ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשט

<< · ילקוט שמעוני · במדבר · רמז תשט · >>

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים טהורה ואל שתלתה לה זכות. היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ור' שמעון וי"ו לא דריש. ואם לא נטמאה האה וגו' ר' ישמעאל אומר וכי מי מטמאה שהכתוב מטהרה ומה ת"ל ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה, ר' שמעון בן יוחאי אומר לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים, אלא ואם לא נטמאה וטהורה היא (מר) למה נאמר. לפי שהוא אומר ואיש אשר ינאף את אשת איש לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה. יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה הואיל ופטורה מן המיתה תהא מותרת לבעל, אמרת ספק נבעלמ ספק לא נבעלמ אסורה לבעלה, ק"ו לכשנבעלה ודאי, אל הרי הוא בכלל שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה וגו', ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא למה נאמר, טהורה לבעל וטהורה לבועל וטהורה לתרומה. ונקתה מן האלות ואף מן השבועה. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובתה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע. ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, א"כ מה ת"ל ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח ואם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים וכו', ד"א ונקתה ונזרעה זרע שהיתה (מז) בכלל ויצאה לידון (מז) בדבר החדש החזירה הכתוב לכללה. ואם לא נטמאה לשעבר וטהורה לעתיד ויש אומרים וטהורה היא הולד, ר"ג אומר ונקתה ונזרעה זרע, פרט לזרועה לומר אין עוברה שותה. ונזרעה זרע כדאי הוא הצער שניתן לה שכרה בנים. רבי יהודה אומר היתה יולדת כעורים תלד נאים, שחורים תלד לבנים, קצרים תלד ארוכים, נקבות תלד זכרים, היתה יולדת לשתי שנים יולדת בכל שנה, יולדת אחד תלד שנים שנים. ר' שמעון אומר אין נותנין לעבירה שכר אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול יהא כן ליתיד, ת"ל ונזרעה זרע מותרת היא לזרע מעתה:

זאת תורת הקנאות. מלמד שהאשה שותה ושונה. רבי יהודה אומר זאת מלמד שאין האשה שותה ושונה. א"ר (יהושע) [יהודה] מעשה והעיר לפנינו נחוניא חופר שיחין שהאשה שותה ושונה וקלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד, וחכמים אומרים אין האשה שותה ושונה בין באיש אחד בין בשני אנשים. אמר רבא באיש אחד ובועל אחד כולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת, בשני אנשים ושני בועלים כולי עלמא לא פליני דאשה שותה ושונה דכתיב תורת הקנאות, כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד, תנא קמא סבר תורה הקנאות לרבריי כולהו, וזאת למעוטי איש אחד ובועל אחד, ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כולהו, תורת לרבויי שני אנשים ושני בועלים. ורבי יהודה סבר תורת לרבויי תרתי וזאת למעוטי תותי איש אחד ובועל אחד איש אחד ובועלים שנים, תורת לרבויי תותי שני אנשים ובועל אחד שני אנים ושני בועלים. המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד, מנלן זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנויין הרבה:

זאת תורת הקנאות אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת"ל זאת תורת הקנאות דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר כחותם הדברים. זאת תורת הקנאות קנאה תנהוג בשילה ובבית עלמים, יכול אף בכמה, ת"ל זאת, אשה תחת אישה מה ת"ל אשה בכל הפרשה, לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולעמוני ולמואבי מצרי ואדומי פצוע דכה וכהות שפכה לכותי ולחלל לרבות כל הפסולין שישתו. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין משקין את הפסולות. אשר תשטה אשה תחת אישה להביא אשת חרש ואשת שעמום שבית דין מקנין להם לפוסלן מכתובתן, או אף להשקותן, ת"ל והביא האיש את אשתו אל הכהן האיש משקה ואין בית דין משקין. תחת אישה להוציא את הארוסה משמע מוציא את הארוסה או מוציא את היבמה, ת"ל איש איש כי תשטה אשתו להביא את היבמה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר איש איש כי תשטה אשתו להוציא את היבמה משמע. אוציא את היבמה ומביא את הארוסה, ת"ל תחת אישה להוציא את הארוכה:

או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה למה נאמר, לפי שהוא אומר ועבר עליו רוח קנאה [רשות] אי כשם שעד שלא קנא לה רשות אף משקנא לה רשות, ת"ל או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא חובה ולא רשות. והעמיד את האשה לפני י"י ונקה האיש מעון אם עשה לה נקה, ואם לא עשה לה לא נקה. השקאת סוטה ביום אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף השקאת סוטה ביום. היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עשה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים, מנא הני מילי אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורך מה להלן בשבעים ואחד אף כאן השבעים ואחד. אמר רבא מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה אתיא תורה תורה [כתוב הכא ועשה לה הכהן וגו' וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט] מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום. ועשה לה לשמה. בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד מהו, כתיבה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא, בעינן נמי מחיקה לשמה. ואם תימצי לומר בעינן נמי מחיקה לשמה, מחקן בשתי כוסות וחור וערבן לכוס אחד מהו, מחיקה לשמה בעינן והא איכא, או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קר שתיא. ואם תימצי לומר הא לאו דירה קא שתיא [והא לאו דידה קר שתיא], חזר וחלקן מהו, יש ברירה או אין ברירה, תיקן, השקה בסיב או בשפופרת מהו, דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך, תיקו:

תשי מנין שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל אוי לי שנוולתי את בת ישראל אוי לי שהייתי משמש םע הטמאה לכך נאמר ונקה. שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר הואיל והביאה את עצמה לידי ברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. ר"ע אומר בא הכתוב ללמדך (מח) שסוף זו למות [באותה מיתה] וצבתה בטנה ונפלה ירכה. [ד"א] למה נמאר ונקה האיש מעון כשהאיש מנוקה מעון האשה ההיא תשא את עונה ולא כשאין האיש מנוקה מעון, כענין שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם וגו', אמר להם הואיל ואתם רודפין אחר הזנות אף המים לא יבדקו את נשיכם, לכך נאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. ונקה האיש מעון מגיד שהוא בנשיאת עון עד שלא תשתה האשה. ומנין אף האשה בנשיאת עון, אמרת והאשה ההיא תשא את עונה. ר' חלפתא אומר הרי אשה ששתתה מים והיו בידיה זכוית יתלו לשעה מנין שסופן לבדקן לאחר זמן שנאמר והאשה ההיא תשא וגו'. רבי שמעון אומר חלול השם היה בדבר שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר כיון שהיא יורדת מן המקום היתה אומרת לחברותיה אל תמנעו מלהטוא כבר שתיתי לא פגיעו בי המים דומה שאין בהן צורך, לכך נאמר והאשה ההיא תשא את עונה מיד:

ודבר ה' וגו' דבר אל בני ישראל וגו', המקנא לאשתו מכדי תנא מגזיר קר סליק מאי שנא דקתני סוטה. לכדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לסוטה לומר לך שכל הרואה טוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וליתני סוטה והדר ליתני נזיר, איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדדים וקתני סוטה לכדרבי. תנו רבנן דבר אל בני ישראל ולא לכותים, ואמרת אליהם לרבות את העבדים. למה לי קרא הא אמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. אמר רבא שאני הכא דאמר קרא לאסור אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו [הואיל ואין נפשו קנויה לו] אימא גבי נזיר נמי לא קמ"ל. (ואמרת) דבר אל בני ישראל ולא לכותים. וכל היכא דכתיב בני ישראל כותים לא והא גבי ערכין דכתיב דבר אל בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין הכותים מעריכין, יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר איש, שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו את יצא כותי שאין לו אב, למאי אילימא לעינן ירושה האמר ר"י כותי יורש את אביו דבר תורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא כותי שאין לו טומאה. ומנלן דלית ליה טומאה, דאמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא כותי שאין לו קהל, ודילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא, אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, ודלמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טומאה הויא ליה, אמר קרא ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. כי יפליא דכתב רחחמנא גבי נזיר למה לי, מכדי הא איתקש נזיר לנדרים כי יפליא למה לי, לאתויי ידים שאין מוכיחות, דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים, הניחא (לרבא) [לאביי] אלא (לאביי) [לרבא] דאמר הויין ידים מאי איכא למימר. מיבעי ליה לכדרבי טופון, דתניא רבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלא מיבעי ליה לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו. רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא [כי יפליא] אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר:

איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר, תניא נזיר להזיר לעשות כנוי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין, תלמוד לומר לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נזירות עשה בהם ידות נדרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל תאחר ובל יחל, אף נזירות עובר בבל תאחר ובל יחל, ומה נדרים מיפר האב נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו. מאי שנא גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר, נדרים נמי הכתיב לנדור נדר והקישא למה לי, אי כתב נדר לנדור, כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת לא צריך היקשא, השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם. ולמאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם לנדור נדר מאי עביד ליה, דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר דריש לה מלמד שהנזירות חלה על נזירות. אמר מר ומה נדרים אובר בבל יחל ובבל תאחר בשלמא לא יחל דנדרים משכחת למ כגון דאמר ככר זה (עלי ואכלה) [אוכל ולא אוכלה] עובר משום בל יחל דברו אלא בל יחל דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר [הוה ליה נזיר], אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה, אמר רבא לעבור עליה בשנים. בל תאחר בנזיר היכי משכחת לה, [אמר רבא כגון דאמר] לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, ומידי דהוה (על) האומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. אמר מר ומה נדרים האב מיפר וכו' למה הקישא תיתי נזירות במה מצינו מנדרים. דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית ליה קיצותא אבל גבי נזירות דשלשים יום אימא לא קא משמע לן. איתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים, אמר רבא אבי אידי אסברה לי, אמר קרא נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה. תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרים וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תחתלים, אמרתי לו בנו מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחו עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי (חמדתיו) ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מתקיף לה רבי (מרי) [מני] מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל משום דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא דלא אכל משום דאתי על חטא, כל אשמות ני לא ליכול דעל חטא הן באין, אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נזרין וכשהן מטמאין עליהן ימי (טומאה) [נזירות] מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אי הכי אפילו נזיר טהור נמי, נזיר טהור אי לאו דאמודי אמיד לנפשיה דיכול לא נזר. בני ישראל נזירים ואין הנכרים נזירים, והא מהכא נפקא מהתם נפקר איש איש אשר יקריבו לעולה לרבות הנכרים שנודרין [נדרים ונדבות] כישראל, לעולה פרט לנזירות. אי מההיא הוה אמינא קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו, קר משמע לו:

איש כי יפליא. היו ב' מהלכין בדרך בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר ואחד אמר הריני נזיר שאינו נזיר, הריני שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, [שכלכם נזירים], ב"ש אומרים כולם נזירים, וב"ה אומרים אין זיר אלא מי [שלא] נתקיימו דבריו. ורבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא. ולא יחל כל שיש בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ומר סבר דרבנן. נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות, שיכול דין הוא, ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן, ת"ל נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות לשמואל דאמר הריני נזיר היום לרב הונא דאמר הריני נזיר היום הריני למחר דמגו דאיתוסף יומא יתירא חיילא נזירות על נזירות מאי חומרא דשבועה מנדר דכתיב בה לא ינקה:

איש כי יפליא (מט) למה נאמר פרשה זו, לפי שהוא אומר איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, שאם נדר יום אחד אסור יום אחד, שנים אסור שנים, מאותו המין שנדר [מאותו המין] אסור, שומע אני אף בנזירות כן, ת"ל כי יפליא וגו', שאם נזר יום אחש או שעה אחת אסור שלשים יום שלתות יין וליטמא למתים ואסור בתגלחת לכך נאמרה פרשה זו. איש או אשה לעשות נשים כאנשים, שהיה בדין ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים לא עשה נשים כאנשים, כאן שלא עשה קטנים כגדולים אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים, ת"ל איש או אשה [לעשות נשים כאנשים]. איש להוציא קטנים, א"כ למה נאמר כי יפליא, להביא את מי שיודע להפלות, מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין. כי יפליא לרצונו ולא אנוס, או אפילו אנוס, הרי אתה דן, נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה, מה הפלאה האמורה להלן בנדר ובנדבה, אף הפלאה האמורה כאן בנדר ובנדבה, מכאן אמרו מרצונו ולא אנוס. כי יפליא לנדור נדר (או) [יכול] אפילו נדר בקרבן יהא נזיר ת"ל נדר נזיר להזיר עד שידיר בנדרו של נזיר (ת"ל) [יכול] להזיר (או עד) [אף] שיזיר את אחרים, ת"ל נזיר את עצמו הוא מזיר ואין מזיר את אחרים. אם כן למה נאמר (נדר) נזיר [להזיר] לעשות כנוי נזירות כנזירות (אף בנזירות כיוצא בהן, מה בנדרים עובר בבל יחל) [וידות נזירות כנזירות, אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין, ת"ל נדר נזיר להקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות אף בנדרען עשה בו ידות נדרים כנדרים וכנויי דנרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר], ומה בנדרים האב מיפר נדרי בתו והאיש נדרי אשתו אף בנזירות [כיוצא בהם] . ריב"ק אימר להזיר אף את אחרים. להזיר לה' המצוה לנזור לשם, אמר שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מימי וכו' (לעיל). לפי שנאמר קדוש יהיה יגדל בקדושה אל יעבור בתער ובמספרים אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל ין סמנין. בעשה, ומנין בלא בתעשה, אמרת תער לא יבור על ראשו, אין במשמע בלא תעשה אלא התער, אמרת וידבר ה' אל משה (נ) לאמר ריבה, אבל אומר אני מה התער שהוא בעבירת שער בכלי [אף מספרים], מה בין תער למספרים שהתער מכלה ומספרם משיירות. דבר אל בני ישראל ריבה התולש והמורט. ואמרת אליהם ריבה המשפשף באדמה. שיירתו מצות עשה החופף באדמה והנותן סמנין. בני ישראל נודרין נזירות ואין העבדים נודרין נזירות מפני שרבו אומר לו לשתות יין והוא שותה, לגלח והוא מגלח, ליטמא למתים והוא מיטמא. או בני ישראל פרט לגרים, אמרת איש איש לרבות את הגרים. איש או אשה ר' הגלילי אומר יכולה כשירצה [ולא כשידירנה] בעלה. מפני שהיה (לי) בדין, ומה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים, מקום שהוא מיפר נדרי אשתו אינו דין שיאסור עליה נדרים, אמרת ואשה כי תדור נדר ולא כשידירנה בעלה, רבי עקיבא אומר יכול (אף) הנזירה (לא) תהא מיטמאה למתים והלא דין הוא, ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים, מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנזירים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים, אמרת או אשה וגו' על נפש לא יבא. איש כי יפליא (נא) כשיפרש. לנדור פרט למהרהר בלב, אתה מרבה הגומר בלב ת"ל נדר, נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא, ומה נדר האמור להלן אל תאחר לשלמו, אף נדר האמור כאן אל תאחר לשלמו. נזיר להזיר נודר הוא נזירות בתוך נזירות, והיה בדין שלא ידור הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן, מה מצינו בנגעים שאם נולך לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון, כן בנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ראשון, ובצד השני אתה אומר נדר וכו' להזיר מזיר הוא בנו הקטן כשירצו קרובים:

מיין ושכר יזיר. לעשות (נב) יין מצוה כיין רשות, שהיה בדין הואיל ואונן אסור בשתית יין, אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות, אף נזיר לא נעשה בן יין מצוה כיין רשות. וקל וחומר ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, לא עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שלא עשה בו (נג) אכילת מצוה כיין מצוה, אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות, הרי העובר יוכיח שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין רשות, והוא יוכיח לנזיר שאף על פי שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה נעשה בו כיין רשות, ועוד קל וחומר מה אם עובד שלא עשה בו פסולת האוכל כאוכל [אכילה כשתיה] אכילת ענבים כשתית יין, עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שעשה בו פסולת האוכל כאוכל אכילה כשתיה ואכילת ענבים כשתית יין אינו שנעשה בו יין מצוה כיין רשות, לא אם אמרת בעובד שענש בו מיתה לפיכך עשה בו יין מצוה כיין רשות, תאמר בנזיר שלא ענש בו מיתה הואיל ולא ענש בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין רשות, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות, רבי יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' אף נזיר במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר, בשאר כל היינות חוץ מיין מצוה. או אף ביין מצוה ומה אני מקיים ואכלת לפני ה' אלקיך בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר (או אף בנזיר) ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר מיין ושכר יזיר, שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין, אם למדתי לטומאה שלא עשה בה מת מצוה כמה רשות, אף היין לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה זביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה היא קמיצה, עמוקה היא שפלה שפלה היא עמוקה, אות הוא מופת מופת הוא אות, אלא שריבה [שדברה] תורה שתי לשונות, אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות. ר' אלעזר [הקפר] אומר יין זה מזוג שכר זה חי, אתה אומר יין זה מזוג שכר זה חי או יין זה מזוג, ת"ל ונסכו (יין) רביעית ההין לכבש וגו' חי אתה מנסף ואי אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי. יזיר אין נזירות בכל מקום אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזרו מקדשי בני ישראל ואומר ואת ענבי נזיריך לא תבצור ואומר וינזרו לבשת ואומר האבכה בחדש החמישי הנזר הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה. יזיר שומע אני (נד) מסחורותיו ומרפואותיו, ת"ל (מיין ושכר יזיר) [לא ישתה] מותר הוא בסחורותו וברפואתו, חומץ יין וחומץ שכר מגיד שעשה חומץ כיין, שהיה בדין הואיל ועובד אסור בשתית יין [ונזיר אסור בשתית יין] אם למדתי לעובד שלא עשה בו חומץ כיין אף נזיר לא נעשה בו חומץ כיין, ועוד ק"ו ומה אם עובד בו מיתה לא עשה בו חומץ כיין, נזיר שלא ענש בו מיתה אינו דין שלא נעשה בו חומץ כיין, תלמוד לומר וחומץ יין חומץ שכר וגו' מגיד שעשה בו חומץ כיין, וכשם שעשה בו יין מצוה כיין רשות, כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ רשות. וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר כיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה תלמוד לומר וכל משרת ענבים, מגיד שאם שרה ענבים במים [שהן] בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם. ומה אם יוצא מן הגפן שאין איסורין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסור, עשה בו טעם כיעקר, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסור, אינו דין שנעשה בן טעם כעיקר. ענבים למה נאמר, יש לי בדין עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי לא נתחייב על הפרי עצמו, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, תלמוד לומר ענבים ללמדך שאין עונשין מן הדין. לחים להביא את הבוסר, או לחים להוציא את היבשים, כשהוא אומר ויבשים הרי יבשים אומרים, הא מה ת"ל לחים להביא את הבוסר. שהיה בדין הואיל וחייב ביין חייב בענבים מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, ת"ל לחים להביא את הבוסר. איסי בן (עקיבא) [עקביא] אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבש במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה הענין מדבר ביוצא מן הגפן. אי חומץ יכול אף חומץ של תמר, ת"ל חומץ יין התיר במעורב שאינו בנותן טעם. אין לי אלא חומץ יין, מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו ת"ל משרת. ומנין אף משרת בוסר ת"ל משרת. יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו ולא ירד בתוך הגת, ת"ל לא ישתה משום שתיה הוא עלובר ואינו עובר משום כל אלה. יכול שאינו עובר אלא בשתיה, מנין אף באכילה, תלמוד לומר וענבים לא יאכל. לפי שיין בעונש אין דרוקטי בעונש, ומנין אתה אומר דרוקטי באזהרה, תלמוד לומר וענבים לא יאכל. הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר. מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן. ורבנן אמרי אפילו לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר. מאי טעמט דרבי שמעון דאמר קרא כל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ורבנן, אמר קרא מיין ושכר יזיר. ורבי שמעון נמי התכיב מיין ושכר יזיר, ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. יין מצוה מאי היא, קידושא ואבדלתא, הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר [אתיא] נזירות חלה על שבועה. ורבנן נמי הא מיבעי ליה [לאסור יין מצוה כיין רשות], אם כן לימא קרא מיין, מאי ושכר, שמעת מינה תרתי. ורבי שמעון היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד, מה נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא אף גבי מקדש יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא. ולאפוקי מדר' יהודה דאמר אכל דבלה קעילת ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב. ואי בעית אימא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור, דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור, ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין. אמרי לך התם למד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. ורבי שמעון לית ליה צירוף דתניא [רבי שמעון אומר] כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן. יין הותר מכללו ק"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר, אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת (וכל משרת). זעירי אמר אף שאור [בבל תקטירו] כמאן כרבי אליעזר דדריש כל. אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. אין הכי נמי אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ק"מל אין הקטרה פחות מכזית. אמר אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא, דילמא ליתן טעם כעיקר [הוא דאתא] ואפילו שרה פתו ביין ויש בה טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איזור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן עאכ"ו, אמר ליה ההוא מדרבנן לרבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא דאמר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מפת ומיין כזית חיית. ורבי עקיבא ליתן טעם כעיקר מנא ליה נפקא ליה מגעולי נכרים דאמר רחמנא כל דבר אשר יבא באש למימרא דאסירי [געולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, ה"נ לא שנא], ורבנן התם חדוש הוא דהא בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי געולי נכרים אסור, ורבי עקיבא לא נצרכה אלא לקדרה בת יומא. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת (וכל משרת). מאי איכא בין רבי יוחנן לרבי אלעזר, רבי יוחנן אומר אפילו אוכלין ורבי אלעזר אומר משקין אין מידי אחרינא לא. אמר רבי אלעזר עשר רביעיות הן (כתוב ברמז תקר"ט). אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין וגו', לימד על איסורי נזיר שמצטרף זה עם זה לרבי עקיבא השתא איסור והיתר מצטרף איסור מבעיא, איסור והיתר מצטרף בבת אחת, איסור ואיסור בזה אחר זה. אמר ליה רב אחא בריה (דרבא) [דרב אויא] לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא מי לא אמרי רבנן שמרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כולה, אמר ליה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. נזיר הא דאמרינן, חטאת דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אף על פי שלא בלע, תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה, יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ורבנן נמי ניהוי שני כתובין הבאין כאחד, מיצרך צריכי. ורבי עקיבא למאי צריכא, א"ל בשלמא אי כתב רחמנא חטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן, אלא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת (תגמור מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן א"ל מיצרך צריכי, חטאת היתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה. ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. ר' עקיבא אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב. תנא קמא [לא] מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתיה. ורבי עקיבא כיון דכתיב לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית. ת"ר וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו] לאתויי חמרא חדתא ועינבי:

כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה את הארבעים מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסורו הרי הן מצטרפין זה אם זה בכזית, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסורן דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית. מכל אשר יעשה מגפן היין שומע אני אף העלין והלולבין במשמע, ת"ל מחרצנים ועד זג. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתניה ולנכרי במכירה. והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין, שאני התם דכתיב נזרו נזר שלו. אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים. אכל חרצן וזג לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין [אלא אחת דאין לוקין] על לאו שבכללות. אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין, חרצנים אלו החיצונים וזגין אלו הפנימיים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כרבי יוסי. מיעוט חרצנים שנים וזג אחד דברי (רבי) [ראב"ע]. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בה אכילת צער, שהיה בדין ומה אם (נה) יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כל שכן שיפטור בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג למה נאמר, לפי שהוא אומר מכל אשר יעששה מגפן היין כלל, מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם פרי ופסולת פרי. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כלל אין לי אלא פרי גמור, אמרת וכי איזה פרי גמור שלא אמרו, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם [פרי] ופסולת פרי. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל, ללמדך כלל שמוסף על הפרט אי אתה יכול לדון כעין הפרט להוציאו מן הכלל עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. כל ימי נזרו לעשות ימים נזרו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או לא יהא חייב עד שישלים נזירותו, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים דברי רבי אלעזר. כל ימי נדר נזרו הרי הכתוב מוציאו מכלל [היין] ובא ללמד (נו) על התגלחת. כל ימי נדר נזרו נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו, תער לא יעבור על ראשו לעשות המגלח כמתגלח. אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר. התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר. ת"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט ספסף [כל שהוא] מנין, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע וגו' דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר תער אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא פטור. והכתיב קדוש יהיה, למימרא דכי גלח בתער קרי עליה בעשה ולא תעשה. תניא אידך [תער] אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא מנין, ת"ל לא יעבור על ראשו. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל תער, לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שהיא בתער. ללמדנו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער, והא כתיב תער לא יעבור [לעבור עליו] בשני לאוין. א"ר חסדא ללקות באחת לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער, בתער אין במידי אחרינא לא, והא קתני מנין לרבות כל המעבירין, אלא אימא כעין תער. תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, וכולם שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות לא עשה ולא כלום. אמר מר [ג' מגלחין] ותגלחתן מצוה, פשיטא מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קא משמע לן דלא. קתני וכולן שגלחו שלא בתער בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו, וגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם, אלא מצורע בתער מנלן, וכי תימא [תיתי] מלוים, איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצורע דלא, אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע דלא, אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרוייהו דכי פרכת מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן [קרבנו] טעון לחם, לוים יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער. א"ל (רב אחא) [רבא] מברניש לרב אשי ויפרוך מה להצד השוה שבהן שחן אין קרבנו בדלות, א"ל רבא בר (שרביא) [משרשיא] לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו והדר אמר ניליף מדינא ומדינא נמי לא יליף. אמר ליה ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דרבי אליעזר, ותגלהת לא נעשה בה מגלח כמתגלח קל וחומר מטומאה, ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשו בו מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שחן שלא נעשה מגלח כמתגלח, אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרא ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר. ותגלחת לא תותר מכללו ק"ו מיין, מה יין שאינו סותר ולא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, אמר רחמנא ראשון ואמר רחמנא זקנו. ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין, ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור, בעינן גידול שער וליכא. ויין יסתור שלשים יום ק"ו מתגלחת, מה מתגלחת שהותרה מכללה סותרה, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור, מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו. עד מלאת הימים אשר יזיר לה', מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד ואם גלח יום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים וכבר מלאו ימי נזירותו. (או אפילו אמר הריני נזיר שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים עדיין לא מלאו ימי נזירות). או אפילו אמר הריני נזיר מאה יום אם גלח יום שלשים ואחד יצא, ת"ל עד מלאת הימים ועדיין לא מלאו. אין לי אלא מי שיש הפסק לנזירותו נזיר עולם מנין, ת"ל כל ימי נזרו קרוש הוא להביא את נזיר עולם. קדוש יהיה זו קדושת שער. או אינו אלא קדושת הגוף כשהוא אומר קדוש הוא לה' הרי קדושת הגוף אמור, הא מה ת"ל קדוש יהיה זו קדושת שער. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו (נז) אסור ואוסר, גלחוהו ליסטין מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו אין לי אלא מי שיש לו שער שינהוג בו קדושה את שאין לו שער מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר כי נזר אלקיו על אשו בין שיש לו שער בין שאין לו שער, הא מה ת"ל קדוש יהיה לענין שאמרנו. סתם נזירות שלשים יום, מנא ה"מ אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא תלתין הוי. בר (קפרא) [פדא] אמ כנגד נזיר נזרו האמור בתורה שלשים חסר אחת. ורב מתנא נמי ניליף מנזיר [נזרו, א"ל] הנהו נזירות לדרשא. מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין רשות. נדר נזיר מלמד שנזירות חל על נזירות. ובר (קפרא) [פדא] אמר לך ליכא חד מהנון דלאו לדרשא [אלא] מדההוא למנינא כולהו נמי למנינא. תנן התם סתם נזירות שלשים יום. בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר (קפרא) [פדא] קשיא, אמר לך איידי דאיכא יום (קמא) תלתין (יומי) דמגלח ומייתי קרבן דהוה ליה כפרה משום הכי תנא שלשים. המקדש בשער נזיר אינה מקודשת מנלן, דא"ק קדוש יהיה גדל פרע גידולו יהא קדוש. אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר נמי, מי קדינן קודש קודש קרינן. אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא, אלא לפי שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא (קדוש) [חוטא] המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. [ר' אלעזר אומר נקרא (קדוש) שנא' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה]. ושמואל נמי הא איקרי קדוש, ההוא (דמדכי נפשיה) [אגידול פרע קאי]. ולר' אלעזר נמי הא איקרי חוטא, ההוא דמסאב נפשיה. ומי אמר ר' אלעזר הכי, והאמר ר' אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצער נפשיה הא דלא מצי. ריש לקיש אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד וגו'. [אמר ר"ל] אין ת"ת רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול לשירותיה הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. וממאי דהאי שילוח ריבויא הוא, דכתיב שלחיך פרדם רמונים אימא מידי דעבורי כדכתיב ושולח מים על פני חוצות. תנא פרע פרע יליף, כתיב הכא קדוש יהיה גדל פרע וכתיב התם זפרע לא ישלחו. ואיבעית אימא האי ושולח מים נמי ריבויא הוא כדמשקין ליה מיא לפירא ורבי. הריני נזיר מאה יום אם נטמא יום מאה סותר את הכל. ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דא"ק זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. לימא כתנאי עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע, אין גידול שער פחות משלשים יום דברי רבי יאשיה. רבי [יונתן] אומר אינו צריך [הרי הוא אומר] עד מלאת הימים איזו הן ימים שצריכים למלאות הוי אומר שלשים. מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר (קפרא) [פדר] דאמר כרבי [יונתן] אמר לך רב מתנא כ"ע שלשים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי. ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ור' [יונתן] סבר עד ועד בכלל. אמר מר איזו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים, ואימא שבת, שבת מי איכא חסירותא. ואימא שנה, שנה מי מנינן ליומי והכתיב לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים לשנה. (נז) גדל פרע שער ראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו אף הנזיר במשמע, הא מה אני מקיים גדל פרע שער ראשו בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע. או אפילו מנוגע ומה אני מקיים יגלח את כל שערו בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר. או אף הנזיר, תלמוד לומר (יגלח אפילו נזיר) גדל פרע שער ראשו (למה נאמר, לפי שהוא אומר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים) [מכאן אתה למד למצורע שנאמר בו] וראשו יהיה פרוע. פרוע יגדל שער, או אינו אלא פרוע כמשמעו, הרי אתה דן, נאמר כאן פרוע ונאמר להלן פרוע, מה פרוע האמור להלן גידול שער, אף פרוע האמור כאן גידול שער. כל ימי נזרו, לעשות (כל) ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנותיו. או לא יהא חייב עד שישלם נזירותו, הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בתגלחת, אם למדתי ליין שעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנות, אף תגלחת נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד ק"ו ומה היין שאינו (מותר) [סותר] עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. תגלחת שמותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי טומאה תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לתגלחת שאע"פ שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת בטומאה שהיא סותרת את הכל לפיכך עשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שאינה סותרת את הכל לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן. לא זכיתי מן הדין, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מופנה לדון להקיש גזרה שוה, נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן:

גדל פרע שער ראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאת הימים שאם אמר הריני נזיר סתם קורא אני עליו עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, ת"ל גדל פרע שער ראשו. כמה הוא גידול פרע אין פחות משלשים יום, אבל מחדש ולמעלה (או) [אף] חדש ויום אחד או חדש ושני ימים:

כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה, ת"ל על נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר. רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר לא יבא בנפש אדם המטמא בביאה הכתוב מדבר:

לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שהוא מטמא למת מצוה. לא אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. ת"ל לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. או לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא לשאר מתים, אמרת ק"ו ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים, נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים. הא מה ת"ל לאביו ולאמו, לאביו [ולאמו הוא] דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. הא עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, נאמרו כללות בכהן גדול ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא [הא מצוה מטמא]. הא מיבעי ליה לומר שאינו מטמא לאביו ממש אלא לאביו [לומר] שלא יטמא לאביו, ולאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאמו לג"ש לכדרבי, ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו [ושמע שמת לו מת] יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול לא יטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו לא מטמא אבל מטמא למת מצוה. ר"ע אומר נפשות אלו הרחוקים, מת אלו הקרובים. לאביו ולאמו, לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחותו לכתניא וכו'. ולרבי עקיבא גזרה שוה דרבי מנא ליה [אמר לך] כיון דאמרינן שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכ"ג]. ולר' ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה, כיון דשרי רחמנא חד לאו לגבי מת מצוה, מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. אחותו למה לי, סד"א כי שרא למת מצוה נזיר וכהן גדול דלאו הוא, אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל. ולר' עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחוריה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מולאחותו לאביו ולאמו למה לי, צריכא דאי (איתמר) [כתב] אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו הוא דלא מטמא לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר מר למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא לה קמ"ל דלא. איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא, כשהוא אומר על נפש מת לא יבא, להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית דקרבות והושיטו לו מתו ומת אחד ונגע בו חייב. איתיביה אביי (נזיר) [כהן] שהיה מת מונח על כתפו והושיטו [לו מתו ומת אחר ונגע בו] יכול יהא חייב, ת"ל לא יטמא בעל בעמיו להחלו, מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחול ועומד. א"ל ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא למתים [כל היום אינו חייב אלא אחת] אמרו ליה אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמאי הא מיטמא וקאים, לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, וטומאה בחיבורין דאורייתא והא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא, כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. תניא ר"ע אומר נפש אלו קרובים וכו' ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא. אמאי לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, שאני הכא דכתיב ולאחותו. ונגמור מינה, שב ואל תעשה שאני. טומאה לא תותר מכללה ק"ו מיין, ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו, טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו אבל לבנו ולבתו לא נאמר (נט) (שאין) [שאף] הקטנים (נוזרין) [ניזורין] . לא יטמא להם במותם, במותם לא יטמא אבל מטמא לנגען ולזובן. במותם אינו מטמא אבל עומד בהספד ובשורה. כי נזר אלקיו בין שיש לו [שער] ובין שאין לו [שער] דברי רבי יונתן:

כל ימי נזרו קדוש הוא לה' למה נאמר. לפי שהוא אומר עד מלאת הימים אשר יזיר לה' אין לי אלא מי שיש לו הפסק לנזירותו נזיר עולם מנין, ת"ל כל ימי נזרו להביא נזיר עולם. קדוש הוא לה' (יהיה) זו קדשות הגוף. או אינו אלא קדושת שער, כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמור הא מה ת"ל קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף. מי שנזר בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה יכול יגלח וישלח פרי שני, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע. יאמר מת ומה ת"ל נפש להביא (ס) את הדם. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בחול ולא יטמא על מת מצוה] ברגל, ת"ל לאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ברגל. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בקרובים ולא יטמא על מת מצוה] ברחוקים ת"ל לאחיו לא יטמא ומטמא על מת מצוה ברחוקים. יכול יטמא על מת מצוה בקרובים ברגל אבל לא יטמא על מת מצוה ברחוקים ברגל ת"ל ולאחותו לא יטמא ומטמא הוא על מת מצוה ברחוקים ברגל. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם, פרט לנוגע בשפיר. במותם ריבה ד"א שיטמא כמת שלם. ואת מה אני מרבה השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי. כי נזר אלקיו על ראשו מגיד שהנזירות בראש:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום. פתע זה שוגג, וכן הוא אומר ואם בפתע בלבא איבה הדפו. פתאום זה אונס, וכן הוא אומר ויאמר ה' פתאום אל משה. תניא אידך פתאום זה מזיד וכן הוא אומר ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. ונכתוב קרא פתאום דמשמע שוגג ומשמע מזיר וממע אונס. משמע אונס ומזיד כדאמרינן ומשמע נמי שוגג דכתיב פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו ולא נכתוב קרא פתע, אי כתב רחמנא פתאום אע"ג דמשמע שוגג ומשמע מזיד הוה אמינא כי מייתי קרבן בשוגג מידי דהוה אתורה כולה אבל אונס ומזיר אימא לא, להכי כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונם ומזיד הוא דאפיל הכי חייב רחמנא:

וכי ימות מת עליו (סא) להוציא את הספק. שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן מת עליו להוציא את הספק. בפתע (פתאום) להביא את האונס. שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אונס כרצון, כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אונס כרצון, ת"ל בפתע להביא את האונס. פתאום להביא את השוגג והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג, כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג. ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועת (העדות) שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד. לאם אם אמרת בשבועת (העדות) שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן, (סב) ת"ל וכפר עליו מאשר חטא דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג פתאום זה אונס וכי ימות מת לרבות שנפל עליו הבית ועל המת. בפתע פתאום לרבות שמת עליו בפונדקי. וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין. והלא דברים ק"ו, ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת צפרין נזיר בקבר אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ת"ל וטמא ראש נזרו במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר. וטמא ראש יכול שאין הנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע במת שלם ובשדרה ובגולגולת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, כשהוא אומר טמא ריבה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי טמא. וטמא ריבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב. נזרו ריבה עצם כשעורה שיטמא במגע ובמשא:

וגלח ראשו. ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו, שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שער. לא אם אמרת במצורע שמגלח (סג) תגלחת שניה [לפיכך יגלח כל שערו] אבל נזיר שאין מגלח תגלחת שניה לא יגלח כל שערו, הרי לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחין את כל שערן והם יוכיחו לנזיר שאף על פי שאין מגלח תגלחת שניה יגלח את כל שערו, ת"ל וגלח ראשו, ראשו הוא מגלח ואין מגלח את כל שערו. ביום מהרתו ביום הזייתו בשביעי. אתה אומר ביום הזאתו בשביעי. או בשמיני, ת"ל בשביעי. או בשביעי ואעפ"י שלא הוזה, ת"ל ביום טהרתו ביום הזייתו בשביעי. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין ת"ל יגלחנו. אין לי אלא ביום בלילה מנין, ת"ל יגלחנו, מכאן אמרו תגלחת טומאה מגלח ואחר כך מביא, ואם הביא ואחר כך גלח לא יצא. אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא [דעד] דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו. תגלחת הטומאה כיצד, היה מזה בג' ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי טרפון מה בין זה למצורע אמר ליה שזה טהרתו תלויה (בדמים) [בימיו] ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותו אלא אם כן היהי מעריב שמשו:

וביום השמיני להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, אמרת ק"ו הוא אם (סד) הסמוך לאסור מותר הסמוך למותר לא יהא מותר. והרי זמן אכילת פסח יוכיח שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר אסור, אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר יהא אסור. לא זכיתי אדיננו מן הקרבין, קבע זמן לקרבין [וקבע זמן למקריבין] מה זמן שנאמר לקרבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. ועוד ק"ו ומה זמן שנאמר בקרבין שריבה [בהן] הכתוב את הפסולים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. זמן שנאמר במקריבים (שמיעט) [שלא רבה] הכתוב את הפסולים אינו דין שנכשיר בו (שמיני) משמיני והלאה. לא אם אמרת בזמן שנאמר בקרבין שנוהג בכל הקרבין, לפיכך הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, תאמר בזמן שנאמר במקריבין שאין נוהג בכל המקריבין לפיכך לא נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. לא זכיתי מן הדין (ת"ל שמיני) [אלמוד ג"ש] נאמר כאן שמיני ונאמר להלן שמיני מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה:

שתי תורים או שני בני יונה מכאן אמרו (סד) אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים. אל הכהן אל פתח אהל מועד מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד. היה רבי שמעון בן נחוניא אומר משום רבי שמעון הועיל ונאמר הבאת קרבן ביחיד והבאת קרבן בציבור מה למד בציבור אם עבר יומו עבר קרבנו יכול אף ביחיד אם עבר יומו עבר קרבנו, אמרת ביום השמיני וביום השמיני ריבה תשיעי ועשירי:

ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, אין לי אלא (סה) הפרשה בכהן הפרשה בבעלים מנין, אמרת ק"ו ומה אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו, מי שרשאי בהקדשתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו. וכן הוא אומר ביולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה נמצינו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, נמצינו למדין קן סתומה וקן מפורשת. אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן, אמר קרא ולקח ועשה או בלקיחה או בעשיה:

וכפר עליו מאשר חטא וגו'. תניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות [למקום] כדי שיתחייבו חטאת למקום. אמר רבי שמעון (ח"ו שהצדיקים מתנדבין נזירות כדי שיתחייבו קרבן למקום) לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה [מתנדב ומביא] אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר כולן בשיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן, רבי אלעזר [הקפר] דתניא רבי אלעזר הקפר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' (כדכתוב לעיל). רבי ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שנטמא למתים:

וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו. נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגלח. וקדש את ראשו ביום ההוא בים הבאת קרבנתיו דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. מאי טעמא דרבי דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [והדר וקדש את ראשו]. רבי יוסי ברבי יהודה אומר לימא קרא וקדש את ראשו, ביום ההוא למה לי, אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. ורבי נמי הכתיב ביום ההוא, אמר לך [ההוא] להכי הוא דאתא לומר לך אעפ"י שלא הביא קרבנותיו ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד ומתחיל ומונה מיד דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו, הביא אשמו ונטמא [הביא אשמו ונטמא] חייב קרבן על כל אחד ואחד על שיביא חטאתו, הביא חטאתו ונטמא [הביא חטאתו ונטמא] מביא קרבן על כל אחת ואחת, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה דברי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר כשם שחטאתו מעכבת כך אשמו מעכב. בשלמא לרבי אליעזר, אמר קרא וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ לא הביא קרבנותיו. ולרבנן ההוא אע"פ שלא הביא אשמו. אלא לרבי ישמעאל ההוא למה לי, אמר לך ההוא אף אעפ"י שלא הביא עולתו. ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא, מ"ט דרבנן דתניא והזיר לה' את ימי נזרו מה ת"ל, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה מעכבין יכול אף זה מעכב, ת"ל והזיר [והביא] אעפ"י שלא הביא הזיר, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא. שנה האמורה בקדשים מעת לעת דאמר קרא כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנת מנין עולם (כתוב ברמז תקמ"ח). תנו רבנן והימים הראשונים יפלו הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר, ת"ל והימים הראוים יפלו עד שיהא לו ימים ראשונים וזה אין לו ימים ראשונים. נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר, ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. נטמא ביום מאה הסר אחת יכול לא יהא סותר, ת"ל והימים הראשונים יפלו [מכלל דאיכא אחרונים] וזה יש לו ארונים וראשונים. ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דא כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפיק (תרי ועליו תלת) חד ועיילין תרי כתב רחמנא יפלו. ואי כתב רחמנא יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד כתב רחמנא ימים. ויין יסתור את הכל ק"ו מטומאה [ומה טומאה] שהותרה מכללה סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו אינו ין שיסתור, אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, טומאה סותרת ואין היין סותר. שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. היוצא מן הגן אין הגפן עצמו לא. מתניתין דלא כרבי אלעזר, דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עליון ולולבין משמע. במאי קמיפלגי רבי אלעזר דריש ריבויי ומעוטי, מיין ושכר יזיר מיעט, מכל אשר יעשר מגפן היין ריבה, מיעט וריבה [ריבה] הכל, מאי רבי רבי כל מילי, מאי מיעט מיעט שבשתא, ורבנן דרשי כללי ופרטי (וכללי), מיין ושכר יזיר פרט, מכל אשר יעשה כלל, מחרצנים ועד זג חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור, אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי [יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון]. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים [לומר לך] כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה יכול למושכו (ולדרוש) [ולדונו] כעין הפרט, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנזיר. [אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי] פרי ענבי, פסולת פרי חומץ, אף כל פרי גוהרקי [אף כל] דפסולת פרי ענבי דכרין. ועד זג לאתוי בין הבינים וכו'. ולרבי אלעזר בן עזריה דקא מוקים להא מחרצנים ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג פרטא מנא ליה, סבר לה כרבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט. ואי בעית אימא כרבנן דאס"ד כדאמר רבי אלעזר בן עזריה לכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג לגבי פרטי למאי הילכתא כתביה בתר כלל ש"מ (למדרשי) [למדייניה] בכלל ופרט. ואימא כולי להכי הוא דאתא אם כן לכתוב או שני חרצנים ושני זגין או חרצן וזג. למאי הילכתא כתב מחרצנים ועד זג שמע מינה תרתי:

אמר רבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) ורבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים, אמר לפניו רבי שמואל בר רב יצחק [רבי] אתה אומר כן, הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי [משום בר קפרא] כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה ותניא אין בשלה אלא שלמה. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה, מר סבר מיחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר חתיך לה. ואי בעית אימא דכולי עלמא מחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה מיהו מר סבר בהדי איל ומר סבר בקדרה (לחודיה) [אחרת] מבשל לה, ללישנא קמא אליבא דדברי הכל, ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי, מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בס'. מ"ד במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. ומי גמרינן מינה מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה, אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קא משמע לן הכא דבטיל. ולגמור מיניה, הא גלי רחמנא ולקח הכהן מדם הפר מדם השעיר דתרוייהו בהדרי נינהו ולא בטלי. ומאי חזית דגמרת מהתם לגמור מהכא, אלא חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן, ששים ומאה נמי לא גמרינן דחדוש הוא, אטו אנן לקולא קאמרינן, לחומרא קאמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל (חד בתרי בטיל). רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור וקמ"ל הכא דשרי. ולגמור מיניה הא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ומאי חזית דגמרת מהתם לגמור מהכא אלא הדוש הוא ומחדוש לא ילפינן, ששים ומאה נמי לא לגמור דחדוש הוא, אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמאורייתא ברובא בטיל, רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור והכא שרי:

כי טמא נזרו הטומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל. שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת, אם למדת לטומאה שסותרת את הכל אף תגלחת תסתור את הכל. ועוד קל וחומר אם הטומאה שלא עושה (סו) המטמא כמיטמא הרי הוא סותר את הכל, תגלחת שעושה את המגלח כמתגלח אינו דין שתסתור את הכל, ת"ל כי טמא נזרו הטומאה סותת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל. אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו מנין, ודין הוא הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן וימי חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן אם למדת לימי טומאתו שאין עוין לו מן המנין אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי טומאה שמבטל בהן את הקודמים לפיכך יעלו לו מן המנין. אמרת קל וחומר אם מי שנזר בקבר ושערו ראוי לתגלחת נזירות אין עוין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות, דין הוא שלא יעלו מן המנין, הוא הדין (סז) לימי ספרו. או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו מן המנין. לא אם אמרת בימי חלוטו שטעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולין לו מן המנין, תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך יעלו לו מן המנין, מכאן אמרו ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהן, אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין מן המנין:

(והזיר לה' את ימי נזרו) [כל ימי הזירו לה'] לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או שלא יהא חייב [עעל הטומאה] עד שישלים [את נזירותו], הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בטומאה, אם למדת ליין שעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף טומאה נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה היין שאינו סותר עושה ימים שלחר נזירותו כימי שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת אינו דין שנעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, הרי תגלחת תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, היא תוכיח לטומאה שאף על פי שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ותגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח, לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שלא עשה בה את המטמא כמיטמא, לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והרי יין יוכיח שלא עשה את המשקה כשותה ועשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. והיא תוכיח לטומאה שאע"פ של עשה בה המטמא כמיטמא, נעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה יין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים (שלפני) [שבתוך] נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הואיל וחוזר הדין חלילה, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין, וכי נזיר שותה יין אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמרו להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו [עד הבאת קרבן]:

וקדש את ראשו. יחוור ויגדל בקדושה. ביום ההוא ביום שטהר. והזיר לה', (סח) יחזור וישלים ימי נזירותו שהזי. והביא כבש ולא איל. בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לאשם הרי זה קנם. והימים הראשונים יפלו מפיל הוא לאחר בדם רביעית, לחר ברובע עצמות על מגעו [לימי] ספרו, ועל ימי חלוטו של מצורע, יכול שהוא סותר בכל אלו, ת"ל כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין כל אלו סותרים. רבי אליעזר אומר בזמן שיש לו אחרונים הוא סותר את הראשונים ולא בזמן שאין לו אחרונים. רבי עקיבא אומר והימים הראשונים יפלו מה שגזרו הראשונים שלשים יום. אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר, אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באהל נזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שמטמא את האדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. נזף בי ואמר לי אין דנין מקל וחומר, וכשבאתי אצל רבי יהושע אמרתי לו את הדבר אמר לי ראה אני להקל ולהחמיר אבל מה אעשה שגזרו חכמים על חצי לוג:

זאת תורת הנזיר. אמר הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל. רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו:

זאת תורת הנזיר אחד נזיר ימים ואחד (סט) נזיר עולם. זאת לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה, ת"ל ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שישי הפסק לנזירותו. זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים שיביא קרבן טומאה. יכול אף בבמה, תלמוד לומר זאת. (ומנין) [יכול] אתה מרבה הנזיר נזירות שמשון, ת"ל זאת ימי נזרו. ביום ולא בלילה. יביא יביאם בעל כרחו, מכאן היו בית שמאי אומרים נודרין לנזירות ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם לבית שמאי מפני מה אתם אומרים שלא ילומוד לאכול משל בריות, אם אינו נזיר והוא אומר נזיר אני נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומליטמא למתים בשביל סעודה אחת:

יביא אותו. וכי אחרים מביאים אותו והלא הוא מביא את עצמו, זה אחד משלש אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה. כיוצא בו אתה אומר והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם והלא הן משיאין את עצמן. כיוצא בו אתה אומר ויקבור אותו בגי, וכי אחרים קברו אותו הוא מביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו:

והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים. להוציא את בעל מום. וכבשה אחת בת שנתה תמימה להוציא את בעלת מום. ואיל אחד תמים לשלמים, למד בנזיר (ע) שטעון שלש בהמות. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד תמים לשלמים, היקשא למה לי, לומר שאם גלח על אחת משלשתן יצא:

והביא את קרבנו לה' מגיד (שבהמה מקודשת) [שבעלים מקדשה] לשם. כבש אחד ולא שנים, אמר אחד שיהא הקדש לשם אחד, בן שנה בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לעולה שיהא הקדשו לשם עולה. וכבשה יכול שתים, (עא) אמר אחת, לא אמר אלא אחת. אמר אחת אין מגלח שתי נזירות כאחד. בת שנתה לעצמה ולא בת שנתה לשנים. לחטאת שיהא הקדשה לשם חטאת, ואיל יכול שנים אמר אחד לא אמר אלא אחד מר אחד מגלח הוא על זבח אחד. בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים, לשלמים שיהא הקדש לשם שלמים. (יכול) [וסל מצות] מצוה שיביא בסל. אין לי אלא בסל, מנין שאתה מרבה שאר בן הכלים, ת"ל סל וסל. סלת חלו בלולות בשמן יכול לחלות משיחה ולרקיקים בלילה, ת"ל מצות למצוה שוו ולא שוו לבלילה ומשיחה. ורקיקי מצות משוחים בשמן, יכול כדרך המושחין, אמרת בשמן כדי קיום שמן, כיצד הוא עושה טובל ונותן אחת על זו כמין כ"י:

וסל מצות כלל. סלת חלות בלולות בשמן פרט. בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ותרדה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם אם למדת לתודה שטעונה ארבעת מינין אף נזיר יטעון ארבעת מינין, ת"ל וסל מצות כלל, סלת חלות בלולות בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט:

ומנחתם ונסכיהם. לעולה ולשלמים. או אף לחטאת ולאשם והדין נות, הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שחטאתו ואשמו טוענין נסכים אף הנזיר יהו חטאתו ואשמו טעונין נסכים, ת"ל ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות. איל היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו, מה איל מיוחד שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים כך כל הב בנדר ובנדבה יטענו נסכים כך כל הבא בנדר ובנדבה יטענו נסכים יצאו חטאת [אשן שאינם באים בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים]. (ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו) [ד"א] מפני שהיה בכלל ויצא לידון בלחם החזירו הכתוב לכללו. ואת האיל יעשה זבח שלמים (כתוב ברמז תנ"ח). ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת האיל מקדשן לפיכך שחטו שלא לשמו לא קדש הלחם. תגלחת הטהרה כיצד, היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלה עליהן דברי רבי יהודה, רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום. ואם גלח על אחת משלשתן יצא. רבי שמעון ב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. ת"ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שהרי נאמר כאן ושחטו פתח אהל מועד. או אינו אלא אהל מועד ממש, א"כ דרך בזיון הוא. רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולא תעלה במעלות וגו' ק"ו לדרך בזיון. רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו וגו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח, ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. א"ל לדבריך סוטה תוכיח דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה, א"ל זו כוחלת ופוקסת זו אינה כוחלת ופוסקת. אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת קסבר ר' שמעון נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא מאי טעמא דכתיב (על זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים) אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב על שלמיו. אין לי אלא תחת זבח השלמים (עב) תחת חטאת תחת אשם מנין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. אין לי אלא במקדש בגבולין מנין, ת"ל ונתן על האש מכל מקום:

זבח שלמים לה', שיקדים הקדשו לזבחו, זביחת תודה מעכבת את לחמה. זביחת שני כבשי עצרת מעכבת את לחמן. אימתי בזמן שהזבח בירושלים והלחם בירושלים ולא בזמן שהזבח בירושלים והלחם בבית פגי, רבי יהודה אומר יעשה זבח שלמים לה', יעשה של שלמים תחלה. וגלח אף במדינה. מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה, מגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד והמגלח במדינה אינו משלח את השער תחת הדוד. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שולחין שער תחת הדוד. ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד, והמגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר וגלח אף הנזירה. רבי יוחנן הסנדלר אומר נזיר אל פתח אהל מועד ואין הנזירה פתח אהל מועד שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה וכו'. פתח אהל מועד את ראש נזרו יכול בזמן שלא נטמא, מנין אף בזמן שנטמא, ת"ל שער ראש תחת זבח השלמים. נטמאו שלמים מנין שיתן תחת זבח אחר תלמוד לומר זבח. (עג) נטמא הזבח מנין. ת"ל ונתן על האש מכל צד:

ולקח הכהן את הזרוע בשלה אין בשלה אלא שלמה. ר"ש בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל, וחלת מצה החת שאם נפרסה או חסרה פסולה. ורקיק מצה אחד שאם נפרס או חסר פסול. ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו אלו אחר התגלחו את נזרו ואין הבאת קרבנות אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד, מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד זו היא מצות תנופה. לפני ה' במזרח שבכל מקום שנאמר לפני ה' הרי הוא במזרח עד שיפרוט הכתוב. קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה למה נאמר, לפי שהוא אומר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי וגו' (שומע אני) אף שלמי נזיר במשמע, הרי הכתוב מוציאם מכללם (שומע אני) [שיטענו] הפרשת זרוע. אין לי אלא הפרשת זרוע, הפרשת זרוע טעונין הפרשת חזה ושוק, שלמי נזיר שטעונין הפרשת זרוע אינו דין שיטענו הפרשת חזה ושוק. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל קדש הוא לכהן על חזה התנופה, אלא כל דבר שהיא בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו דברי ר' אליעזר. היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד, ואם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד, במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד. ר' מאיר אומר הכל משלחים תחת הדור, חוץ מן הטמא שבמדינה. ת"ר ואחר כך נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדור של שלמים [אם שלח תחת הדוד של חטאת ואשם יצא, אשם בנזיר מי איכא, אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא]. מנהני מילי אמר רבא [א"ק] זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו. ואם משלח תחת הדור של חטאת יצא, מאי טעמא אמר קרא זבח לרבות חטאת ואשם. והא אפיקתיה לרוטב, א"כ לימא קרא מרוטב השלמים מאי זבח. ואימא כוליה לחטאת ואשם הוא דאתא, אם כן לימא שלמים וזבח מאי זבח השלמים שמע מינה תרתי. היה מבשל את השלמים או שולקן, הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניפן, ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליון אחת מן הדמים מותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ת"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה כולן דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי. מאי טעמייהו דרבנן, כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו את נזרו, מה התם אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחיד, ואימא עד דאיכא תרוייהו, אי הכי גזירה שוה למה לי. ולחק הכהן את הזרוע בשלה שתהא שלמה. מן האיל לרבות את האיל שישלק כולו. ונתן על כפי הנזיר והניך (עד) יכול בישראל היה מניף ת"ל [לך נתתים ולבניך, יכול כהן היה מניך ת"ל] המקריב המקריב יניף, אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר לך ולבניך, ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר המקריב, יניף, יכול יהו עושין שמניח כהן ת"ל המקריב יניף. יכול יהו עושין כשמניח כהן מושיט לכהן, ת"ל המקריב יניף, אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר לך ולבניך ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר המקריב יניף, הא מה הדבר מה שלמד בנזיר ומה למד בנזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל והניף, אף מה שנאמר כאן המקריב יניף כהן מניח על ידי נזיר ומניף. והניף אותם הכהן תנופה, תנופה אחת (עד) ולא שתים. לפני ה' שתהא תנופה לפנים המן המניף:

זאת תורת. אין לי אלא לשעה לדורות מנין, ת"ל זאת תורת דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר כחותם הדברים, קרבנו לה' על נזרו [ולא נזרו] על קרבנו לה' על נזרו [ולא נזרו] על קרבנו, קרבנו לה' על נזרו ולא קרבן אחרים על נזור, מלבד אשר תשיג ידו. מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה (על תורת נזרו). או אפילו אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל [מאה אשמות] קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל (מלבד אשר תשיג ידו) [אשר ידור] לא אמרתי אלא קדשים הבאין בנדר ובנדבה. או אפילו אמר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. או אפילו אמר הרי עלי חמש נזירות שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכולן קורא אני עליו כפי (נזרו) [נדרו], ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. שאלו רבי אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר את רבי שמעון בן יוחאי, הרי שהיה נזיר ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמר להן וכי היאך אפשר אלו זה מגלח לגדל שער וזה מגלח לגדל שער יפה אתם אומרים אלא שהמצורע מגלח לגדל שער ונזיר מגלח להעביר שער היאך אפשר לו לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. אמרו לו אף אני אומר לא עולה בימי גמרו עולה לו בימי ספרו. אמר להם וכי אפשר אלו זה מגלח לפני ביאת מים וזה מגלח לפני ביאת מים יפה אתם אומרים אלא שמצורע מגלח לפני ביאת מים ונזיר מגלח לאחר ביאת מים אפשר לו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמרו לו אף אני אומר לא עולה בטהור עולה בטמא, אמר להן וכי היאך אפשר אלו זה מגלח לפני דמים וזה מגלח לפני דמים יפה אתם אומרים אלא שמצורע מגלח (לאחר) [לפני] זריקת דמים ונזיר מגלח (לפני) לאחר זריקת דמים היאך אפשר לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמרו לו תקים הדבר לא עולה בימי גמרו עולה בימי ספרו, לא עולה בטהור עולה בטמא זאת תורת הנזיר, תורה אחת לכל הנזירות שיביא קרבן שהרי תנהוג בשילה ובבית עולמים, יכוך אף בבמה, ת"ל זאת, אשר ידור קרבנו, זה האומר (עה) הרי עלי נזירות שיביא שלש בהמות ויקום, על נזרו הרי כקרבן לומר כדרך שמועלין בקרבן כן מועלין בשער. כפי נדרו יכול כפי נדרו שלא יפחות (ולא) וכפי נדרו שלא יוסיף, אמרת מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו, שלא יפחות ולא כפי נדרו שלא יוסיף, כן יעשה על תורת נזרו זה הנודר בנזירות כחול היום שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול אף האומר הרי עלי נזירות כן כו', לא אמרתי אלא כן יעשה על תורת נזרו: