טור ברקת/תרה
שו"ע סימן תר"ה (תר"ד לפי הטור ברקת)[עריכה]
מנהג כפרות בערב יום הכפורים - ובו סעיף אחד
- מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כפורים, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים - יש למנוע המנהג.
טור ברקת[עריכה]
הנה הקדמונים האריכו בפירוש מנהג זה והפליגו להודיע כמה מועיל לאדם, ואשר הוא כפרה ודאי על ידי כל אותם הפסוקים שאומרים עליו. והנה מצינו בתורה חטאות ואשמות אשר צוה ה' לתת תמורת הנפש החטאת, וכך היה צריך הכהן לסמוך ידיו על ראש הקרבן והחוטא מתוודה ואומר בלבבו הנה כך היה ראוי לעשות בי מסיבת מה שחטאתי, ובחמלת ה' עלי פדה נפשי על ידי הקרבת קרבן זה.
ואמנם זה שנהגו לשחוט תרנגולים ולא בקר וצאן - כדי שלא לתת מקום לומר שהוא דוגמת קדשים בחוץ. ועוד מפני כי התרנגולת נקראת 'גבר' כמו שפירשו באורך. אמנם אשר חרה להרמב"ן ואמר למנוע אותו משום דרכי האמורי - היינו מפני אותם שזורקים בני מעים על הגג ובאים העופות ואוכלים אותם - בלי ספק כי בענין זה צדק במאמרו. אמנם בענין הכפרה עצמה - אינו שייך דרכי האמורי כי זה דרכינו - לעשות כפרה על נפשותינו במצות הקב"ה על הנפש החטאת. ומה טוב לאדם לעשות כן על כל נפשות ביתו ולתת אותם לעניים תמורת מה שהיו הכהנים אוכלים חטאות ואשמות ובעלים מתכפרים.
ולכן צריך להיות לבן על שם שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". ואמנם יש רמז בזה - הוא מה שאמרו חז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו לפני הכל לפני הצדיקים ולפני הרשעים. הללו בוכים איך יוכלנו לכבוש ההר הגדול הזה, והללו בוכים איך לא יכולנו לכבוש זה החוט שהוא כשערה. אף הקב"ה תמיה עמהם שנאמר "והיה כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא". ולכן החי יתן אל לבו בשעה שנשחט לענין זה, והוא מקיים מה שאמרו חז"ל "כל הזובח יצרו ומתוודה - עליה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות שבתורה שנאמר זובח תודה יכבדנני וכו'".
ולכן לרמוז על זה העיקר הוא לשחוט אותו קודם עלות השחר. כי מלבני/מלבד(?) הסוד שבו שהוא דוגמא של שעיר המשתלח למחר. אמנם זה שוחטים אותו באשמורת - רמז על העתיד שנאמר "מי זאת הנשקפה כמו שחר", קודם שיכיר בין תכלת ללבן כדי שיהתפך העון ללבן. ואע"ג כי לכל תכלית הוא חוקר למחר הוא משבח לישראל כמו שאמרו חז"ל כדלקמן.
ובפירוש שיר השירים ביארתי טעם לישראל שנקרא 'כלה' מפני כי הכלה צריכה לשני דברים - הדוחק ודם שותת. ואמנם אם בגרה - אין שם טענת דם שותת זולת הדוחק כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולכן שני דברים אלו צריכים לישראל שלכן נקראת 'כלה'. אמנם לפי סבת אורך הגלות שהוא דוגמה לבוגרת - בטלה(?) טענת דם שותת. הוא מה שאמרו חז"ל אצל "ביום ההוא יגדל המספד וכו' האי הספדא מאי? א"ר על משיח שנהרג. וא"ר על יצר הרע שנהרג". ולכן דם זה מתבטל - לא נשאר רק טענת הדוחק. ולכן אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס שנאמר "ואת עם עני תושיע". ולכן טוב לכוין בשעה ששוחט זה התרנגול שהוא רמז תמורת "הבן יקיר אפרים" משיח צדקנו, פדיון נפשו ויתן אותו לעניים או מעות כי כן בצדקה תכונני ומקרב הגאולה שנאמר "עשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא". ונהפוך הוא אותו המספד על יצר הרע שנהרג - הוא שרה של רומי כמו שאמר הכתוב "מאשר יקרת בעיני וכו' ואתן אדם תחתך" (ישעיה, מג) - מדבר במשיח שנאמר "הבן יקיר לי אפרים" - מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך. ולכן "ואתן אדם תחתך" - אל תקרי אדם אלא אדום כמו שאמרו חז"ל. ר"ל כי הפשט לא יופשט שהוא אדם בליעל, ומי הוא זה? שרה של אדום. הוא מה שאמרו חז"ל שלשה טעיות שרה של אדום טועה - אחת שיחשוב כי בצר במדבר הוא בצרה וכו'. והקב"ה מביא אותו ושוחטו שנאמר "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".
ועוד ירמוז לסוד גדול מה שאמר הכתוב "דרך גבר בעלמה". ולפי שהכהן מצווה "והוא אשה בבתוליה יקח" קודם שתבגור על כונה זו - ולכן כאשר מתעורר הכהן איש החסד, אברהם אבינו ע"ה, שאמר "מחוט ועד שרוך נעל" ונאמר "וישכם אברהם בבקר" להמשיך חוט של חסד על אסתר (כמו שאמרו חז"ל "ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה"). ולפי כי באותה שעה אשה מספרת עם בעלה ובא אליה מלך גדול וסבב אותה אליו לאותה עיר קטנה ומצה בה איש מסכן חכם - הוא יוסף הצדיק שנאמר "אין נבון וחכם כמוך". והוא אשה בבתוליה יקח כמה דאת אמר "לגבר אשר דרכו נסתרה" - הוא אסתר בת דודו. והמשכיל יבין. ולכן אשרי כל המחזיק במנהג זה, אשרי כל חוכי לו.