ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקז
תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אמאי אכילה כתיבא ביה והאי לאו בר אכילה הוא. אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרובת את השותה. תניא נמי גבי חמץ כי האי גוונא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין יוצא בה ידי חובתו בפסח. בלשמא אם מצה אין יוצא בה ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא אמאי ענוש כרת אכילה כתיב ביה. אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרבות את השותה. ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כי האי גוונא במחהו באור ואכלו טמא בחמה טהור. והוינן בה אכילה כתיב בה אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרבות את השותה. אי הכי בחמה נמי בחמה אסרוחי מסרחה. וצריכא דאי כתב רחמנא בחלב חמץ לא אתיא מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר נבלה לא אתיא מיניה שכן ענוש כרת. ואי כתב רחמנא בנבלה תרוייהו לא אתו מיניה שכן מטמאה. חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי. מהי תיתי לא ליכתוב רחמנא [נבלה ותיתי מהנך מה להנך שכן ענוש כרת. לא ליכתוב רחמנא] בחמץ ותיתי מהנך מה להנך שכן לא היתה להם שעת הכושר. לא ליכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב שהותר מכללו. חלב היכא הותר מכללו אילימא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אישתרי, מליקת חטאת העוף לכהנים. כהנים משולחן גבוה קא זכו. והא דתנן הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למה לי ליגמר מהני. צריכא דאי לא כתב רחמנא בשרצים הוה אמינא דיו לבא מן הידן להיות כנדון מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מנייהו משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן טומאן במשהו. והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כל המשקין היוצאין מהן כמתן מנלן. וכי תימא ליגמרו מהך מה להנך שכן איסור הבא מאליו. הא תינח היכא דאיסור הבא מאליו (אתיא) היכא דליכא איסור הבא מאליו מנלן. גמר מבכורים. בכורים גופייהו מנלן. כדתני רב יוסף פרי, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא. איכא למיפרך מה לבכורים שכן טעונין קריאה ונחה. אלא גמר מתרומה. ותרומה גופה מנלן דאיתקש לבכורים דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים. מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש. אלא גמר מתרויהיו. מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהן מיתה וחומש. אלא אתיא מתרומה וחדא מהנך או מבכורים וחדא מהנך. בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין וכי אי זו מדה מרובה מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה, מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין. הסמיכה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור התנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד. אם מעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת. אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונמעטה תנופה. או בצד זה נתרבה תנופה ונמעטה סמיכה שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמכיה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתים מסמכיה מועטת אמעטם מתנופה מרובה הא מפני שיש בסמיכה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר בני ישראל וגו':