובני קטורה, היאך אברך את יצחק? חזר ואמר: אריס אנא, אלא מה שהקב"ה עושה בעולמו יעשה. כיון שמת אבינו אברהם, נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו, הדא הוא דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" (בראשית כה, יא):

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל לעורר עם ישראל על הבכורה, ובאו עמהן שתי משפחות רעות, כנעניים ומצריים. אמרו: מי הולך ודן עמהם? אמר גביעה בן קוסם: אני הולך ודן עמהן. אמרו לו: הזהר שלא תחליט את ארץ ישראל. אמר: אני הולך ודן עמהן; אם נוצח אני, הרי מוטב; ואם לאו, הרי אתם אומרים: מה הגרוע הזה שיעיד עלינו? הלך ודן עמהן. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי? אמרו בני ישמעאל: אנו תובעין מידן, ומתורתן אנו באים עליהם. כתיב: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", וישמעאל בדין הוא שיטול פי שנים. אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה חפצו בין בניו? אמר לו: הן. אמר לו, והכתיב: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". אמר לו: והיכן הוא נותן לבני קטורה? אמר לו: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות; ונסתלקו משם בבושת פנים.

אמרו כנענים: מתורתן אנו באין עליהן. בכל מקום כתיב "ארץ כנען", יתנו לנו ארצנו! אמר לו: אדוני המלך, אין אדם עושה מה שהוא רוצה בעבדו? אמר לו: הן. אמר לו, והכתיב: "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"; הרי הארץ שלנו, והן עבדים לאדונינו המלך! ונסתלקו בבושת פנים.

אמרו מצרים: מתורתם אנו באין עליהם. שישים ריבוא יצאו מארצנו טעונין כלי כסף וכלי זהב, דכתיב: "וינצלו את מצרים"; יתנו לנו כספנו וזהבנו! אמר להם גביעה בן קוסם: אדוני המלך! ס' רבוא עשו אצלם עבודה ר"י שנים, מהם כַסָפים מהם זֶהָבים, יתנו לנו מדינר דינר בכל יום. ישבו פילוסופים, חשבו לא הגיעו למאה שנה, עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון, ונסתלקו משם בבושת פנים.

ביקש לעלות לירושלים. אזלין אלין כותאי ואמרו לו: הזהר, שאינם מניחין אותך ליכנס לבית קדש הקדשים שלהם. כיון שהרגיש גביעה בן קוסם, הלך ועשה לו שני אנפילאות, ונתן בהן שתי אבנים טובות בשני ריבואות כסף. כיון שהגיע להר הבית, אמר לו: אדוני המלך, שלוף את מנעליך ונעול אלו שני אנפילאות, שהרצפה חלקה, שלא תחלק רגליך. כיון שהגיע לבית קדש הקדשים, אמר לו: עד כאן יש לנו רשות ליכנס; מכאן ואילך אין לנו רשות ליכנס. אמר לו: לכשאצא אני משוה לך את גבהתך. אמר לו: אם אתה עושה כן, רופא אומן תקרא ושכר הרבה תיטול:

תנו רבנן (סנהדרין צא א): בכ"ה בניסן אתנטול דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל וכו', אמר להו גביהה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואדון עמהן. אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצחם, אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם. נתנו לו רשות וכו' עד עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי? ולא עוד, אלא כמה שנים שלא עבדתנו. אמר להם: חזרו לו תשובה. אמרו: תן לנו זמן. נתנו להם זמן שלשה ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד ויתן אברהם את כל וגו' ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. אב שכתב לגיטיין לבניו בחיים ושיגר זה מעל זה, יש לזה על זה כלום?

מאי מתנות? אמר רבי ירמיה: שמסר להם שם טומאה וכו'. וישלחם מעל יצחק בנו .אמר להם: מה שאתם יכולין להרחיק הרחיקו, שלא תכוו בגחלתו של יצחק. אבל עשו על ידי שבא ונזדווג ליעקב, נטל את שלו מתחת ידו; הדא הוא דכתיב: "הזאת לכם עליזה" וגו', "מי יעץ זאת לצור המעטירה" וגו'.

ואלה ימי שני חיי אברהם. "יודע ה' ימי תמימים", זה אברהם; "ונחלתם לעולם תהיה", ואלה ימי שני חיי אברהם.

ויגוע וימת אברהם. אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה:

אמר ר' יהודה בר אילעאי: חסידים הראשונים היו מתים בחולי מעים, בעשרה ובעשרים יום; לומר שהחולי ממרק. ר' יהודה אומר: כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים. שלשה שנאמר בהן בשיבה טובה: אברהם, דוד, וגדעון:

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? רבי יהודה ור' אבהו. ר' יהודה אומר: נר זה, בשעה שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה; וכל זמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. ר' אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה; בשעה שהיא נלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאנה. ר' חייא רבה ותלמידיו, ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי ר' יוסי בן חלפתא ותלמידיו, היו למודין להיות משכימין ויושבין ושונין תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה משכים ולוקטה. אמרו: שמא חושדינן. מה עבדון? חלפון אתריהון. אזל לגבייהו אמר להון: רבותי, חדא מצוה דהויתון ילפין זכיין בי, יושבין ושונין תחת תאנתי, בטלתון יתה? אמרו לו: אמרינן שמא אתה חשדינן. פייסן וחזרו לאתריהון. מה עשה? השכים בשחרית ולא לקטן, וזרחה עליה חמה והתליעו. אמרו: בעל הבית יודע אימתי עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטן. כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים ומסלקן, הדא הוא דכתיב: "דודי ירד לגנו".

זקן ושבע. הדא הוא דכתיב: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא, ומראה הקב"ה להן עד שהן בעולם הזה מתן שכרן, מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבוא, ונפשם שבעה והם ישנים. משל למלך שעשה סעודה לאורחים והראה להם מה שהן אוכלין ושותין ושבעה נפשם וישנו להם. כך הקב"ה מראה לצדיקים עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד, ונפשם שבעה והם ישנים. מה טעם? "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". כד דמך רבי אבהו חזי י"ג נהרין דאפרסמון, אמר לון: אלין דמאן? אמרין ליה: דידך. אמר לון: אלין דאבהו? "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי". זבדי בן לוי ור' יהושע ורבי יוסי בן פטרא תלתיהון אמרין הלין קריא כד דמכין. חד מנהון אמר: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך" וגו'. וחד מנהון אמר: "תערוך לפני שלחן וגו' דשנת בשמן ראשי כוסי רויה", "וישמחו כל חוסי בך" וגו' וחרנא אמר: "כי טוב יום בחצריך מאלף". רבנן אמרי: "מה רב טובך אשר צפנת", הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם, הקב"ה מראה להם שכרן המתוקן להן; ואימתי? סמוך למיתתן, דכתיב: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". הוי "ותשחק ליום אחרון":

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה.

כל מי שנאמר בו גויעה ואסיפה אינו אלא מיתתן של צדיקים. והא ישמעאל כתיב ביה גויעה ואסיפה? ישמעאל עשה תשובה, דכתיב: ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. מכדי ישמעאל קשיש, מאי טעמא חשיב ליה יצחק מקמיה? שמע מינה תשובה עביד ואדבריה יצחק לקמיה. ודילמא דרך חכמתן קא חשיב? אלא מעתה דכתיב: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו", הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב? אלא מדאקדמיה ואדבריה, שמע מינה עשה תשובה:

השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת וגו'. אמר ר' תנחומא: והלא מקבורתה של שרה לקבורתו של אברהם אבינו ל"ח שנה, והכא את אמר: שמה קֻבר אברהם ושרה? אלא בא ללמדך, שכל מי שגמל חסד עם שרה זכה לגמול חסד עם אברהם. אמר ר' שמואל בר נחמן: שם ועבר היו מהלכין לפני מטתו וראו איזה מקום מופנה לאבינו אברהם, וקברו אותו בדיוטרין שלו.

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק. (כתוב ברמז י"ו ול"ג).

אמר רבי סימון: כל מקום שנאמר "ויהי אחרי", חזר העולם לאחור. ויהי אחרי מות אברהם, מיד "כל הבארות אשר" וגו'. "ויהי אחרי מות משה", מיד פסק הבאר והמן וענני כבוד. "ויהי אחר מות יהושע", מיד נתגרו בהן יתדות הארץ. "ויהי אחרי מות שאול", מיד "ופלשתים נלחמים בישראל". מתיבין חבריא לר' סימון: (ויהי) ["ו]אחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך"? אמר ר' תנחום: לא אתא ר' סימון למימר אלא "ויהי אחרי". אמר ר' יודן: אילולי שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם, כבר חזר העולם לאחוריו, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם, "וישב יצחק ויחפור את בארות המים". כתיב "ויהי אחרי מות משה", [וכתיב] "ויאמר ה' אל יהושע". כתיב: "ויהי אחרי מות יהושע", וכתיב: "ויאמר ה' יהודה יעלה". כתיב: "אחרי מות שאול", וכתיב: "ודוד שב מהכות את עמלק":

ואלה תולדות ישמעאל. ר' חייא בר אבא ורבנן הוו יתבין ומקשין: מה ראה הקב"ה ליחס תולדותיו של רשע? כאן עבר ר' לוי, אמרין: הא אתא מרא דשמעתא, נשאליניה. אתא רבי לוי ואמר בשם ר' חמא בר חנינא: להודיעך בן כמה שנים נתברך זקנך. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס שנותיו של יעקב, דכתיב: ואלה ימי שני חיי ישמעאל וגו', וכתיב: "ואברהם בן פ"ו שנה", "וישמעאל בנו בן י"ג שנה". עד דאתיליד יצחק הוה בר ארביסר, וכתיב: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם", וישמעאל בר כמה הוה? בר ע"ד. כמה פיישן משניה? ס"ג, ובו בפרק שנתברך יעקב מת ישמעאל, דכתיב: "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל". ממשמע שנאמר "בת ישמעאל", איני יודע שהיא אחות נביות? אלא שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה. ס"ג, וי"ד עד דאתיליד יוסף, הרי ע"ז. וכתיב: "ויוסף בן ל' שנה", הרי ק"ז. שבע דשבעא ותרתי דכפנא, הרי קי"ו, ואמר ליה יעקב לפרעה: "ימי שני מגורי ק"ל שנה". וי"ד שנה בבית עבר אחר ירידתו לארם, נמצא יעקב כשעמד על הבאר בן ע"ז שנה היה. כשם שפירש יעקב מיצחק כ"ב שנה, כך פירש יוסף מיעקב כ"ב שנה. והא יעקב פירש ל"ו? אלא י"ד דשימש בבית עבר לא נענש עליהם, ללמדך שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

ואלה שני חיי ישמעאל. מה ראה הכתוב ליחס שניו של ישמעאל כאן? אלא על ידי שבא מקדקדו של מדבר לגמול חסד לאביו.

וישכנו מחוילה עד שור וגו'. הכא את אמר נפל, ולהלן את אמר "ישכון"? אלא כל ימים שהיה אברהם אבינו חי, "ישכון"; וכיון שמת אברהם אבינו, נפל. עד שלא פשט ידו בבית המקדש, "ישכון"; כיון שפשט ידו בבית המקדש, נפל. בעולם הזה "ישכון", אבל לעתיד לבוא נפל:

פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כתיב: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו". גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. "ויהי בימי אחז" וגו', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ווי שמלך אחז. אמר להם: בן יותם הוא ואביו צדיק היה, איני יכול לפשוט ידי בו. ויולד חכם ישמח בו, מנין אתה אומר: כל מי שיש לו בן יגע בתורה, שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: ויולד חכם ישמח בו. אין לי אלא אביו בשר ודם, מנלן שאפילו הקב"ה מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".

"עטרת זקנים בני בנים", האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים, שנאמר: "ותפארת בנים אבותם"; והבנים עטרה לאבות, שנאמר: "עטרת זקנים בני בנים". אמרו: לא נצול אברהם מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו. משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון, ויצא דינו מלפני השלטון לישרף, וצפה אותו שלטון באיסטרולוגות שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך. אמר: כדאי הוא להנצל בזכות בתו. כך יצא דינו של אברהם אבינו לישרף לפני נמרוד. צפה הקב"ה שעתיד יעקב לצאת ממנו, אמר הקב"ה: כדאי הוא להנצל בזכותו של יעקב. הדא הוא דכתיב: "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם".

אברם נקרא אברהם, שנאמר: "אברם הוא אברהם". יצחק נקרא אברהם, דכתיב: ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא ישראל, דכתיב: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל". יצחק נקרא ישראל, דכתיב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב". אברהם נקרא ישראל, מילתא עמיקתא היא דין: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" (ובארץ כנען ובארץ גשן) "ארבע מאות ושלשים שנה". יצחק דומה לאברהם [כתוב בפסוק "מי מלל לאברהם" (לעיל כא, ז)]:

יש בנים שנתגנו באביהם, זה יאשיהו שנתגנה באמון: "כי הוא אמון הרבה אשמה". חזקיה נתגנה באחז, שנאמר: "צור תעודה". ויש אבות שנתגנו בבניהם: עלי נתגנה בבניו, "ובני עלי בני בליעל". שמואל נתגנה בבניו, "ולא הלכו בניו בדרכיו". אבל אברהם, הוא נתגדל ביצחק ויצחק נתגדל בו, שנאמר: "וילכו שניהם יחדו"; וכתיב: אברהם הוליד את יצחק, וכי לא הוליד אלא יצחק? אלא שנתגדל בו:

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. יצחק אבינו היה כשנעקד על גבי המזבח בן ל"ז שנה. בו בפרק מתה שרה, באותו פרק נולדה רבקה. נמצאת רבקה נשאת ליצחק בת ג' שנים:

שש זוגות ששנותיהם שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע, שמואל ושלמה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, משה רבינו ור' עקיבא:

בת בתואל הארמי. אם ללמד שהוא מפדן ארם, מה תלמוד לומר: אחות לבן הארמי? אלא בא ללמדך: אביה רמאי ואחיה רמאי ואנשי מקומה רמאין, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים. כתיב: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן" וגו', מלמד שכללן כולם ברמאות:

ויעתר יצחק לה'. ר' יוחנן אמר: ששפך תפלות כעתר. רבי שמעון בן לקיש אמר: שהפך את הגזירה, ולפום כן קריין ליה עתרא, דהפיך אדרא. לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן. אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת; אף היא אמרה כן. כי עקרה היא, עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. ויעתר לו ה', לבן מלכים שהיה חותר לאביו לטול לטרא של זהב, הבן חותר מבחוץ והאב חותר מבפנים:

אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתן של צדיקים לעתר? לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות:

אמר ר' יצחק: יצחק אבינו עקר היה, שנאמר: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, "על אשתו" לא נאמר אלא לנכח אשתו, ששניהם עקורים היו. אי הכי "ויעתר לו ה'"? "ויעתר להם" מבעיא ליה. אלא לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. אמר ר' יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. למה נמשלה תפלתן לעתר וכו' כדלעיל.

ר' יהודה אומר: עשרים שנה היתה רבקה עקרה, ולאחר כ' שנה לקח את רבקה והלך לו להר המוריה, למקום שנעקד שם, ונתפלל עליה על הריון הבטן ונעתר לו הקב"ה, שנאמר ויעתר לו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ר' שמעון בן לקיש אמר: זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה. רבי לוי אמר: שלא תאמר, משיצא ממעי אמו נזדווג לו; אלא עד שהוא במעי אמו, זירתיה מתוחה לקבליה, הדא הוא דכתיב: "זורו רשעים מרחם". דבר אחר: ויתרוצצו הבנים, עוברת על בתי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת; "זורו רשעים מרחם תעו מבטן". עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת; הדא הוא דכתיב: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך".

ותאמר אם כן למה זה אנכי. מלמד שהיתה רבקה אמנו מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת: הגיע לכם הצער הזה מימיכם? אם כן הוא הצער של בנים, הלואי לא עיברתי; אם כן אני עתידה להעמיד י"ב שבטים, הלואי לא עיברתי, שראויה היתה רבקה להעמיד י"ב שבטים. הדא הוא דכתיב: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", הא תרין. "ושני לאומים ממעיך יפרדו", הא ארבע. "ולאם מלאם יאמץ", הא שיתא. "ורב יעבוד צעיר", הא תמניא. "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", הא עשרה. "ויצא הראשון אדמוני", הא חד עשר. "ואחרי כן יצא אחיו", הא תריסר. ואית דמייתי לה מן הדין קריא: ותאמר אם כן למה זה אנכי, ז"ה בגימטריא תריסר.

ותלך לדרוש את ה'. וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? אלא לא הלכה אלא לבית מדרשו של שם ועבר; ללמדך: כל מי שהוא מקבל פני זקן, כאילו הוא מקבל פני שכינה:

ויתרוצצו הבנים בקרבה. שהיו חולקין בשביל העולם הזה והעולם הבא. באותה שעה רצה סמאל להרוג יעקב במעי אמו, אלא שעמד מיכאל כנגדו. באותה שעה עמד מיכאל ורצה לשרוף לסמאל, עד שהושיב הקב"ה בתי דינים ביניהן.

ויאמר ה' לה. על ידי שם בן נח [ככתוב בפסוק "ותכחש שרה" (ילקוט שמעוני על בראשית יח טו)]:

שני גוים בבטנך. שני גאים בבטנך: אדריינוס באומות, ושלמה בישראל.

שני גוים בבטנך. אמר לה: דומה את לשדה, שזרעה הצליחה ומלאו האוצרות בר והאצטבלאות קש, תהא ברוכה השדה שמלאה האוצרות בר והאצטבלאות קש. אמר הקב"ה לרבקה: יהא שלום בכרס הזה, שהיא עתידה למלאות גן עדן צדיקים וגיהנם רשעים.

שני גוים. שנואי גוים; כל האומות שונאין את ישראל, וכל האומות שונאין את עשו. סנאון דברייך במעיך, שנאמר: "ואת עשו שנאתי".

ושני לאומים ממעיך יפרדו, מכאן שנולד מהול.

ולאם מלאם יאמץ. עד כאן קורין סבתכא ורעמה; מכאן ואילך יקומון יהודאי וארמאי.

ורב יעבד צעיר. אם זכה – יעבוד, ואם לאו – יעבד:

שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גאים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך את המאכל, חזרת מהפך האוכל. קשות מרווחא מעיינא. והתני דבי ר' ישמעאל, למה נקרא שמן קשואין, שהוא קשה לכל גופו של אדם כחרבות? לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי:

ולאם מלאם יאמץ. אמר ר' נחמן: מתחילה היו מביאין נסכים מיהודה, שלא היה יינם מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורין, והיו קורין אותו חומץ סתם. עכשיו אין יינם של אדום מחמיץ עד שנותנים לתוכה שעורים, וקורין אותו חומץ האדומי, לקיים מה שנאמר: "אמלאה החרבה"; אם מלאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: ולאם מלאם יאמץ.

קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהם או ישבו שתיהם – אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים – האמן, שנאמר: "אמלאה החרבה", וכתיב: ולאם מלאם יאמץ:

וימלאו ימיה ללדת. כאן לחסרין ולהלן למלאין. והנה תומים בבטנה, תומים כתיב; להלן "תאומים" מלא, לפי ששניהם פרץ וזרח היו תמימים, וכאן עשו ויעקב, אחד צדיק ואחד רשע.

ויצא הראשון אדמוני. בזכות ראשון, אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון. בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" אני נגלה לכם ראשון, "אני ראשון ואני אחרון". ופורע לכם מן הראשון, ויצא הראשון אדמוני. ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון". ומביא לכם ראשון, זה מלך המשיח, שנאמר: "ראשון לציון הנה הנם". דבר אחר: למה יצא עשו ראשון? כדי שיצא מלא דמים ותצא סריותו עמו, כהדין פרביטא, שהוא משטף את המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך. כך למה יצא תחילה? כדי שיצא הוא וסריותו עמו.

מטרונא שאלה את ר' יוסי בן חלפתא: למה יצא עשו תחילה? אמר לה: טפה ראשונה של יעקב היתה. משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת, לא זאת שאת נותנה בראשונה היא יוצאה אחרונה? כך טפה ראשונה של יעקב היתה.

אדמוני. כאילו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדום, דכתיב: "וישלח ויביאהו והוא אדמוני", מיד נתיירא, אמר: אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: "עם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. דיקלטינוס מלכא הוה רעי חזירי בהדא טבריא, וכיון דהוה מטי סדרא דר', הוו ינוקי נפקין ומחיין ליה. לבתר יומין אתעביד מלך, ויתיב ליה בהדא פניאס. ושלח כתבין לטבריא בפניא רמשא דערובתא דשבתא, אמר: אנא יהיב קילוון דיהוון רברבני דיהודאי קיימין קודמאי בצפרא דחד בשבא. פקדיה לשליחא ואמר: לא תתן יתהון להון אלא מטמעיא יומא דערובתא. נחת ר' שמואל בר נחמן למיסחי, חמתיה לר' דהוה קאי קומי סדרא רבה ופניו חולניות. אמר ליה: למה פניך חולניות? אמר ליה: כך וכך אשתדר לי מן מלכותא. אמר ליה: איתא סחי, דברייך עביד לך ניסין. כדעלון למסחי אתא הדא ארגינטין, מגחך ומרקד קדמיהון. בעי רבי דיזעף ביה, אמר ליה ר' שמואל בר נחמן: שבקיה, דזימנין על ניסין הוא מתחמי. אמר ליה: מריך בעקא ואת קאים גחיך ומרקד? אמר להון: אכלון ושתון, דברייכון עביד לכון ניסין, ואנא מקים לכון קודמוי בצפרא דחד בשבא. באפוקי שבתא בתר סדרא נסביתן ואוקימון קדם פיילי דפניאס. עלון ואמרין: הא קיימין קדם פיילי, אמר: סגרון פיילי. נסביתון ואוקימון על מטכסא דמדינתא, עלון ואמרין ליה. אמר: אנא קילווי דיתזון בי בני תלת יומי, ויעלון ויסחון וייתון לגבאי. אזלין ואתזון בי בני תלתא יומין, ועאל ארגינטין ומזגא קומיהון ועאלין ואסחון ואתון לגביה. אמר להון: בגין דאלהכון עביד לכון ניסין אתון מקילין למלכא? אמרין ליה: לדקלטינוס רעי חזירי אקילנן, ברם לדקלטינוס מלכא אנן משתעבדין. אמר להם: אף על פי כן, לא תבזון לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר.

כלו כאדרת שער. כלו ראוי לאדרת, כלו אדרת שער, "באדין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט". מי גרם להם להיות אדרי קיט? על שפשטו ידיהם באדירים.

ויקראו שמו עשו. הא שוא שבראתי בעולמי. אמר ר' יצחק: אתון קריתון לחזירתכון שם, אף אנא אקרי לבני בכורי שם, "כה אמר ה' בני בכורי ישראל":

ויצא הראשון אדמוני. שעד שהוא במעי אמו, שתה דם נדתה, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו:

הגמון אחד שאל את רבן גמליאל, אמר לו: מי תופס מלכות אחרינו? הביא נייר חלק, נטל קולמוס וכתב עליו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש; להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער:

מכאן אתה למד שאין בני עשו נופלין עד שיבא שריד מיעקב ויקצץ רגלי בני עשו מהר שעיר, שנאמר: "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר":

ויגדלו הנערים ויהי עשו. משל להדס ועצבוניות שהיו גדלים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה חוחיו. כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר; ולאחר י"ג שנה, זה הולך לבית הספר וזה הולך לבית עבודה זרה. אמר ר' אלעזר בר' שמעון: צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה, ולאחר י"ג צריך שיאמר: "ברוך שפטרני מענשו של זה."

ויהי עשו איש יודע ציד. צד את הבריות בפיו: את לא גנבת, מאן גנב עמך? את לא קטלת, מאן קטל עמך? ר' אבהו אמר: שודני צודני, צד בבית צד בשדה. צד בבית, היאך מתקנין מילחא? צד בשדה, היאך מתקנין תיבנא? ר' אבא בר כהנא אמר: הפקיר עצמו כשדה. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא דיינו שנשתעבדנו לע' אומות, אלא אף לזו, שנבעלת כנשים? אמר להם הקב"ה: בו בלשון אפרע מהם. הדא הוא דכתיב: "והיו לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה".

ויעקב איש תם יושב אהלים. שני אהלים, בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר:

ויגדלו הנערים. יעקב הלך בדרך החיים, שהיה יושב אהלים ועוסק בתורה כל ימיו; עשו בדרך המות, שהרג את נמרוד ואת חיור בנו. ועוד בקש להרוג את יעקב, "יקרבו ימי אבל אב"י. יעקב שמש את אברהם ט"ו שנה ואת שם נ"ח שנה. שמש שם את מתושלח צ"ח וכו'. יעקב איש תם נולד מהול (כדכתוב ברמז י"ו):

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. קופרא טבא לפומיה, כסא טבא לפומיה.

ורבקה אוהבת את יעקב. כל ששומעת קולו, מוספת אהבה על אהבתו.

ויזד יעקב נזיד. אמר לו עשו: מה טיבו של תבשיל זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר לו: באותו זקן נגעה מדת הדין? אמר: אם כן, לא יש מתן שכר ולא תחית המתים. ורוח הקודש אומר: "אל תבכו למת", זה אברהם; "בכו בכו להולך", זה עשו וכו':

ויזד יעקב נזיד. תנא, אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם יצחק אביו. ומאי שנא עדשים? מה עדשים אלו גלגל, אף אבלות גלגל. ואיכא דאמרי: מה עדשה אין לה פה, אף אבל אין לו פה; איכא בינייהו לנחומי בביעי. אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, דכתיב: "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם: "כי בשדה מצאה". הרג את הנפש, כתיב הכא: "והוא עיף", וכתיב התם: "כי עיפה נפשי להורגים". כפר בתחית המתים, דכתיב: "הנה אנכי הולך למות". כפר בעיקר, כתיב הכא: "למה זה לי בכורה", וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו". בזה את הבכורה, דכתיב: "ויבז עשו את הבכורה":

אתה מוצא אברהם חי קע"ה שנה, ויצחק ק"פ. אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחייו, מפני ה' עבירות שעשה. אמר הקב"ה: כך הבטחתי את אברהם: "ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", זו היא שיבה טובה, רואה בנו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים? מוטב לו שיפטר בשלום; הדא הוא דכתיב: "טוב חסדך מחיים".

הלעיטני. פער פיו וכו' (כדכתוב ברמז ק"ט):