לדלג לתוכן

ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז תקיד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


והיה מדי חדש וגו', אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר יבא כל בשר להשתחוות. אמר רבי זירא בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא. אמר ר' יוחנן אדם "אפר" "דם" "מרה", בשר "בושה" "סרחון" "רמה", ואיתימא שאול דכתיב שבשר בשי"ן:

ילמדנו רבינו כמה הוא דינם של רשעים בגיהנם, כך שנו רבותינו שנים עשר חדש, זה מן המשנה, מן המקרא מנין והיה מדי חדש בבחדשו מאותו חדש לאותו חדש הרי שנים עשר חדש (כתוב ברמז תשל"ז). מכות מצרים שנים עשר חדש שנאאמר ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, אימתי דרכו של קש באייר והם יצאו בניסן ולקו המצרים עשר מכות בכל יי"ב חדש מכות איוב שנים עשר חדש שכן הוא אומר כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי מה לילות למנוי להם (לו) אף ירחים למנוי להם, משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש שנאמר וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף, משפט רשעים ביגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו מה שבתות למנוי להם אף חדשים למנוי להם, רבי יוחנן בן נורי אומר מפסח ועד עצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו. ויצאו וראו (כתוב ברמז תרנ"ט):

ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' אמר ריש לקיש רשעים אפילו על פתח גיהנם אינם חוזרים בתשובה, שפשעו בי לא נאמר אלא הפושעים שפושעים והולכים לעולם, איני והא אמר ר"ל פושעי ישראל אין גיהנם שולט בהן קל וחומר ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עומד כמה שנים ואין אור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון עאכ"ו, לא קשיא הא בפושעי ישראל הא בפושעי עובדי אלילים, ואי מחייבי לגיהנם חדא שעתא אתי אברהם ומסיק להו. תניא רבי יוסי אומר אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כבייה עולמית שנאמר ויצאו וגו', אמר רבי בנאה מפני מה לא נאמר בשני כי טוב מפני שנברא בו אור של גיהנם. פושעי ישראל בגופם ופוושעי עובדי אלילים בגופם יורדין לגיהנם ונדונין בו י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת רגלי הצדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, פושעי ישראל בגופם מאן נינהו א"ר קרקפתא דלא מנח תפלין, פושעי עו"א בגופם בעבירה. תניא ר"מ אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו, א"ל ר' יהודה וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעוה"ז הקב"ה נותן לו מלא עומסו בעוה"ב, היכא מותיב להו והא כתיב ושמים בזרת תבן, א"ל ואתה אי אתה אומר כן אי זהו מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה מרובה, במדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל, במדת פורעתנות הוא אורמ ויצאו וראו וגו' עד ואשם לא תכבה, והלא אדם מושטי אצבעו באש בעולם הזה מיד הוא נכוה, אלא כשם שנותן הקב"ה כח לרשעים לקבל פורענותם כך נותן כח לצדיקים לקבל טובתם. זה שאמר הכתוב מתיאבוא ואראה פני אלהים, אמרו ישראל רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה בני בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו':