טור ברקת/תרנב
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תרנ"ב - זמן נטילת לולב - ובו ב' סעיפים
- (א) מצות לולב ביום ולא בלילה. וכל היום כשר לנטילת לולב; שאם לא נטל שחרית, יטלנו אח"כ. ומ"מ זריזין מקדימין למצות ונוטלים אותו בבוקר. וזמנו הוא משתנץ החמה. ועיקר מצותו בשעת ההלל. ואם צריך להסכים[1] לצאת לדרך - נוטלו משעלה עמוד השחר.
- (ב) אסור לאכול קודם שיטלנו. ואם שכח ואכל ונזכר על שלחנו -- ביום הראשון שהוא מן התורה, יפסיק אפי' יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל. ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום לא יפסיק. ואם לאו, יפסיק.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]לפי שאמר הכתוב "ביום הראשון" בא מצות לולב ביום ולא בלילה. ויש בזה ענין רמז לאדם שהוא דומה לעץ השדה כאמור שהמצוה אשר יעשה הוא יהיה לשמו של הקב"ה וידע נאמנה כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. וזהו הרצון בזה כי יתבונן שעיקר מצוה זו היא "ביום" שהוא לעולם הבא הנקרא 'יום', ולא בעולם הזה הנקרא "לילה" כמו שאמרו חז"ל אצל "כי אליך אקרא כל היום". ולכן "כל היום הוא כשר לנטילת לולב".
ואמנם עוד ימצא רמז לאיש הישראלי בענין זה להועיל לו לצורך התשובה ממה שאמר הכתוב "ולקחתם לכם", ר"ל לכם לטובתכם. ומ"ש "ביום הראשון" - עצה טובה קא משמע לן לעשות תשובה בזמן הבחרות לפי שנאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותך" - משמע שני ימים, מיעוט רבים שנים הם. והם שני זמנים המוכנים לאדם לעשות בהם תשובה. הזמן הראשון הוא כאשר מגיע לי"ג שנים ויום אחד כי אז מתחייב במצות מן התורה ומתחייב על העבירות על ידי בית דין. ועוד יש יום אחד שראוי לאדם לשוב בתשובה לפני הקב"ה והיינו בזמן עשרים שנה לפי כי מאז הוא מתחייב בבית דין של מעלה. ולכן אמר החכם "וזכור את בוראך בימי בחורותך" - הם שני ימים הללו. "עד שלא יבואו ימי הרעה" כי יש ימים תמורת ימים אלו מוכנים לעשות תשובה אבל הם נקראים "ימי הרעה" מפני שהם ימי הזקנה כמו שאמרו חז"ל. ויום האחד הוא סמוך לזמן ששים שנה כי מתיירא שלא ימות בהכרת כההיא דר"י כשהגיע לזמן ששים עבד יומא טבא לרבנן. אמר הא פלטית מכרת. ועוד יום אחד כאשר נפל למשכב וראה כי בא יומו. ושני ימים הללו נקראו "ימי הרעה". ולכן אמר החכם: הנה מה טוב לך שתזכור את בוראך בשני ימים הללו.
אמנם הכתוב יאמר היותר נאה מצוה מן המובחר "ולקחתם לכם" לעצמכם להנאתכם, קחו מוסרי ואל כסף ותשובו בתשובה "ביום הראשון" הידוע בזמן הבחרות ענין התשובה לפי כי על ידי כך יהיה לכם "פרי" נאה ומתקבל שיהיה האדם "עץ הדר" כי יתפאר עלי ישראל בשמחת בית השואבה ויאמרו "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו". והוא על דרך מה שאמרו חז"ל "פרי עץ הדר" זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה. היינו לפי שהיה צדיק גמור כמאן דאמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו ולכן הוא יכול לומר כך אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו.
ולכן המצוה זו עיקרה ביום לרמוז כי מלבד שהרמז שלה הוא מורה על הזמן התשובה שתהיה בזמן הבחרות -- ונוסף עוד לרמוז שתהיה "ביום ולא בלילה", כלומר בעולם הזה ולא אחר המיתה שהוא לו לילה. כי כך אמרו חז"ל כשהאדם הולך לשם אומר הניחוני ואלך ואעשה תשובה ואינו מועיל לו טענה זו לפי כי המצוה הזאת של זמן התשובה אינו אלא בעודו בעולם הזה.
אמנם מכל מקום "כל היום כשר לנטילת לולב" - כי כן כל זמן היותו בחיים עדנה יכול הוא לעשות תשובה. "שאם לא נטל הלולב שחרית", כי הנה הלולב כבר נתבאר למעלה שרצה לומר לו לב, דהיינו מי שלבו נוקפו כדי לתקן מעשיו ולתקן השדרה שלו שהוא דומה ללולב כדי לזכות לזמן התחיה. ולכן אשר לא שת לבו אל דבר ה' בזמן של הבחרות - דהיינו אם לא נטל שחרית כי לא נשאו לבו לשוב בתשובה בשחרית בבחרותו - יטלנו אחר כך בכל זמן שירצה מקבלים את האדם בתשובה שנאמר "תשב אנוש עד דכה ותאמר שובו בני אדם". "ומכל מקום זריזין מקדימין למצות" ולכן נוטלים אותו בבקר כי כן הזריז יעיר בבקר בבקר לעשות תשובה.
אמנם "זמנו הוא משתנץ החמה" - היינו מה שאמרו חז"ל אצל "וזרח השמש" - זו הנשמה. וכן נמי בנ"ד בנידון דידן? -- 'הנץ החמה' בזה יהיה עד שיבא לאדם רוח יתירה דהיינו כאשר נכנס בי"ג שנים ויום אחד כדאיתא בפרשת משפטים אצל "ה' אמר אלי בני אתה וכו'". ולכן מצות לולב משתנץ החמה.
"ועיקר מצותו בשעת ההלל" - דהיינו לזמן של התחיה כי אז נעשה הלל גמור. כך אמרו חז"ל מפני מה אין אומרים הלל הגדול ואומרים הלל זה? לפי שיש בו חמשה דברים: יציאת מצרים וכו' ומילוט נפשם של צדיקים מגהינם לעתיד. והיינו כי מצות הלולב אשר בו נרמז השדרה של אדם - כי ממנה הוא אותו עצם שממנו מציץ האדם לעתיד. ואז הוא מועיל מעשה מצות לפי שהם כמספר האיברים של אדם, ולפי שהשדרה הוא בנין גופו של אדם והוא עיקר כנראה.
"ואם צריך להסכים לצאת לדרך" זו היא דרך לקטן ולגדול, ואין בטחון לאדם בעולם הזה אפילו שעה אחת -- ולכן מסכים ונוטלו הלולב "משעלה עמוד השחר" כי זה הזמן הוא באדם קודם שנתחייב במצות אמנם מחנכין אותו מדרבנן לתת מציאות תיקון לאדם בעשותו אחת מכל מצות ה' כי לא ידע האדם את עתו.
"אסור לאכול קודם שיטלנו וכו'" - הנה נתבאר הסעודה שעתיד הקב"ה לעתיד לבא לצדיקים שנאמר "הנה עבדי יאכלו והם ירעבו הנה עבדי ישתו וכו'". ובלי ספק כי האכילה שהאדם אוכל בעולם הזה הוא שלימות בנפש האדם כשאוכל אותה בכונה טובה על דרך "בכל דרכיך דעהו". ולכן השולחן הוא מזבח כפרה על האדם כמו שאומרים חז"ל. ומכל שכן בזמן המועד שהאכילה מצוה, על דרך ששנינו "ארבע עשרה סעודות חייב האדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה". ואף על גב דאין הלכה כרבי אליעזר, אמנם המקיים דבריו מה נעים גורלו. ובכן הסעודה מצוה. ולכן מצוה גוררת מצוה ויזכה לאותה סעודה עם הצדיקים לעתיד.
ומאחר דקים לן כי בתחילה הוא זמן של התחיה ואחר כך בא יבא ברכה ענין של הסעודה - ולכן בא הדין נמי בעולם הזה בענין הגשמי כי "אסור לאכול קודם נטילת לולב".
"ואם שכח ואכל ונזכר על שולחנו ביום הראשון" שהוא מן התורה, "יפסיק". והרמז בזה כי זמן של התחיה רבו בו הדעות כדאיתא בזוהר פרשת תולדות יצחק דף ק"מ (ח"א קמ, א) וזה לשונו: "אמר רבי יהושע לא תקשי לך האי דתנינן שלש כיתות הן וכו' של צדיקים גמורים יקומו בקימה של מתי ארץ ישראל וכו' ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו' דכתיב מישני אלו הם הצדיקים וכמה שנים נקדמים? רבי יהודה אומר רד"ו שנים דכתיב וירד מיעקב וכו'. רב נחמן אמר לפי השיעור שבלה בעפר וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה זמנים מחולפים הם בזמן התחיה. ולכן בא הדין הזה מקביל בלולב הגשמי שהוא דוגמא אל האדם כאמור. "אם שכח ואכל ונזכר על שולחנו ביום הראשון" שהוא מן התורה "יפסיק" - שהרי נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" ונתבאר למעלה שהוא רמז לענין התשובה שעשה האדם ביום הראשון מן השני ימים שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך" - "ימי" שנים. וזה הראשון שאמרה התורה אף על פי ששכח ואכל יפסיק מפני כי כן זה העושה תשובה ביום הראשון יזכה אל התחיה הראשונה, דהיינו "ולקחתם לכם" לעצמכם לצורך התחיה ביום הראשון. אמנם "בשאר הימים מיום ראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק" - לפי כי ענין התשובה מועילה בכל זמן, ימין הקב"ה פתוחה לקבל שבים.
ומה שאמר הכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון" - עוד יש להבין בו מ"ש במשנה "שוב יום אחד לפני מיתתך". וכן נמי לענין של התחיה - אף על גב כי אינו מן הנקדמין יזכה לחיות אחר כך עם השאר. ולכן ביום הראשון דווקא "אפילו יש שהות ביום יפסיק" דבעינן מה שאמר הכתוב "ביום" ממש כי היכי דלהוי ליה תחיה ביום הראשון. כי הרמז בזה הוא למתי ארץ ישראל לפי שאין להם גלגול מחילות. לכן נאמר "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" - כלומר אין צורך לזכור הקימה רק שיקיצו. והיינו החידוש. ולכן הכל נעשה בו ביום.
אמנם אשר חיים בשאר הימים הם המתים של חוץ לארץ דלא שייך לומר בהם תחייה כמו שאמר הכתוב "יחיו מתיך" של ארץ ישראל, "נבלתי יקומון" אלו המתים של חוץ לארץ. אמנם הם מתגלגלים ובאים דרך מחילות, ועליהם נאמר "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". ולכן "לא יפסיק אם יש שהות ביום" כי כן התשובה אשר יעשה הוא לבסוף עד בא השמש, וכן יהיה לו לזמן התחיה כמדובר.
פירוש שני
[עריכה]ואני אמרתי אגלה אזנך במצות לולב "שניטל ביום ולא בלילה" שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון". והטעם יובן כמ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "ויבא יעקב - דא תפארת קדישא וכו'. ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין עילאין. הא עידן רעוא למיהב לן וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי תפארת ישראל בכל לילה ולילה הוא עולה אצל אימא עילאה. וכן זמן היותו שם הוא מקבל מינה תפנוקין ועידונין למיהב לההוא שדה חקל תפוחין קדישין. ולכן אין נטילת לולב (שהוא סוד כללות תפארת ישראל) בלילה אלא ביום, כי אז תפארת חוזר למקומו. ואחר כך אנחנו מעוררים אותו, הוא והקצוות שלו כולם כאחד, להתחבר עם הכלה שלו. וזה יהיה ביום.
"וכל היום כשר לנטילת לולב" שנאמר "ביום הראשון". ואיתא בזוהר פרשת ויחי דף ר"כ (ח"א רכ, א) וזה לשונו: "כך יהא יום הכפורים אפיק לכול' לחירו ואנן כפי מזונא קאימנא וצחינן למשתיא היא אעטרת למלכא בהאי יומא ידענא דהא מיין נביעין עמה שריין שאילנא למשתיא למאן דאפיק לון לחירו. ועל דא קרינן ליה יום ראשון. דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. אבל בהאי יומא אברה' שירותא דכלא אי בענני יקר הוא שירותא אי במיא הוא שירותא דאברהם שארי למחפר בירא דמיא".
הנה מבואר מזה המאמר מה שאמר הכתוב "ביום הראשון" שהוא בסוד אברהם והוא מדת החסד שנאמר "חסד אל כל היום". ולכן "כל היום כשר לנטילת לולב שאם לא נטל שחרית יטלנו אחר כך". "ומכל מקום זריזין מקדימין למצות" - וישכם אברהם בבקר. הנה נאמר דאף על גב כי שם נאמר "חסד אל כל היום" -- מכל מקום הרי נאמר "וישכם אברהם בבקר" לעשות רצון קונו מפני כי אז נאמר "ויחבוש את חמורו". אמנם אחר כך מתעורר כח יצחק ונאמר "אוי לנו כי פנה היום".
וכי תימא אם כן כפי זה למה יהיה נטילת לולב כשר כל היום? מן הראוי היה להיות זמן הלולב עד המנחה מפני כי אז מתעורר יצחק וכבר "פנה היום" שהוא מדת אברהם? אמנם הענין הוא כי זה שאנו עושים הפרש מזמן לזמן - היינו ביום לפי כי היום הוא משתנה ונחלק לכמה עתים. וכבר אמרו חז"ל יש עת מזומנת לטובה ויש עת מזומנת לרעה. ולכן נאמר "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ולכן בעת הבקר אז הוא מתעורר מדת החסד. אמנם אף על גב שנאמר "חסד אל כל היום" -- מכל מקום כאשר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אז מתעורר מדת הדין לפי שנאמר "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" שהם מסטרא אחרא. אמנם בענין של הלולב לא כן הוא מפני כי הלולב הוא כולל כל הקצוות ובו נכלל סוד הערבה שהוא כנגד מדת יצחק כנזכר פרשת ויחי דף ר"כ במאמר הקודם. ושם נאמר זה לשונו: "דבר אחר: וערבי נחל - אלין אינון גבוראן דאחידן ביה ביצחק דאתיין מסטרא דההוא נחל עילאה וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי הערבות הם סוד הגבורות מסטרא דיצחק כמו שאמר "דאחידן ביה ביצחק". ולכן מאחר שהם קשורים עם שאר המדות הם כפופים שם והם מתמתקים שם עמהם. ואינם מתעוררים הם לבדם. ולכן מתגבר והולך מדת החסד כל היום. ולכן נטילת לולב כל היום. ואם לא נטל שחרית יטלנו אחר כך.
אמנם "זריזין מקדימין למצות" לעשות החיבור של הלולב בסוד חתן וכלה כנ"ל. "וזמנו הוא משתנץ החמה" שכן כתיב "והוא כחתן יוצא מחופתו", וכדאיתא פרשת בראשית דף ס' (ח"א ס, א) וזה לשונו: "יום ליום יביע אומר - יומא קדישא מאינון דמלכא וכו'. אין אמר ואין דברים - בשאר מלין דעלמא וכו'. אבל הני מילי בכל הארץ יצא קום - עבדו משיחא אינון מלין מדורי עילאי ומדורי תתאי וכו'. וכיון דאתעביד רקיעין מנהון - מאן שריא בהון? הדר ואמר לשמש שם אהל בהם -- ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו ואתעטר בהו. כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו כדין "והוא כחתן יוצא מחופתו" וחדי ורהיט באינון רקיעין ונפק מנייהו ועאל ורהיט גו מגדלא חדא אתרא באתר אחרא מקצה השמים מוצאו ודאי. מעלמא עילאה נפיק ואתיא דאיהו קצה השמים לעילא וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי השמש הוא החתן שנאמר בו "והוא כחתן יוצא מחופתו" ובא אצל הכלה. ולכן מצות לולב הוא "משעה שתנץ החמה".
"ועיקר מצות בשעת הלל" - מפני כי כבר הכלה חזרה פנים בפנים עם בעלה בחזרת העמידה כדאיתא בזוהר ובתיקונים, כי אז שניהם במחברת השנית מקבילות הלולאות אחת אל אחד. ושם הם בסוד שני שמות מחוברים יחדיו יאהדונה"י. ואחר כך אומרים ההלל לשבח את הכלה הנקראים[2] הלל בסוד אדני העולה בגימטריא הלל. ולהמשיך לך סוד שלשה עשר מדות של רחמים הנזכר בהלל שמתחילין "מן המצר קראתי יה" עד הסוף כדאיתא באדרא רבה. ומאחר שנמשך בה מדות הללו בשעת ההלל -- לכן אז זמן עיקר נטילת לולב כי אז שניהם שלמים באותם שלשה עשר מדות, ונמשך הנענוע ארבע פעמים להמשיך מדת החסד בארבע ניענועים בסוד ארבע אותיות הויה שנמשכים בח"י עלמין על ידי הנענועים נמשכים עד החזה בסוד הכלה העומדת שם לקיים מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה וכו'".
"ואם צריך להסכים לצאת לדרך וכו'" - מאחר שכבר נודע הוא שעיקר המצוה הוא משתנץ החמה , משמע כי בזמן שעלה עמוד השחר לא כך הוא. והטעם מתבאר עם מה שאמר בזוהר פרשת תולדות יצחק דף קע"ט (ח"א קעט, א) וזה לשונו: "רבי אלעזר ורבי יצחק הוו אזלי בארחא ומטא זמנא דקריאת שמע. וקם רבי אלעזר וקרא קריאת שמע וצלי צלותיה. לבתר אמר ליה רבי יצחק והא תנינן דעד לא יפוק בר נש לארחא אבעי ליה לנטלא רשו ממאריה ולצלי צלותיה? אמר ליה בגין דכד נפיקנא לא הוה זמן צלותא ולא מטא זמנא דקריאת שמע. השתא דשמשא נהיר צלינא וכו'. וכד אתא צפרא עד כען לא הוה עדנא לצלי צלותא בגין דההוא שעתא דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא משתעייא בבעלה ואינון ברזא כחדא דבעיא איהי למיהך למשכנא בעולמתהא דיתבי בהדא ובגין כך לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו דמתחבראן כחדא ולהעלאה מלה אחרא בינייהו. והשתא דנהיר שמשא הוא עידן צלותא לצלאה כמה דאוקימנא דכתיב ייראוך עם שמש. מהו עם שמש? לנטרא נהורא דשמשא בהדן לאנהרא לה וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי אין ראוי לומר קריאת שמע ותפלה קודם הנץ החמה מפני כי אז אשה עליונה מספרת עם בעלה ואין ראוי להפסיק ביניהם. אמנם אם האדם רוצה לצאת לדרך כי בזה נמי יש ענין מציאות לעשות המצוה שהרי שם נאמר דבעיא איהי למיהך למשכנא בעולמתהא דיתבי בהדא והיינו בכל יום ויום. מכאן נלמד לכל המצות כי אין ראוי לעשותן עד הנץ החמה. אמנם אם יוצא לדרך אז יש מציאות זה "ונוטלו משעלה עמוד השחר" שנאמר "צדק לפניו יהלך".
"אסור לאכול קודם שיטלנו" - לפי כי יש זמן לענין של אכילה, כך אמרו חז"ל ברביעית יושב הקב"ה וזן כל העולם מקרני ראמים (שהם סוד עשר קרנות שהיו בראשן של ישראל ונתנם לעכו"ם כמו שאמרו חז"ל (מאמר)) עד ביצי כנים (היא הקליפה). והרי נאמר "אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי", ואחר כך נאמר "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ואמנם זמן נטילת לולב הוא עם הנץ החמה כאמור. ולכן אסור להקדים האכילה לנטילת לולב.
"ואם שכח ואכל" וגברה עליו הקליפה של השפחה, "ונזכר על שולחנו", זה השולחן אשר לפני ה'. "אם הוא ביום ראשון" שהוא מן התורה בסוד הימין כנ"ל דאתער אברהם, "יפסיק אפילו יש שהות ליטלו אחר כך" מפני כי לעולם החסד ראשון. אמנם "משם ואילך" שהם סוד שאר הקצוות, "אם יש שהות ביום ליטול אותו אחר כך לא יפסיק" - כי אז אחר כך ישלים לעשות החיבור של הלולב עם הכלה. "ואם אין שהות ביום" ליטול הלולב ולעשות הייחוד שלו אחר כך - "יפסיק" ולא ימנע הייחוד זה.