יוסף תהלות/לח
מזמור ל״ח[עריכה]
פסוק ג[עריכה]
כי חציך נחתו בי וכו'. אפשר ונשים לב, דפתח מזמור לדוד להזכיר (פסוק א). ולכאורה המזמור הזה, קינה מיבעי ליה מכל הצער הגדול. ותו, להבין אומרו להזכיר, מאי שיאטיה?
אמנם כוונת דוד הע״ה המלך עליו השלום, שכל הצער והיסורין שסובל לא אכפ׳ אכפת ליה, אלא שהקב״ה בכעס עמו על שחטא, ותקילא ליה הא מילתא טפי מכלהו עקתי והרפתקי[1]. ועל מדה זו שיש בו שר לו, לאמר שזכה לזה שאינו מחשיב שום דבר נגד יראת ה׳. ויסד מזמור זה, להזכיר לישראל, שלא יש שום צער אלא בחטוא לפני מלך הכבוד ולעשות שלא כרצונו, ובזה מזכה לחייבא ויש נחת רוח להקב״ה. ולזה אמר מזמור להזכיר לישראל סדר עבודה.
ופתח ואמר: כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך אין מתום בבשרי, ואיני חושב בצער גופי ונפשי אלא מפני זעמך וזה קשה עלי מאד. אין ש׳ שלום בעצמי מפני חטאתי, שעברתי על רצונך, ותמיד כל מעיני כי עונותי עברו ראשי וכו׳, נעויתי שחותי וכו׳, והכל הוא על חטאתי ושעשיתי נגד רצונך ולא על יסורי גופי ונפשי. והיא תכלית יראת ה׳. וע״ז ועל זה אמרתי מזמור להזכיר ולהודיע לבני אדם כי הכל כאין נגד עבודתו ויראתו יתברך:
פסוק ד[עריכה]
אי נמי אפשר בפ׳ בפסוק אין שלום בעצמי, בהקדים מוסר השכל לאדם שלא מצא מנוח בביתו זו אשתו. אם בעל נפש הוא, ישים אל לבו מקרא מלא: "ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", ואמרו רז״ל: בני ביתו. איכו השתא על עסקי ריב״ה אכן נודע שאינו רצוי לפני המקום, שאם רוצה ה׳ דרכיו היה משלים בני ביתו אתו. לכן יפשפש במעשיו ונוח לשו״ב בתשובה, ואחר כך רוצה ה׳ את יריאיו לשים ש׳ שלום בביתו ובחומותיו. וזה שאמר: אין ש׳ בעצמי זו אשתו, על דרך שאמר: "זאת הפעם עצם מעצמי", והיא כנגדו, מדייני אשה, כל זה מפני חטאתי, דאם זך בלי פשע, ה׳ יברך בשלום.
ובזה אפשר במה שכתבו פרק קמא דקידושין דף ל׳: כיון שהגיעו ך׳ שנה ולא נשא או׳ אומר תפח עצמותיו של אותו האיש. וצריך לדעת, מאי איריא עצמותיו? אמנם אפ׳ אפשר, דתחילת הבריאה האשה נבראת מצלעותיו, עצם מעצמיו; וזה שלא נשא, תפח עצמותיו שמשם נבראת האשה. אחר זמן ראיתי שקרוב לזה פי׳ פירש רבינו האר״י ז״ל בריש שער המצות, עלץ לבי בה׳:
פסוק יא[עריכה]
לבי סחרחר עזבני כחי ואור עיני וכו׳ אוהבי ורעי מנגד נגעי וכו׳. שמעתי במה שכתבו: אין מבקרין חולי מעים וחולי עינים וכו׳. וזה שאמר: לבי וכו׳ דהוא חולי מעים, ואור עיני חולי עינים, אין מבקרין, ולזה אוהבי וכו׳ מנגד וכו׳:
פסוק טו[עריכה]
ואהי כאיש אשר לא שומע וכו׳ כי לך ה׳ הוחלתי וכו׳. שמעתי בשם הרב מהר״ר ידידיה הכהן ז״ל, במ״ש במה שאמרו דנענה ר׳ עקיבא שהיה מעביר על מדותיו. וז״ש וזהו שכתוב: ואני כחרש וכו׳ ואני מעביר ע״מ על מדותי, זאת היתה לי כי לך הוחלתי אתה תענה:
פסוק יח[עריכה]
כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד וכו׳. אפשר במ״ש במה שאמר הרמב״ם והבאתיו בחסדי אבות, שמצאתי כתוב שאמר הרמב״ם ז״ל לחסיד אחד, דכפי חכמת האדם כן יענש. ודע״ה ודוד המלך עליו השלום, לפי רוב גדולות[2] נכתב עליו עון אשת איש, והיתה מגורשת מאוריה, זהת״ד זהו תורף דבריו.
וז״ש וזהו שאמר: כי אני לצלע נכון, כי ב״ש בת שבע היתה חוה שהיתה צלע אדה״ר אדם הראשון, ואני אדם, ואם כן, ב״ש שלי, צלע״י ומצודותי. ועכ״ז ועם כל זה מכאובי נגדי תמיד, כאילו חטאתי בא״א באשת איש, כי עוני אגיד, קשה בעיני כגידין; ולפי האמת אדאג מחטאתי, שהוא חטא בעלמא. ואויבי חיים עצמו, מתעצמים להחיות את עצמם בתענוגי העה״ז העולם הזה, ורבו שנאי שקר, דהם אומרים: הבא על א״א וכו׳, והוא שקר:
פסוק יט[עריכה]
אי נמי אפשר כי עוני אגיד וכו׳. במה ששמעתי ממורי הרב ז״ל, דהגם דעבירה גוררת עבירה והטבע מחייב כן, הוא חייב על הנגררת כראשונה, דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וז״ש וזהו שכתוב: כי עוני אגיד ואחר זה אדאג מחטאתי, כיון דע״י דעל ידי פשיעה בא, אפילו סופו באונס חייב, ולזה אדאג מחטאתי:
אי נמי, דהאמת דראויה ב״ש בת שבע לדוד, ואוריה לא שמש בה, וגט כריתות הי״ל היה לו. מ״מ מכל מקום היה חילול ה׳ בדבר. וז״ש כי עוני, עוון חילול ה׳, וזהו אגיד, קשה כגידין. אבל העניין עצמו לקושטא דמילתא הוא חטא בעלמא, ואדאג מחטאתי: