יוסף תהלות/ג

<< · יוסף תהלות · ג · >>

מזמור ג

פסוק א

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכו׳. אפשר לפרש במ״ש במה שכתוב פ״ק פרק קמא דע״ז דעבודה זרה (דף ד:): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד ילמוד מדוד הע״ה המלך עליו השלום שנתקבלה תשובתו. ויש להשיב בזה דמלך כרבים דמי, וכמ״ש וכמו שכתב הרשב״א סימן תקמ״ח, וא״כ ואם כן בטלה טענת לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד וכו׳, דאיך ילמד מדוד הע״ה? דשאני מלך דהוי כרבים, ולרבים ילפינן מהעגל, ומטעם זה ליכא למימר לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו׳. וגם לא יש לנו לימוד לקבל תשובת יחיד, ויש מקום לומר דדוד הע״ה לא נתקבלה תשובתו, דאע״ג דאף על גב דמלך כרבים, מ״מ מכל מקום ודאי דאין ללמוד מהעגל שנתקבלה תשובתם, דהוו כל ישראל. ופוק חזי פ״ק דמגילה דקרי ת״ת תלמוד תורה דרבים של כל ישראל, כדפירשו רש״י והר״ן; ושל בית רבי, דהוו רבים, קרי ת״ת דיחיד לגבי כל ישראל, וכאשר ביארת״י הקדש^[1] בספרי זוטא מחזיק ברכה א״ח אורח חיים סי׳ סימן תרפ״ז, ע״ש עיין שם באורך. והדברים ק״ו קל וחומר עאכ״ו על אחת כמה וכמה דיש הפרש בין מלך דהוי כרבים, לבין כל ישראל, באופן דיש פני״ם הנרא״ין לומר דתשובת דוד הע״ה לא נתקבלה, וכן תשובת יחיד אינה מקובלת. ומינה דאין הפה יכולה לדבר לא היה דוד ראוי וגו׳:

ואולם כשברח דוד הע״ה מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, וקבל נזיפה והיה הולך יחף ברחוק ד׳ אמות כאשר דיבר בקדשו סבא דמשפטים, ואז פשוט דהיה יחיד ממש, וחזינן דנתקבלה תשובתו, ובתר הכי דין הוא הד״ר מלכות. ומעתה בפשיטות אמרינן לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד. והיינו דקאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום, והיה הדיוט, לו יעשה כן במקומינו לתת השעי״רה, ולעיני כל ישראל הפליא לעשות תשובה. ובו בפרק רוח ה׳ נוססה בו, ש״ד שפיר דמי לו יאמר כי טוב זמרה לאלהינו, דהשתא ודאי יש לומר לא היה דוד ראוי וכו׳ אלא ללמד תשובה ליחיד. ה׳ מה רבו צרי רבים בתורה קמים עלי בטענות על פי דת ודין ויצאו לטעו״ן רבים אומרים לנפשי, שיש לי דין רבים דמלך כרבים דמי. אין ישועתה לו. דכיון דהוי כרבים, אין לומר לא היה ראוי אלא ללמד ליחיד, דאין לימוד ליחיד. אלא דהיה ראוי ואין לו תשובה, דשאני עגל דהיו כל ישראל. ויחיד לא שמענו. א״כ אם כן אין ישועתה לו. ואתה ה׳ מגן בעדי דסיבבת כל זה שאני הדיוט. וזה כבודי דהשתא מצו למימר לא היה דוד ראוי אלא ללמד ליחיד, כי דוד הע״ה היה הדיוט ונתקבלה תשובתו. ומרים ראשי, שחזרתי למלכותי:

פסוק ג

ובאופן אחר יראה כמו שכתבתי בעניותי במ״א במקום אחר דדואג ואחיתופל היו סוברים דארבעה חלוקי כפרה הם בסדר זה. מ״ע מצות עשה. מוחלין. לאוין. כיפור. כריתות. יסורין. מיתות ב״ד בית דין. מיתה. וחילול ה׳ אין לו כפרה. וז״ש וזהו שאמר רבים בתורה, דואג ואחיתופל, אומרים לנפשי אין ישועתה לו, מפני שעשה חילול ה׳. וז״ש וזהו שאמר באלהים סלה ואין לו כפרה. ואתה ה׳ מגן בעדי, שהצלתני מדומה. ומינה דיש כפרה על חילול ה׳ במיתה, ויסורין מכפרים על כריתות ומיתות ב״ד. ומרים ראשי, כי עין בעין ראו הנסים שעשית לי, ולא עביד קב״ה קודשא בריך הוא ניסא לשקרי, ובודאי דואג ואחיתופל טעו בדמיונם שקר בימינם ועולה יהגו בגרונם:

ויתכן לפרש במ״ש במה שכתוב בילקוט פ׳ פרשת וזאת הברכה ע״פ על פסוק יחי ראובן, לדעת ר׳ חנינא בן גמליאל כי לדוד הע״ה החליפו זכות בחובה, שנאמר ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו (שמואל ב טז יג), ואעפ״כ ואף על פי כן הר לעומתו, שלמה בנה את המלא סגר את פרץ עיר דוד אביו. ופירש הרב זית רענן: צלע, אשה; וזכותו שעשה בהר, דפרץ פרצות בחומה שיעלו ישראל לרגל ולא עשה הר, עמד לו נגד עון בת שבע. ואפש׳ ואפשר שז׳ שזה שאמ׳ שאמר רבים אומרים לו לנפשי אין ישועתה לו, שהיו אומרים: שבה את הכבשה והרג את הרועה וכו׳, כמו שאמרו בשוחר טוב. ואתה ה׳ מגן בעדי, הלא מראש שהיתה בת שבע שהיא בת זוגי ולא היתה אשה אחרת. כבודי דשלמה בן ב״ש בת שבע מלך. קולי אל ה׳ אקרא להודיעני באיזה זכות נמחל, ויענני מהר קדשו שפרצתי שיעלו לרגל. ואפשר כי האשה קרויה רגל, כמ״ש כמו שכתוב בזהר הקדוש, ויען סייע שיעלו ישראל לרגל לזה נתכפר עון האשה הנקראת רגל. ואפשר שזה רמז "רגלי עמדה במישור" וכו׳, ויומתק לפי מ״ש מה שכתבתי בעניותי לקמן מזמור כ״ו:

פסוק ה

ואני שמעתי מהרב המובהק כמהר״ר מאיר מזרחי ז״ל, שפירש במ״ש במה שכתוב בזהר הקדוש דנתנה ב״ש בת שבע לאוריה כמו שנתנה א״י ארץ ישראל לכנען, וז״ש וזהו שאמר קולי אל ה׳ אקרא, מדוע נתנה ב״ש לאוריה מאחר שהיא בת זוגי? ויענני מהר קדשו סלה, כלומר ראה הר קדשו שניתן לכנען בתחיל׳ בתחילה ואחר כמה זמן באו ישראל לארץ, כן הדבר הזה והדברים עתיקים:

פסוק ד

אי נמי אפשר לרמוז: ואתה ה׳ מגן בעדי, שהותרה לי ב״ש בת שבע, והיה אפשר דיסבור דהיה באונס ומותרת לבועל כמ״ש כמו שכתוב פ״ק פרק קמא דכתובות (דף ט.), והיה בזיון לי דח״ו דחס ושלום אנסתי אשה וכמ״ש וכמו שכתב בשו״ת בשמיס ראש סי׳ סימן רפ״ג דלהכי משני ואב״א ואי בעית אימא גט כריתות וכו׳ דלא נחשד לאונס אשה ע״ש עיין שם. ונ״מ ונפקא מינה דאם היה עבירה לא מלך שלמה בן ב״ש דמשמעון לא היה שופט בעבור זמרי, אבל עתה דמלך שלמה מוכח דלא אנסה אלא גט וכו׳, וז״ש וזהו שאמר: כבודי שלא אנסתי, ומרים ראשי שלא חטאתי:

פסוק ט

לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה. פי׳ פירוש דכשהישועה היא ע״י על ידי בשר ודם יש אחריה שעבוד, אבל כשה׳ המושיע היא תשועה נצחית, וז״ש וזהו שאמר לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה, תדיר בלי הפסק:

הערות ויקיעורך

1. מליצה על פי דברים כו יג