יוסף תהלות/מג

<< · יוסף תהלות · מג · >>

מזמור מ״ג

פסוק א

שפטני וכו׳ מגוי לא חסיד וכו׳ — אפשר דהכוונה, שאני חסיד ומעביר על מדותי, וא״כ ואם כן מעבירין על כל פשעי. משא״כ מה שאין כן הגוי שאינו מעביר, תדינהו על פשעיו.

אי נמי, כוונתו שאני חסיד ועושה צדקה, ומהפכת מדת הדין למדת רחמים, ומשו״ה ומשום הכי שפטני אלהים, דע״י דעל ידי הצדקה נהפך לרחמים.

למה זנחתני — וכי תימא אין מלכות נוגעת בחבירתה, למה קודר אתהלך בלחץ? יהיה לי השקט כהדיוט דעלמא.

ואפשר דרך הלציי, שאמר: מגוי לא חסיד, כלומר, אלא הוא "נבל", גימטריא חסיד. מאיש מרמה ועולה, שהוא מלא מרמה, מראה טלפים שהוא חסיד, והוא עולה, נבל ונבלה עמו. ואמר עולה, כי הוא מקור העולה, ויזכר עוונו ותפלטני:

פסוק ב

למה קודר אתהלך וכו׳ — אפשר עם מה שפירשתי במ״ש במה שאמרו (סנהדרין כד, א): "במחשכים הושיבני" (איכה ג, ו), זה תלמוד בבלי. דהבירור בו בפרק היה למטה, וצריך טורח לברר, וז״ש וזהו שאמר: "כמתי עולם", רמז הבירור מז׳ מלכים דמיתו שמתו(ר), ועי״ז ועל ידי זה תלמוד בבלי בקושיות והויות ובטורח.

גם פירשתי בעניותי מ״ש (הגדה של פסח): "ובמורא גדול – זו גילוי שכינה", במ״ש במה שכתבו המקובלים, דכוונת מ״ש בש״ס: "נתן עיניו בו ועשאו גל עצמות", היינו דהרשע אינו חי אלא בניצוץ קדוש שבו, כמ״ש כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט, ו). והשלם ההוא נתן עיניו בו, כלומר: היה מצמצם ני׳ ניצוצי הקדושה רבים אשר אתו, אז ידלג ני׳ ניצוץ קדוש שברשע ויתחבר החלק בכל, והרשע נעשה גל של עצמות, שיצא ניצוץ קדוש שבו שהיה חיותו ונשאר גל ש״ע של עצמות, עכ״ד עד כאן דבריו.

ואפשר לו^[1], שאחר כל הטורח ושעבוד ישראל, אכתי פשו ניצוצי הקדושה, ולכן היה גילוי שכינה בפרסום מקור הקדושה, ואז ניצוצי הקדושה הנשארים יתחברו במקור הקדושה "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו).

וז״ש וזהו שאמר: למה קודר אתהלך, למה אלך חשכים לברר הני׳ הניצוצות קדושה מהחשך למטה בעקביים, כמו שפירש רבינו האר״י ז״ל מ״ש (סוטה מט, ב) "בעקבות משיחא" וכו׳; בלחץ אויב, שיש טורח גדול? שלח אורך, יהיה גילוי שכינה, ואמיתך, בכח עסק התורה הנקראת "אמת", ויתבררו כל ני׳ הקדושה. המה ינחוני, שיתגלו ן׳ שערי בינה, גי׳ גימטריא המה, ינחוני ויביאוני אל הר קדשך, כי כל הגלות לברר ני׳ הק׳ הקדושה, וכשיושלמו יהיה גאולה ונחזור לירושלם ברנה.

פסוק ג

ומ״ש ומה שאמר: אל הר קדשך ואל משכנותיך — אפשר לרמוז במ״ש במה שאמרו התוס׳ בע״ז דף מ״ג, שהקשו בירושלמי: איך בית המקדש נבנה על הר? והרי אין הר שלא נעבדה שם ע״ז עבודה זרה. ותירץ הרב מהר״א רוזאניס ז״ל, דאמרו רז״ל כי בעת בריאת העולם התפלל הקב״ה על אבן שתיה, ושוב אין רשות לסט״א לסטרא אחרא לבא שם, כמ״ש כמו שכתוב בזהר הקדוש.

וז״ש וזהו שאמר: יביאוני אל הר קדשך. וכי תימא הוו תרתי דסתרן, הר נפסל, ואיך תאמר קדשך? כי הירושל׳ הירושלמי אמר ע״פ על פי נביא, ומזמן שנחרב בה״מ בית המקדש עד עת הגאולה עבדו ע״ז. לז״א לזה אמר: ואל משכנותיך, כלומר: אין התירוץ כירוש׳ כירושלמי דע״פ דעל פי נביא, רק העניין הוא שאז שרתה שכינה שם, וגם עתה לא זזה שכינה מכתל המערבי ואין רשות לסט״א לבא שם. וז״ש ואל משכנותיך.

ואעיקרא אפשר לומר, דמה שתירצו בירושלמי: על פי נביא, הכוונה דהנביא גילה זה, דבעת הבריאה שרתה השכינה, ושוב אין רשות לסט״א לבא שם. ואף אם יעבדו ע״ז, הוא מעשה קוף ושחוק בעלמא, כי אין הסט״א באה שם כלל. ועל דרך זה יובנו כמה כתובים ומאמרי רז״ל:

פסוק ה

מה תשתוחחי נפשי — לומר שלא חטאת והגוף הוא שחטא? הוחילי לאלהים, שאמר: יעשה תשובה ויתכפר, כי עוד אודנו ויקבלני. ישועות הגוף, שלא ימות, והנשמה שלא תלך לגהנם. ישועות פני, שיתוקן הכל ולא אבוש, דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו׳:

הערות ויקיעורך

1. אולי צ"ל: לו׳ לומר.