ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז רצו
ה' עזי ומעזי. אין עזי אלא תקפי וכה"א עזי ומגני בו בטח לבי ונעזרתי. ד"א עוזר ומסמך את כל באי עולם אבל לי ביותר. ד"א עוזי שנתן לי התורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן, ואומר ויתן עוז למלכו, ועוז מלך משפט אהב. ד"א אין עוזיי אלא מלכות שנאמר ה' בעזך ישמח מלך:
כזכור בניהם מזבחותם, א"ר יהודה א"ר יודעין היו ישראל בעבודת אלילים שאין בה ממש ולמה עבדו עבודת אלילים להתיר להם עריות בפרהסיא, מתיב רב משרשיא כזכור בניהם מזבחותם וא"ר אליעזר כאדם שיש לו געגועין על בנו, בתר דאביקו ביה. ארור הגבר אשר יבטח באדם (כתוב ברמז רל"א):
והיה כעץ שתול על מים, מדבר באברהם נטוע אין כתיב כאן אלא שתול שנעקר מעבודת אלילים ונדבק בהקב"ה ואין מים אלא הקב"ה שנאמר אותי עזבו מקור מים חיים. ועל יובל ישלח שרשיו, אף אותם שהיו מובלים לגיהנם הביאן וקרבן לליראתוו של הקב"ה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולא יראה כי יבא חום, בשעה שמל עצמו הרתיח הקב"ה אותו היום כדי שלא יצאו העוברים והשבים ויצטער שנאמר והוא יושב פתח האהל כחם היום. והיה עלהו רענן אף העלים שנשרו ממנו היו רעננים זה ישמעאל שנאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו. ובשנת בצורת לא ידאג שנאמר ויהי רעב בארץ והוא היה בטובה שנאמר ולאברם הטיב בעבורה. ולא ימיש מעשות פרי בזקנותו הוליד בנים שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה:
אני ה' חוקר לב בוחן כליות. למה הוא מזכיר הלב והכליות יותר מכל האברים, אלא העינים הולכים אחר הלב ואזנים הולכים אחר הלב ורמ"ח אברים הולכים אחר הלב, ולפי שהכליות יועצות אחר הלב והלב גומר לפיכך אינו מזכיר אלא אותם בלבד והקב"ה בוחן אותם, וכה"א ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך כי כל לבבות הוא דורש, אלו שני לבבות יצר טוב ויצר הרע. משל לאדריכל שבנה את המדינה חדרים וביבים ומערות, לאחר ימים נעשה גבאי והיו בני המדינה מטמינים מפניו בתוך החדרים ובתוך המערות אמר להם שוטים מפני (מה) אתם מטמינים והלא אני הוא שבניתי המדינה אני הוא שבניתי המערות והחדרים כך הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה: