טור ברקת/תריד
שו"ע סימן תרי"ד (תרי"ג לפי הטור ברקת)[עריכה]
דיני סיכה ונעילת הסנדל - ובו ד' סעיפים
- (א) אסור לסוך אפילו מקצת גופו. ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמה. אבל אם הוא חולה אפילו אין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו - מותר.
- (ב) אסור לנעול סנדל או מנעל של עור אפילו קב הקטיע וכיוצא בו. אפילו של עץ ומחופה עור אסור. אבל של גמי או קש או של בגד או של שאר מינים מותר. אפילו לצאת מהם לרשות הרבים.
- (ג) החיה כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל. והחולה כיוצא בה אף על פי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו מכה ברגלו.
- (ד) מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו אם מצויים שם עקרבים או דברים הנושכים.
טור ברקת[עריכה]
הנה בענין הסיכה נאסרה בכל ענין "ואפילו להעביר את הזוהמה" כי נאסרו ביום הכפורים כל הדברים שהם תענוגי הגוף כדי להחליש החומר ולהגביר כחות הנפש על ידי אש התענית כי יחם לבבו להתחרט על מעשים הרעים וישוב אל ה' וירחמהו על ידי מימי הטהרה שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" כנ"ל. ולכן נוסף עוד בענין הסיכה כי "אפילו להעביר הזוהמה אסור" להודיע כי תכלית מה שאנו מתרחקים מדברים הללו הוא כדי שהחי יתן אל לבו ויתחרט על מעשיו ויהרהר תשובה בלבו ונרצה לו לכפר עליו. ולכן כל מידי דמנקי הגוף הגשמי נאסר לפי כי עיקר העברת הזוהמה ביום זה הוא ענין החרטה והתשובה. שלכן מפני טעם זה נאסר הרחיצה נמי כנזכר לעיל.
"אבל אם היה חולה אפילו שאין בו סכנה מותר לסוך" לפי כי אין זה זולת לחזק איבריו וגופו. וכן "מי שיש לו חטטין בראשו מותר". ועוד הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת אמור דף פ"ח (ח"ג פח, א) וזה לשונו: "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכו' - האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש - דא משח רבות קדישא עילאה דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין, סתימא דכל סתימין. על הראש - על הראש ודאי. רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן - דא דיקנא יקירא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי שמן מעליון הוא נמשך תחילה על הראש ואחר כך הוא מתפשט ויורד על הזקן. ואחר כך שיורד על פי מדותיו - הם שאר המדות. ולכן נאסר סיבת השמן הגשמי כדי להגביר כח זה השמן ולהמשיך אותו לאדלקא בוצינין. אמנם "מי שיש לו חטטין בראשו" שרי. והיינו מה שאמר בזוהר פרשת תזריע דף מ"ה (ח"ג מה, א) וזה לשונו: "נגע צרעת כי תהיה באדם - אדם ממש. ומכאן נחית למאן דנחית נגע אשתכח' לכלא מההוא נגע צרעת הא אתערו חברייא. אבל צרעת כתרגומו. אמר רבי יהודה מאי כתרגומו - סגירו - דסגיר ולא פתח. וכד סגיר ולא פחת - נגע אקרי וכו'". ולכן מי שיש לו חטטין בראשו יכול לסוך שמן שכן נאמר "כשמן הטוב על הראש". ואין להאריך בזה.
"אסור לנעול מנעל או סנדל של עור וכו'" - והענין כי הנה אמר הכתוב "ויעש ה' לאדם כתנות עור וילבישם". והנה ראוי להבין גי גם מנעלים נבראו להם אלא שלא הוזכרו מפני הכבוד. צא ולמד ממה שעשה לדור המדבר ויהי בהיותם בשדה תחת התפוח שנאמר "ואנעלך תחש" כאשר נתבאר אצלי בפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" כמאן דאמר בסיני נאמרה היה משבח לכנסת ישראל על אותם נעלים שהלביש אותם הקב"ה לפי שהתנדבו לשמו ואמרו "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". אמנם אחר כך נאמר "הורד עדייך מעליך" וגם יכשלו בהליכתם לפני העגל. ולכן ביום הכפורים שהיה להם כפרה על מעשה העגל - נתייחפו. והיה היום הזה להם לזכרון לכל הדורות הבאים שהוא יום מחילה ולכן "אסור לנעול סנדל או מנעל" לאות מה שנשבע הקב"ה בשמו הגדול להיות היום הזה למחילה ולסליחה ולכפרה, ואנחנו יחפי הרגלים כמנודים לשמים.
ולפי שמתחילה אלו המנעלים אשר נבראו לאדם הראשון היו של עור וגם אותם שנעשו לדור המדבר של עור היו -- ולכן לא נאסרו רק הנעלים שהם של עור. "ואפילו של עץ ומחופה עור אסור" מן הטעם האמור. "אבל של שאר מינים של עץ ושל גמי ושל קש ושל בגד" - הכל מותר כאמור.
"היולדת כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל והחולה כיוצא בה" - מפני כי הללו הצינה מזיקה אותם ביותר. "וכן מי שיש מכה ברגלו" - לא סגי ליה בלאו הכי.
"מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו וכו'" - והאי דנקט עקרב הוא מה שאמר בהלכות שבת דאין אדם רשאי להרוג את הנחש אבל העקרב מותר להרוג אותו מפני כי הוא מועד. והנה בגמרא נחלקו אם הנחש של בית יותר רע מן הנחש של השדה. ויש צדדין לכאן ולכאן - שם מתבאר הענין. כי הנה עיקר הקלקלה היה הנחש של השדה שנאמר "והנחש היה ערוך מכל חית השדה". אמנם מכל מקום יותר רע הוא העקרב לפי שהנחש הוא שליח כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אם ישוך הנחש בלא לחש" - לא עביד מידי אלא אם כן מתאמר ליה מן עליותא. אמנם העקרב מזיק הוא. ולפי כן שנינו (סנהדרין ??) {{צ|אין ממיתין את הנחש אלא על פי בית דין. וכן הוא הדין למעלה. ואיתא בתיקונים דף *"ט וזה לשונו: "בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה אתמר ותלבש אסתר מלכות. ובהון עלת לפני ולפנים. הדא הוא דכתיב ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית. ובהון נשאה חן בעיניו. ורזא דמלה - וראיתיה לזכור ברית עולם. ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר וכו'. ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב וענוגא וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי לעתיד יהיה מותר נעילת הסנדל לשכינה. והיינו כי בזמן הזה "החיה כל שלשים יום תנעול את הסנדל". והרמז בזה על מה שנאמר "היא החיה אשר תחת אלהי ישראל", והיא יולדת לעתיד בזמן "שלשים יום" כאשר היא לבנה במלואה, כמו שאמר הכתוב "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה".
"וכן החולה כיוצא בה אף על פי שאין בו סכנה" כי כשם שנאמר בה "כי חולת אהבה" מפני שנאמר "נפלה ולא תוסיף קום" כך הוא נקרא 'חולה' לפי שנאמר "איך נפלת משים הילל בן שחר", דהיינו נמי "בר נפילאי". ולכן עתיד לנעול את הסנדל כדי לקיים מה שאמר הכתוב "על אדום אשליך נעלי".
"וכן מי שיש ברגלו מכה" לפי שנאמר "ויגע בכף ירק יעקב", ולכן נאמר "על זה היה דוה לבנו". ומפני כך ינעול את הסנדל מטעם הנזכר לקמן "כל אדם מותר לנעול את הסנדל מחמת עקרב" כדאיתא בתיקונים "עקרב - עקר בית דשכינתא". וכן איתא בזוהר. וכן כמה דברים הנושכים ומזיקים. ולכן מסיבת כל הדברים האלה ודומיהם אז מותר לנעול את הסנדל ועל ידי נעילה זו לא מבעיא כי לא יוכלו להכנס למקום קדוש להזיק -- אלא אפילו היזק ראיה ליכא על דרך "וישקף אבימלך וכו' וירא והנה יצחק משחק וכו'" - הא נמי ליתי כי "ויסתירם ה'".