ילקוט שמעוני תורה ע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ע · >>

רמז ע וגם ללוט ההולך את אברם וגו'. ד' דברים טובים היה לו ללוט בעבור אברהם: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט"; וגם ללוט ההולך את אברם; "וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו"; "ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט". וכנגדן היו צריכין לפרוע לבניו טובות. ולא דיין שלא פרעו להם טובות, אלא רעות, הדא הוא דכתיב: "וישלח מלאכים אל בלעם", "ויאסוף אליו בני עמון", "ואחרי כן באו אליו מואב ובני עמון", והדין: "ידו פרש צר על כל מחמדיה". ונכתב חטא שלהן בד' מקומות: "לא יבוא עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו"; "עמי זכר נא מה יעץ"; "כי לא קדמו ישראל בלחם"; "וישכור עליך את בלעם לקלל". ועמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם. ישעיה אמר: "משא מואב כי בליל שודד ער מואב נדמה" וגו'. וירמיה אמר: "הנה ימים באים נאם ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה". ויחזקאל אמר: "לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים". צפניה אמר: "לכן חי אני נאם ה' צבאות וגו' כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה".

היה צאן ובקר ואהלים, שני אוהלים: רות המואביה ונעמה העמונית. ודכוותה "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות", שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית; "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתיו? בסדום.

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל? אמרו להם רועי לוט, כך אמר ליה הקב"ה לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד; למחר מת, ולוט בן אחיו יורשו, ואין אכלין מן דידהון אכלין. א"ל הקב"ה, אני אמרתי: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; אימתי? לכשיעקרו ז' עממין מתוכה, והכנעני והפרזי אז בארץ עדיין, ומבקש להן זכות בארץ.

ויאמר אברם אל לוט. כמה שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברהם ובין לוט; הדא הוא דכתיב: אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו' כי אנשים אחים אנחנו. וכי אחים היו? אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו.

הלא כל הארץ לפניך הפרד. "הבדל" אין כתיב כאן אלא הפרד; כשם שפרדה זו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם.

אם השמאל ואימנה וגו'. א"ל?: אם את לשמאלה אנא לדרומה, ואם אנא לדרומה את לשמאלה; מן כל אתר אנא לדרומה. אמר ר' יוחנן, לשני בני אדם שהיה להם כוריים, א' של חטים ואחד של שעורים. אמר: אי חטייא דידי שערי דידך, אי שערי דידך חטייא דידי, מכל מקום חטייא דידי. "ואשמאלה" אין כתיב כאן אלא ואשמאילה; מן כל אתר אנא משמאל לההוא גברא.

וישא לוט את עיניו. כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות' סוף שמאכילין אותו מבשרו. אמר ר' יוחנן: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר. וישא לוט, "ותשא אשת אדוניו". את עיניו, "כי היא ישרה בעיני". וירא, "וירא אותה שכם בן חמור". את כל ככר הירדן, "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". כי כלה משקה, "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו' שמני ושקויי". דבר אחר: כי כלה משקה, כמה דאת אמר: "והשקה את האשה". לפני שחת ה', כמה דאת אמר: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה". כגן ה' כארץ מצרים, כגן ה', לאילנות; כארץ מצרים, לזרעים.

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. כאנש דבחיר פורנא דאמיה.

ויסע לוט מקדם. הסיע עצמו מקדמונו של עולם; אמר: אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו.

אברם ישב בארץ כנען. אין לך רע שבכרכים אלא סדום. תדע, כשאדם רע קורין אותו סדומי. ואין לך קשה בעממים מאמורי; תדע, כשאדם קשה קורין אותו אמורי. אמר ר' יוסי: אין לך יפה בכרכים כסדום, שחזר לוט על כל ערי הככר ולא מצא מקום יפה כסדום.

ואנשי סדום רעים. אלו לאלו. חטאים, בגילוי עריות. לה', בעבודה זרה. מאד, בשפיכות דמים:

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, שנאמר: רעים וחטאים; רעים בעולם הזה, וחטאים לעולם הבא. רבי נחמיה אומר: אלו ואלו אין עומדין בדין, שנאמר: "על כן לא יקומו רשעים במשפט", זה דור המבול; "וחטאים בעדת צדיקים", אלו אנשי סדום. א"ל: בעדת צדיקים אינן עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים. ר' יהודה אומר: רעים בגופם וחטאים בממונם. רעים בגופם, דכתיב: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"; חטאים בממונם, דכתיב: "והיה בך חטא". לה', זו ברכת השם. מאד, שמתכוונין וחוטאין. במתניתא תנא: רעים בממונן, דכתיב: "ורעה עינך באחיך האביון". חטאים בגופם, דכתיב: "וחטאתי לאלקים". לה', זו ברכת השם. מאד, זה שפיכות דמים, שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד".

תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב"ה. כתיב: "ארץ ממנה יצא לחם מקום ספיר אבניה נתיב לא ידעו עיט". אמרו: וכי מאחר שממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים, שאין באין אלא לחסרנו? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל". אמרו: דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה לירעי תרי יומי. ההוא יתמא בר ארמלתא דלא הוה ליה תורא, יהבו ליה תורי למירעי. אזל שקלינהו וקטלינהו, א"ל: דאית ליה תורא נשקול חד משכא, דלית ליה נשקול תרי. דעבר במברא נתיב חד זוזא, דלא עבר במברא נתיב תרי. דהוה ליה דרא דלבני אתי כל חד וחד ושקיל חד, א"ל: אנא חד הוא דשקלי. דהוה שדי תומי או שמכי, אתא כל חד וחד ושקיל חד; אמר: אנא חד הוא דשקלי. מאן דעבר במברא יהיב ארבע זוזי, ומאן דעבר במיא יהיב תמניא זוזי. זמנא חדא אתא ההוא כובס להתם, א"ל הב לי ד' זוזי כו' א"ל הב לי תמניא. פדעיה, אתייה לדיינא, א"ל: זיל הב ליה ארבע זוזי דשקל לך דמא ותמניא דעברת במיא. ארבעה דייני הוו בסדום, שקריי ושקרוריי זייפאי ומצלי דין. דמחי לה לאיתתא דחבריה ומפלה אמרי ליה יהבה נהליה עד דמעברא לך. דפסיק ליה לאודניה דחמריה דחבריה אמרי ליה הבה ניהליה עד דקרחא אודניה. דפדעיה ליה לחבריה אמרי ליה הב ליה אגרא דשקל לך דמא. אליעזר עבד אברהם אתרמי להתם פדעוהו ואתא לקמא דיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא שקל גלליה פדעיה איהו לדיינא א"ל מההוא אגרא דנפיק לי מינך הב ליה את וזוזיי כדקיימי קיימי. הוה להו הלולא אתא אליעזר יתיב אסיפא דכולהו א"ל מאן זימנך להכא א"ל אנת שקל גלימא ורהט יתיב גבי אחרינא א"ל הכי. נפק עד דנפקי כולהו ואכיל לסעודתא. הוה להו פוריא דהוו מגנו אורחין עלה כי אריך גייזי מניה וכי גוץ מתחי ליה. איקלע אליעזר להתם אמרי ליה קום גני אפוריא א"ל נדרא נדרי מיומא דמיתת שרה לא גנינא אפוריא. כי הוה מתרמי להו עניא יהיב ליה כל חד וחד דינר וכתיב שמיה עלה וריפתא לא הוו ממטי ליה. כי הוה מיית, אתי כל חד וחד שקיל דידיה. הואי ההיא רביתא דהות מפקא ריפתא לעניא בחצבא, הות תלתא יומי ולא מיית. אתו כולי עלמא ומצערי ליה. איגלאי מילתא ושפיוה דובשא אוקמוה על אגר שורא, אתו זיבורי ואכלוה. שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה", אמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה. והיינו דכתיב: "ארדה נא ואראה הכצעקתה", כצעקת ריבה זו:

אמר ליה רב המנונא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה: מנא הא מילתא דאמור רבנן: "זכר צדיק לברכה" וכו', מדאורייתא מנלן? דכתיב: "וה' אמר המכסה אני מאברהם" וגו'. מנא הא מילתא, "ושם רשעים ירקב"? דכתיב: ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וחטאים:

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. ר' יהודה אמר: כעס היה לאברהם אבינו כשפירש בן אחיו ממנו, אמר הקב"ה: לכל הוא מדבק וללוט בן אחיו אינו מדבק? רבי נחמיה אומר: כעס היה לו מהקב"ה בשעה שהיה לוט מהלך עמו, אמר הקב"ה: כך אמרתי לו, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", והוא מדבק את לוט בן אחיו כדי לירשו? אם כן ילך ויביא לו שני פרסתקין מן השוק ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה.

"בן אחיו", הדא הוא דכתיב: "גרש לץ ויצא מדון". "גרש לץ ויצא מדון" זה לוט, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם. "וישבות דין וקלון", ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה.

ושמתי את זרעך כעפר הארץ. מה הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר הארץ אין מתברך אלא במים, כך בניך אין מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים. ומה עפר הארץ מכלה כלי מתכות, כך ישראל, העכו"ם בטלים והם קיימים. ומה עפר הארץ עשוי דייש, כך בניך עשויין דייש למלכיות, הדא הוא דכתיב: "ושמתיה ביד מוגיך", אלין דממיגין לך. ואפילו כן, לטובתך, מקשקשין לך מן חוביך, כמה דאת אמר: "ברביבים תמוגגנה צמחה תברך". "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה", מה היו עושים? מרביצין אותן בפלטראות ומעבירין ורדין עליהן והא סימן טב, מה פלטיא זו מכלה את העוברים ואת השבים והיא קיימת, כך בניך מכלים את העכו"ם והן קיימין: