ידי משה על במדבר רבה/טו/כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| ידי משה על במדבר רבה • פרשה טו | >>
ב • ה • ט • י • יג • טז • יט • כב • כד • כה • 

לדף המדרש לכל הפרשה במדרש

אלא שהיתה שריפתם כשריפת נ"ו. פי' שזנו עיניהם וכו' וכדי שלא לערב שמחתו המתין להם עד מעשה המתאוננים ומה שאמר אח"כ והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה הוא ד"א ופליג אלעיל וק"ל ומחלוקות במלת האספסוף אם קאי על גרים או על סנהדרין וק"ל ואי לא מסתפינא הייתי גורס ד"א קודם תיבת והן נשרפו וק"ל:

והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה. עיין מה שכתב א"א שמקשה שלעיל אמר שבשעה שבאו ישראל לאותן הדברים ויהי העם כמתאוננים נשרפו. ולי בן המחבר נראה דה"ק ע"ד שמביא בספר של"ה בשם ברית מנוחה שהי' נקרא שם המקום קברות התאוה לפי שנתאוו לראות השכינה וקברות הוא לשון קרבות וע"י כן נענשו וכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה אלו ע' זקנים והדר כתיב וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. מלישנא דקרא משמע שע' זקנים נתאוו לראות ולהציץ בשכינה וגם בני ישראל נתאוו לאכילת בשר ובאמת שנשרפו בשעת מתאוננים כדאיתא בקצה המחנה בקצינים שבמחנה רק שלא תאמר שהיו הם ח"ו ג"כ בתוך עדת המתאוננים. לכן גילה הכתוב אחר כך והאספסוף התאוו תאוה פי' מה שאמרתי לך שנענשו ע' זקנים לאו בשביל מתאוננים רק שהתאוו תאוה פי' מה הציצו בשכינה כבר עם נדב ואביהוא וא"כ לא קשה כלל ודו"ק: