ילקוט שמעוני/מלכים א/רמז קצג
ביום ההוא קדש המלך את תורך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל, דברים ככתבן דברי ר' יהודה א"ל רבי יוסי והלא כבר נאמר אלף יעלה שלמה על המזבח ההוא ובבית עולמים הוא אומר ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וכשאתה מגיע למנין בקר עולות ולחשבון אמות זה גדול מזה, אלא מאי קטן מהכיל כאדם שאומר לחברו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה. ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי יוסי רבי יהודה לטעמיה דאמר מזבח שעשה משה במדבר נמי גדול היה דתניא חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב דברים ככתבן דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו הוא מודד אף כאן מאמצעיתו הוא מודד. והתם מנא לן דכתיב והאריאל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב שתים עשרה אמה לכל רוח. ור' יוסי כי גמיר גזירה שוה בגובהה הוא דקא גמיד, דתניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גבהו פי שנים כארכו אף כאן גבהו פי שנים כארכו. אמר ליה רבי יהודה והלא כבר נאמר אורך החצר מאה באמה אפשר כהן עומד על גבי מזבח ועבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ. אמר ליה ר' יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות, ואומר קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף, ומה תלמוד לומר חמש אמות קומתו, משפת מזבח ולמעלה. ומה תלמוד לומר שלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה. ור' יהודה כי גמיר גזירה שוה ברוחבה גמיר. לרבי יהודה הא קא מתחזי כהן, נהי דכהן מתחזי עבודה בידו לא מתחזא. בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב קדש, אלא לרבי יוסי מאי קדש, להעמיד בה מזבח. בשלמא לרבי יוסי היינו דכתיב קדש, אלא לרבי יוסי מאי קדש, להעמיד בה מזבח. בשלמא לרבי יוסי היינו דכתיב קטן מהכיל, אלא לרבי יהודה מאי קטן, הכי קאמר מזבח של אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת קטן הוה. במאי פליגי, מר סבר דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מבפנים, ומר סבר דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין:
כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל. איסי בן עקיבא אומר וכי קטן היה והלא כבר נאמר אלף עולות יעלה שלמה וגו', מה ת"ל קטן מלמד מיום שנבנה זה נגנז זה:
ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו', מכדי כתיב ארבעה עשר יום, שבעה ימים ושבעה ימים ל"ל שמע מינה הני לחוד והני לחוד דאין מערבין שמחה בשמחה. א"ר פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, יצאה ב"ק ואמרה להם כלכם מזומנים לחיי העולם הבא. מאי דרוש ק"ו, ומה משכן דאין קדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים ואיסור כרת לא כל שכן. אלא אמאי דואגים, התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט, התם נמי הכי נמי מעבד נעבדו מיכל לא ניכלו ולא נישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה. וכי מאחר דכתיב וכל ישראל עמי [קהל גדול] למה לי למכתב מלבוא חמת עד נחל מצרים, ש"מ הגי הוא דאיקרי קהל אבל אינך לא איקרו קהל דאמר רב אשי בהוראה הלך אחר יושבים בארץ, רשב"א אומר משום רבי מאיר חטאו ששה שבטים והם רובן של קהל או שבעה ואע"פ שאינן רובן של קהל מביאין פר:
ביום השמיני שלח את העם וגו' וילכו לאהליהם. שהלכו ומצאו נשותיהן בטהרה. שמחים שנהנו מזיו השכינה. וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בן זכר. על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו שיצאת בת קול ואמרה כלכם מזומנים לחיי העולם הבא. בשלמא לישראל עמו לחיי, אלא לדוד עבדו מאי היא, אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש שלמה להכניס ארון בבית קדש הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, פתח ואמר שאו שערים ראשיכם ולא נענה, כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דודי עבדך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון: