טור ברקת/תרכז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרכ"ז - דיני הישן בסוכה - ובו ד' סעיפים
- (א) הישן תחת המטה בסוכה, אם היא גבוה י' טפחים - לא יצא.
- (ב) הישן תחת הכילה בסוכה, אם אינה גבוה עשרה טפחים או שאין לה גג רחב טפח - יצא.
- (ג) העצים היוצאים מארבע ראשי המטה - אסור לפרוס עליהן סדין ולישן תחתיו, אפילו אם אינם גבוהים עשרה. אבל אם אחד יוצא באמצע המטה בראשה והשני במרגלותיה כנגדו, ונותנים כלונסאות מזה לזה - מותר לפרוס סדין עליו ולישן תחתיו, משום דאין לה גג רחב טפח למעלה. והוא שלא יהיו גבוהים עשרה טפחים. ויש מכשירין אפילו בגבוהים עשרה טפחים.
- (ד) פירש סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה. ואם הוא ד' טפחים רחוק מן הגג, פסולה. ואם אינו לנוי, אף על פי שהוא בתוך ארבעה טפחים, פסולה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הגיד לך אדם מה טוב ללכת בדרך ישרה כי מאחר שהאדם עשה סוכה ממעשיו הטובים יהיה זהיר לא יפסול אותה. וגם עוד זאת לא יאבד אותה מפני מעשה הרע כמו שאמר הכתוב "יכין וצדיק ילבש", וחז"ל אמרו כל אדם מישראל יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם. זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. חטא - נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם שנאמר "לכן בארצם משנה יירשו" (ישעיהו סא, ז) - הצדיקים, "ומשנה שברון שברם" (ירמיה יז, יח) - הרשעים.
והנה מאמר זה כבר נתבאר בהקדמת זה הספר, אמנם נימא ביה מלתא. דמאחר שהנחתי למעלה כי כל איש מישראל נמשך עם נשמתו איזה חלק מאדם הראשון מצד הנפש והגוף שלו - לכן בהיכרח יהיה לו שני חלקים כל אחד מישראל; חלק אחד בגהינם וחלק אחד בגן עדן. לפי כי כן אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת טוב ורע ולכן מתחייב מזה שיהיה לאדם שני חלקים הנזכר. ועל ידי מעשיו יקנה חלק הרשע אחיו - הוא מזמן אדם הראשון - הלא אב אחד לכולנו. ועל ידי מעשה הרע מפסיד חלק הטוב.
ולכן יאמר נא:
"הישן תחת המטה בסוכה" - והוא כינוי למעשה הרע ולכן נפל למשכב והלואי היה נופל על המטה דמספקא לן אם ירד ממנה על ידי הרפואה של התשובה אם לאו. אמנם זה הרע מעשיו עד שנפל "תחת המטה" ערש דוי. אמנם מטה זו היא "בתוך הסוכה" - כלומר כי עדיין המעשים טובים שעשה (שלכן עשה לו סוכה זו) לא הפסיד אותם ואינו תוהה על הראשונות. ולכן החלק שיש לו לא הפסיד אותו. אמנם "אם הוא גבוה עשרה טפחים" מטה זו, שמורה היות החטא שלו פשוט כפול משולש מרובע -- לכן "לא יצא ידי חובתו". הוא הדבר אשר ביארתי כי המצוה אשר יעשה האדם מתקדש בה (שלכן הנוסח שתקנו חכמים ז"ל "אשר קדשנו במצותיו"), וכאשר האדם נתקדש נדחה ממנו סטרא אחרא הנקרא 'חובה' (תרגום 'חטא'). נמצא כאשר אינו עושה המצוה - "לא יצא ידי חובתו". ולפי כי המצוה מצלא בעידנא דעסיק בה, וזה שלא עשה מצוה לא יצא - אינה מצלת אותו מחובתו.
"הישן תחת הכילה בסוכה" - הנה ענין הכילה הוא אוהל והוא כינוי לעולם הזה שהוא כאוהל. כי ר' יהושע אמר שהוא כדוריי ור' אליעזר אמר שהם כאוהל שנאמר "וימתחם כאהל לשבת". והענין לפי כי אדם זה מורדף אחר תענוגי העולם הזה והקניינים המדומים. וכל עניינים הללו הם מונעים השלימות של מעשה המצוה שמהם נעשית הסוכה כאמור. אמנם "אם אין הכילה גבוה מעשרה טפחים" - דהיינו כי לא היה מורדף אחריהם ביותר, "או שאין לה גג רחב טפח - יצא". והוא ענין גאוה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "כי עלית לך לגגות" - אלו גסי הרוח. ולכן מאחר שאין בו גסות הרוח שהוא גג רחב טפח ונפש רחבה - יצא על דרך האמור כי נקה מן העון כאמור.
"העצים היוצאים מארבע ראשי המטה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי המטה הוא כינוי אל העון אשר יעשה האדם כמה דאת אמר "חושבי און ופועלי רע על משכבותם". והנה "העצים היוצאים" הם עצות רחוק כמו שאמר הכתוב "חושבי און על משכבותם" על דרך מה שאמרו חז"ל "לא תשחית את עצה" - הוא היועץ וכן פירשו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" - לשון עצה. כך הם "העצים היוצאים" עצות רעות שיוצאים "מארבע ראשי המטה אסור לפרוס עליהן סדין וכו'" - כלומר אל יאמר אדם מאחר כי אנכי חטאתי וחשבתי מחשבות רעות כל ראש לחלי וכו' - אם כן אתן גמר להוציא המחשבה מן הכח אל הפועל. לכן יאמר נא "אסור לפרוס עליהן סדין" - כמה דאת אמר "ופרשו השמלה", היינו פירוש המעשה אשר יעשה האדם. "ולישן תחתיו אפילו אם אינם גבוהים עשרה" - כי לא הושרש בהם פעמים רבות.
"אבל אם אחד יוצא באמצע המטה" - היינו הרהור אחד בהזדמן עלה "בראשו", והרהור אחד לבסוף - הוא "השני במרגלותיה של המטה" הלז, "ונותנים כלונסאות מזה לזה" - הוא המשכת המחשבה רעה המתמדת באדם שהרהר בתחילה על המטה גם בסוף במרגלותיה ונמשך זה ההרהור מתחילת השכיבה עד סוף עמידתו מן המטה, ולא הועיל מה שאמר בברכת המפיל "אל יבהילוני הרהורים רעים", "מותר לפרוס עליו סדין" ולפרש הענין "ולישן תחתיו" כי כך אמרו חכמים ז"ל שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום - אחד מהנה הרהורי עבירה.
והסיבה שהותר לו "משום דאין לה גג רחב טפח למעלה" - לא בא לו הרהור רע מסיבת גסות הרוח כדי שניחוש דילמא יבא לידי גמר, שהרי כך אמרו חכמים ז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש. אמנם זה ההרהור אינו פוסל הסוכה לפי שהיה בדרך מקרה. והוא שלא יהיו הרהורים אלו "גבוהים עשרה", כלומר שלא היו בריבוי ולא נשתרש בהם.
"ויש מתירין אפילו בגבוהים עשרה", אעפ"י שהיו מרובים, מאחר שלא באו לו מסיבת גסות הרוח אין פוסלין מן הטעם הנזכר. כי אין אדם ניצול מהרהורים רעים בכל יום. והיה זה כאחד מהם. ואינו פוסל הסוכה של מעשיו הטובים כאמור.
"פירש סדין תחת הסכך לנוי וכו'" - הוא על דרך הנזכר שפירש ההרהור רע ויבטא בשפתיו לעשות אותו. וז"ש "פירש סדין" על שם "סדין עשתה ותמכור". את כל זה עשה "תחת סכך הסוכה" שלו. אמנם זה אשר דבר נבלות הפה היה "לנוי" - להתנאות בו כדרך המשחקים. ולכן "אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג הסוכה" - כלומר אם לא היה זה העון סיבה להתרחק האדם מן הקדושה זו של הסוכה זולת ארבעה טפחים - ארבע פעמים הפסיק(?) לגג הסוכה "כשרה" כי מובן הוא מזה שאין דרכו בכך להיות פה דובר נבלה. ולכן אע"ג כי עון גדול הוא - לא פסל הסוכה ויכולה להגן עליו מן הפורענות.
"אבל אם הוא רחוק מן הגג" שנתרחק מן הסוכה כל כך מפני שהוא מתמיד בדיבור רע, "פסולה" שנאמר "מגביה פתחו וכו'" (משלי יז, יט) - כך אמרו חז"ל המגביה פתחי פיו מבקש שבר. ולכן "פוסל הסוכה" של מעשה הטוב ולא ימלט מן הפורענות. וכל זה מיירי אם דבר אותם הנבלות "לנוי" כדרך המשחקים. "ואם אינו לנוי" אלא שהוא למוד לדבר נבלות או לשון הרע בהתמדה, "אעפ"י שהוא בתוך ארבעה" ולא נשתרש בחטא זה ולא הוסיף על שלש פעמים ונאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" -- אף על פי כן "הסוכה פסולה" ולא תגין עליו מן הפורענות. אף על פי ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות" -- לא תצילהו מן הפורענות ומכל שכן מאחר שהיא פסולה אין נכנסים לתוכה שבעה הצדיקים אברהם וכו' שהולכים מסוכה לסוכה ובוודאי השכינה עמהם כנזכר במאמר אוי לפוגם סוכתו וכך פוגם נשמתו.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
עוד זה מדבר על דרך הנ"ל ופנה למעלה, ומלין לצד עילאה ימלל. וכך היה אומר:
"הישן תחת המטה בסוכה וכו'" - כי הנה שנינו (משנה, סוטה ט, י) "אף הוא בטל את המעוררין - מאי מעוררין? שהיו אומרים על גבי המזבח עורה למה תישן ה'. א"ל וכי יש לפניו שינה והרי נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כשאין ישראל עושים רצונו של מקום כביכול כאילו יש לפניו שינה". ולכן יגיד כי אין זה מן הסיבה הנזכה אלא כי מאחר שעשה אותה הסוכה הנ"ל, היא הכלה סוכת שלום. הנה יש שם מטה שנאמר "הנה מטתו שלשלמה". אמנם לענין שנוהג תמיד מזמן החרבן הוא אינו ישן על גבי מטה זו כביכול, אלא "למטה" מפני החרבן של זו הסוכה הנאמר בה "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת", ר"ל שנפלה כמה פעמים מזמן הבריאה ומאז היא גם כן נופלת בכל גלות (כמו שאמרו חז"ל גלו לבבל - שכינה עמהם שנאמר "למענכם שלחתי בבלה וכו'" עד גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר "מי זה בא מאדום"). ואיתא בבראשית רבה "והנה אימה - זו בבל וכו', נופלת - זו אדום". ולכן נקראת "סוכת דוד הנפלת" תמיד. ובעבור החרבן כפה המטה כמו שאמרו חז"ל אמר הקב"ה למלאכים מלך בשר ודם אבל מה דרכו לעשות? אמרו לו כופה את המטות. אמר להם כך אני עושה שנאמר "עד די כרסוון רמיו". ואיתא בזוהר פרשת אמור "למלכא דמית בריה, כפה ערסיה ונטל כובין ודרדרין ושוי תחותוי". ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים לא כך היה ומכל שכן לעתיד.
ונוסף עוד כי כאשר עשה ותיקן הסוכה - אם יישן תחת המטה אף על גב כי הוא לפי שעה - לא יצא ידי חובתו. לפי כי זה הנאמר ביעקב "ויקח מאבני המקום וכו'" הנה פירשו חז"ל שהיה רמז לזמן הגלות - "ויצא יעקב" כמה דאת אמר "ויצא מן בת ציון כל הדרה". ר"ל לפי שיש יציאה של שמחה שנאמר "הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח". אבל יציאה זו לרעה "ויקח מאבני המקום" על שם "תשתפכנה אבני קדש", "ושם מראשותיו" על שם "כי ירד מראשותיכם וכו'". "וישכב במקום ההוא" על שם "נשכבה בבשתינו".
ולכן "הישן תחת המטה" זו בסוכה, "אם הוא גבוה עשרה טפחים" ונשלמ' מטה זו בסוד עשר, "לא יצא ידי חובתו" לפי כי כאשר הוא שוכב על הארץ נאחזים ממנו אותם כובין ודרדרין הנזכר - הם מאריהון דדינין. ולכן לא יצא ידי חובתו הראשונה שנאמר "ויגע בכף ירכו".
ואם נאמר כי זה יהיה נמי למעלה - היינו מה שאמרו חז"ל "הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים". ולכן "הישן תחת מטה" זו בסוד יעקב הנזכר, "אם הוא גבוה עשרה טפחים" שראויה לביאה שמטתו שלימה - "לא יצא ידי חובתו" לפי שצריך לתת אותה בין צפון לדרום וחייב במצות עונה.
"הישן תחת הכילה וכו'" - הנה סוד המטה הוא בזמן שאותה נקודה יורדת למטה בבריאה, ושם נעשית בסוד "עשרה טפחים" - הם עשר ספירות. ומעלה אותן החתן למעלה ונותן אותה "בין צפון לדרום", שהם ימין ושמאל, ומתייחד עמה. אמנם סוד הכילה הוא אחר שנבנית ונעשית כלה, וניתוסף בה אות י' שהוא הארת עשר ספירות עליונות (לפי כי היא בסוד עשר והנקודה פנימית מתפשטת בתוכם בסוד עשר). "אם אינה גבוה י' טפחים" אף על פי שהיא קצרת הקומה עדיין "או שאין לה גג", הוא הכתר שלה, אינו "רחב טפח" בסוד ספירה אחת שלימה, "יצא ידי חובת" עונה כאשר ישן שם לפי כי כן מעיקרא אין לה כתר שלם רק שני מלכים משתמשים בכתר אחד.
"העצים היוצאים מארבע ראשי המטה" - הנה נתבאר בזוהר פרשת ויצא כי המטה זו יש לה ארבע ראשים כנזכר דף קמ"ז (ח"א קמז, א) וזה לשונו: "וישם מראשותיו דמאן? אלא מראשותיו דההוא מקום. מאי מראשותיו? אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה - לא. אלא מראשותיו - לארבע סטרין דעלמא", עכ"ל. הנה מבואר הדבר כי מטה זו יש לה ארבע סטרין, היינו ארבע ראשים שנאמר "והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י) - הם "העצים" יבשים "היוצאים" מן המטה זו והם ארבע מלכיות כמו שאמרו חז"ל. אלו "אסור לפרוס עליהם סדין" של הקדושה כי הנה אשת חיל נשתבחה בזה שנאמר "סדין עשתה ותמכור" - לישראל, אבל לא לזולת שנאמר "ופרשו השמלה לפני זקני העם" - ולא לפני זקני עכו"ם. "ואפילו אם אינם גבוהים עשרה" - ר"ל כי הנה לא נתאחזו ראשים אלו עד למעלה רק שיונקים מלמטה מעשרה - לא יישן תחתיהם שלא יתאחזו בו.
אבל אם אחד מן המלכיות אלו הוא "יוצא באמצע המטה בראשה ואחד במרגלותיה כנגדו ונותנים כלונסאות מתפשטות מזה לזה - מותר לפרוס סדין עליו" להיות הפסק ביניהם שלא יראו בסוד "וישקף אבימלך בעד החלון וירא וכו'". וישן אז תחתיו של ההפסק לפי כי אין עוד היזק ראיה "משום דאין גג רחב טפח למעלה" שיתראה. "והוא שלא יהיו עצים אלו גבוהים עשרה טפחים" שמתאחזים למעלה במטה זו ויונקים ממנה. "ויש מכשירין אפילו בגבוהים עשרה טפחים" ויונקים, מאחר שיש סדין מפסיק ביניהם ואין שם היזק ראייה כאמור.
"פירש סדין תחת הסכך לנוי וכו'" - הנה כאשר אנו אומרים כי הסוכה היא סוכת דוד הנופלת - זה הסדין יהיה הלבוש המלביש אותה "לנוי". והסוד מה שאמר הכתוב "הנה הוא לך כסות עינים" לפי שנאמר "וישקף אבימלך וירא והנה יצחק משחק את רבקה אשתו". ולכן צריך כסות שמועיל לה לנוי ומונע הסתכלות העינים. ולכן "אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג כשרה" כי זה הסדין מפסיק לראיה. "ואם אינו לנוי אף על פי שהוא בתוך ארבע פסולה" - דאע"ג שמועיל להפסיק היזק הראיה - צריך שיהיה דבר נאה שנאמר בה "שש וארגמן לבושה".