ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז שכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת מיום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני, יכול עד עכשו הרי הוא בחמה ת"ל ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון (טז) החזיר לה שם הראשון, וכה"א ההר חמד אלהים לשבתו הרי הוא בחמדה ותאוה מלמד שכפר לה חרבנה, ומנין שאין השכינה חוזרת לתוכה עד שתעשה הר שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא וגו' עד בהר ה' יראה, ואומר זכור ה לבני אדום את יום ירושלים אימתי לכשיעקרו יסודותיה שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה:

ויפנו אלי עורף ולא פנים, שנו רבותינו כל העורף כשר למליקה, מה"מ דת"ר ממול ערפו מול הרואה את העורף, וכה"א והוא יושב ממולי, ואומר ויפנו אלי עורף ולא פנים, מאי ואומר וכי תימא עורף גופיה לא ידעינן היכא דנידע מול דידיה היכא, ת"ש ויפנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים:

קול ששון וקול שמחה (כתוב ברמז רע"ח):

עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (כתוב ברמז ק"כ):

ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים, א"ר לוליינא שאל קריטיס אחד את ר' יוסי מה שאני רואה את תורתכם פלסטרין הוא שכתוב ולכהנים הלוים וגו' והרי חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, אמר להם ח"ו אין דבר בתורה פלסטרין ולא דבר של שקר אלא כל התורה היא אמת (יז) א"ל הקב"ה לכהנים וללוים אם אתם עוסקים בתורה בקרבנות מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים בכל יום עולה וכליל, וכה"א וללוי אמר תומיך ואוריך וגו' יורו משפטיך ליעקב, וכה"א כי חסד חפצתי ולא זבח, וכה"א זאת התורה לעולה למנחה, לא עולה ולא מנחה:

אם לא בריתי יומם ולילה, אמר ר' אלעזר אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. שמעון התימני אומר בזכות המילה אני (יח) קורע להם את הים שנאמר אם לא בריתי וגו', צא וראה אי זהו ברית שהוא נוהג ביום ובלילה אי אתה מוצא אלא מילה. אתה מוצא השבת והמילה מדיינים זה עם זה. השבת אומר אני גדולה ממך שבי שבת ממלאכת עולמו שנאמר ויבות ביום השביעי. אמרה המילה אני גדולה ממך שאלמלא אני לא נברא העולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. א"ר יהודה בר שלום משל לשתי מטרונות שהיו עומדות ולא היה אדם יודע ליתן לב להפריש אי זו גדולה מחברתה, כיון שהעביר אחת מלפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא אחת מלפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא הקטנה, כך ממה שאנו יודעים שהמילה דוחה שבת אנו יודעים שהמילה גדולה מן השבת, בא וראה כמה גדולה כחה של מילה שלא הניח אברהם מצוה שלא עשאה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', ולא נקרא שלם עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים וגו':

בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' ישרפו (עליך) [לך]. בשביל מצוה שהעלה את ירמיהו מן הטיט. אמר לו רבא לרבה בר מרי כתיב בצדקיהו בשלום תמות והא כתיב ואת עיני צדיקהו עור, אמר לו הכי א"ר יוחנן שמת נבוכדנאצר בימיו. כתוב אחד אומר ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות המלך יהויכין בשנים עשר חדש בכ"ה לחדש וכתוב אחד אומר בכ"ז. בכ"ה מת שטנו נבוכדנאצר ונקבר בכ"ו בכ"ז הוציאו אויל מרודך בנו מקברו וגררו בשביל לבטל גזירותיו לקיים מה שנאמר ואתה השלכת מקברך וגו', בו בפרק מת צדקיה שתי שמריא דכלהו דרי, לקיים מה שנאמר בשלום תמות, מכאן אתה אומר כשאדם בטובה אל יתייאש מן הרעה כשהוא ברעה אל יתיייאש מן הטובה זה יהויכין וצדקיה. שנו רבותינו שורפים על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות וגו', וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים, ומה הם שורפים עליהם מטתן וכלי תשמישן, ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר בשבעים מנה צורי: