ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז תסט
לאמר לאסורים צאו עומד ומסיח במלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' ואצרך, ועד עכשו הוא עתיד להבראות, מהו ואצרך אמרו רבותינו אין סוף ליסורים שהוא מתיסר בכל דור ודור לפי עונות הדור, אמר הקב"ה באותה שעה אני בורא אותו בריה חדשה ואינו מתיסר עוד ואצרך ואתנך. מהו לאמר לאסורים צאו, שלש גלויות נעשו בעשרת השבטים אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מסמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון כך יש מסמבטיון לשם, ואחת גלתה לרכיבה של רבלתה ונבלעה שם, לאמר לאסורים צאו לאלו שנתונים בסמבטיון, ואלשר בחשך הגלו לאלו שנתונים לפנים מסמבטיון, ולאלו שנבלעו ברבלתה הקב"ה עושה להם מחילים מחילים מלמטה והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים והקב"ה עומד עליו והוא נבקע והם עולים מתוכו כמ"ש זכריה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, הה"ד ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני בשכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, ואלו גלויות אינם לבד, אלא כל מקום שיש שם ישראל מתכנסין ובאים, הנה אלה מצפון ומים אלו שנתונים במקומות רחוקים באספמיא, ואלו מארץ סינים אלו בני יונדב בן רכב, ומי שהוא מהלך בדרך הוא רעב וצמא והם אינם כן אלא לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, ולא עוד אלא שהקב"ה משפיל לנפניהם את ההרים ועושה אותם דרכים לפניהם, וכן כל מקום שהוא עמוק מגביהו לפניהם ועושה אותם מישרו דכתיב ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירומון, וכין שהם מתכנסים ובאים הקב"ה אומר לשמים וארץ מה אתם עומדים כשהיתה כנסת ישראל אבלה נתאבלתם עמה דכתיב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועכשו שבאת השמחה שישו ושמחו עמה שנאמר רנו שמים וגילי ארץ פצחו הרים רנה. מנא הא מילתא דאמרי רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה, והיינו דאמרי אנשי שתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, א"ל את אמרת מהכא ואנא אמינא מהכא ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש, וברך את לחמך ואת מימים זו פת במלך ותקיתון של מים שחרית והדר והסירותי מחלה מקרבך. ותניא מחלה זו ממרה ולמה נקרא שמה מחלה שפ"ג חלאים יש בה כמנין מחלה וכלם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן. לא ירעבו זה המן וכו' (כתוב בתרי עשר ברמז תקע"ט). כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם, אמר רבי אלעזר כל פרנס שמ נהיג את הצבוא בנחת זוכה ומנהיגם לעוה"ב שנאמר כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם:
ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא יכון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה שאי סביב עיניך וראי וגו':