טור ברקת/תרג
שולחן ערוך (סימנים תקצ"ח - תר"ג)[עריכה]
- (שולחן ערוך אורח חיים, תקצח) - סימן תקצ"ח - ראש השנה שחל להיות בשבת אומרים צדקתך במנחה.
- (שולחן ערוך אורח חיים, תקצט) - סימן תקצ"ט - ליל ראש השנה שחל להיות במוצאי שבת אומרים ותודיענו.
- (א) ביצה שנולדה ביום טוב הראשון, וכן מה שניצור בו וכן מה שנתלש בו, אסור בשני.
- (ב) בקידוש ליל ב' מניח פרי חדש ואומר שהחיינו. ואם אין מצוי פרי חדש עם כל זה יאמר שהחיינו.
- (ג) אם חל יום ראשון בשבת אומרים שהחיינו בשופר ביום שני.
- (שולחן ערוך אורח חיים, תרא) - סימן תר"א - יום שני של ראש השנה - ובו ב' סעיפים
- (א) ביום שני מתפללים כמו ביום ראשון וקורים מ"והאלהים נסה את אברהם" עד סוף סידרא. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בירמיה "כה אמר ה' מצא חן במדבר" עד "הבן יקיר לי אפרים". ובמוצאי ראש השנה מבדילין כמו במוצאי שבת אלא שאין מברכין על הבשמים ועל האש.
- (ב) אף בארץ ישראל עושים ראש השנה שני ימים.
- סימן תר"ב - סדר ימי תשובה - ובו ב' סעיפים[1]
- (א) בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים מרבים בתפילות ובתחנונים.
- (ב) אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם - בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר.
טור ברקת (סימנים תקצ"ח - תר"ג)[עריכה]
בענין צדקתך אם אומרים במנחה בשבת נמצא מחלוקת ויש פנים לכאן ולכאן. כי לפי שהוא יום דין נראה שיש לומר אותו שנאמר "ויגבה ה' צבאות במשפט". ויש פנים שלא לומר צדקתך מטעם שהוא יום ראש חדש. ועוד כי הנה שנינו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, ואין ראוי לומר בו צידוק הדין.
ואמנם אנן מספקא לן מטעם אחר, כותיך ולא מטעמיך. כי הנה הטעם שנראה שראוי לאומרו הוא מפני שאנחנו מתבוננים בעיקר הדבר. כי הנה ידוע הוא כי בראש השנה נברא אדם הראשון. ונודע שהיו שני ימים יום ששי ויום שבת כדלקמן. וכאשר נידון בו אדם הראשון ויצא בדימוס אמר הקב"ה "אתה סימן לבניך. מה אתה נכנסת לפניי לדין ויצאת בדימוס - כך בניך עומדים לפניי בדין ביום זה ויוצאים בדימוס". ואז נתעלה הקב"ה באותו דין שנאמר "ויגבה ה' צבאות במשפט". ולכן מפני כי מאז אדם הראשון כשעמד לפני הקב"ה בדין והשבת הגין עליו ופרט מן הדין ויצא בדימוס - ולכן אם אנו מתבוננים על שהיה יום דין ראוי לומר צדקתך ולהצדיק דין שמים. אמנם כאשר נתבונן טוב אחרית דבר מה שיצא אדם הראשון בדימוס והבטיח הקב"ה כי גם בניו נכנסים לדין ביום זה ויוצאים בדימוס - ולכן מעטם זה אין ראוי ללאומרו. ונוסף עוד מטעם שהוא ראש חדש.
ואמנם שני צדדין הללו כאשר נעמיק בשורש הדבר על דרך האמת הספק הנמצא בזה הוא אם נאמר שעליית העולמות ביום זה הוא יהיה בערך כל שאר ימי השבת, או איפשר כי להיות יום דין נתחסר איזה עלייה משאר השבתות מפני כי כן יום זה הוא זכר לזמן הבריאה בענין שאנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". והנה בזמן הבריאה אז ביום השבת היה תחילה נפילת העולמות שנפלו ממדרגתן (כאשר הוא מתבאר אצלי בפירוש מגילת איכה). ולכן מפני שני צדדין אלו נמצא ספק בדבר.
אמנם הספק הוא שאם אנחנו אומרים כי הנה השבח שהיה בזמן הבריאה היה נמצא בו קצת העדר מן השלימות לפי שהעולמות נפלו ממדרגתם באותו פרק - ולכן לא היה איפשר להיות כל כך שלם עד שנתקן אחר כך בזמן החג ושמיני עצרת. ומשם ואילך חזרו לעלות העולמות מדי שבת בשבתו כמו זמן של הבריאה. ולכן ביום ראש השנה זה שהוא שבת יהיה בערך אותו שבת הנמצא בו ההעדר. ולכן ראוי לומר בו צדקתך כי על ידי זכות אלו הצדיקים שאנו אומרים עליהם צידוק הדין על שנפטרו באותו שעה ביום שבת (והם יוסף משה דוד ע"ה), כי בזכותם נעשה השלימות למעלה או הם בעצמם גורמים אותו כי לכך נבחרו ונפטרו מן העולם באותה שעה לסיבת הצורך.
אמנם אם אמרנו כי לא ראי זה כראי זה, דאע"ג כי יום זה הוא זכרון ליום ראשון, אמנם מאחר שכבר נתקן ההעדר של שבת בראשית אחר כך גם שבת זה הוא בערך שאר השבתות בענין העלייה. ומאחר שהוא ראש חדש זה השלימות מועיל בו כשאר השבתות שהם שבת וראש חדש. ולכן כל מקום יעשו כפי מנהג שלהם ויאחז צדיק דרכו.
"ליל ראש השנה שחל להיות במוצאי שבת אומר ותודיענו" כדי להבדיל בין קדש לקדש.
"ביצה שנולדה ביום טוב הראשון אסורה בשני וכו'" - הדבר מבואר ממה ששנינו "בראשונה היו מקבלים החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלים עדות החדש כל היום וכו'". ואמנם טעם הדבר מבואר בזוהר פרשת פנחס דף רל"א (ח"ג רלא, א) וזה לשונו: "תקעו בחדש שופר - מאי "בחדש"? דא בי דינא רפיא דאקרי 'חדש'. "בכסא" - כס דעלמא עילאה, כס ה', דא פחד יצחק דאיהו כס למלכא עילאה. תו: "בכסא" - דא דינא קשיא, פחד יצחק, דינא דאתכסי תדיר דלאו איהו באתגלייא. "כי חק" - דא דינא רפיא, "ומשפט" - דא דינא קשיא ברחמי. ותרוייהו אינון כחדא. בגין כך תרין יומין ותרוייהו ברזא חדא וכו'".
הנה מבואר מן המאמר עיקר הדבר מפני מה ראש השנה היא שני ימים מעולם.
"בקידוש ליל שני מניח פרי חדש ואומר שהחיינו וכו'" - הנה נתבאר עיקר הדבר מפני מה נעשה ראש השה שני ימים מעולם. ומזה תשכיל ותדע ממוצא דבר זה למה אנו אומרים "כיומא אריכתא דמיא" מאחר שהם שני ימים איך יצדק הדבר. אמנם הדבר מבואר עם מה שאמר שם פרשת פנחס דף רל"א (ח"ג רלא, א) וזה לשונו: "תנן: ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. אלא הני תרי יומין דראש השנה אמאי תרין יומין? בגין דאינון תרי בדינא דמתחבראן כחדא. דינא עילאה דאיהו קשיא, דינא תתאה דאיהו רפיא. ותרווייהו משתכחי", עכ"ל לענייננו.
הרי מבואר הדבר כי לפי דמתחבראן כחדא, אע"ג שהם תרי בתי דינא, נחשבים לאחת וכיומא אריכתא דמי. ולכן "צריך להניח פרי חדש לברך עליו שהחיינו" כאמור. אמנם מפני כי סוף סוף הם תרי בתי דינא - ולכן הם שני ימים - "אם לא היה פרי חדש אעפ"י כן מברכים שהחיינו" כאמור. וכדאיתא בזוהר.
"אם חל יום ראשון בשבת אומרים שהחיינו על השופר ביום שני". וכבר נתבאר כי ענין ברכת שהחייינו הוא המשכת אור העליון ממקומו מלמעלה עד "חי העולמים", ומשם לכלה הכלולה על ידי שני השושבינין דילה, תרין קיימן שמסייעין לעולם הזה.
"ביום שני מתפללין כמו ביום ראשון וקורים מ"והאלהים נסה את אברהם" עד סוף סידרא". וטעם הדבר מבואר מן מהמאמר הנזכר כי להיות תרין רישין, תרין יומין דראש השנה, וכדאיתא פרשת ויחי דף רכ"ז (ח"א רכז, א) וזה לשונו: "תאנא, ראש השנה וכו' דא יצחק, חד רישא דמלכא". ולכן בשני הימים אנו קורים ענין של יצחק, וכל העיקר כדי למתק הדין ולהגביר מדת הרחמים והוא סוד העקידה שהרצון שיעקוד אברהם איש החסד ליצחק שהוא מדת הגבורה וכופה אותו לרצון למתק אותו. וזה הוא על דרך סוד התקיעות כי עושים פשוטה לפניה של התרועה להגביר מדת החסד, ופשוטה מלאחריה. והתרועה באמצע להכניע כח הדין ולהמתיק אותו. ואיתא בזוהר פרשת ויקרא דף י"ח וזה לשונו: "א"ר אבא בגין כך קרינן פרשתא דיצחק בהאי יומא דבהאי יומא אתעקד לתתא ואתקשר בההוא דלעילא. אימת אתקש'? בשעתא דכתיב ויעקוד את יצחק בנו. א"ר אלעזר בהאי יומא אעט' יצחק לאברהם דכתיב והאלהים נסה את אברהם וכו' ויקרא שמו ה' נסי וכו'". הנה מבואר מהמאמר כי נמתק אותו כאמור.
"ומפטירין בירמיה כה אמר ה' מצא חן במדבר וכו' עד הבן יקיר לי אפרים" לפי כי שני ימים של ראש השנה ביום ראשון הוא התיקון בסוד העולמות, ויום שני התיקון הוא בסוד הנשמות. ולכן מפטירין "מצא חן במדבר" - הרמז על דור המדבר שהיה חביב לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל "עמד וימודד ארץ" - מדד הקב"ה כל הדורות ולא מצא דור שהוא ראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר. וסמיך ליה "עוד אבניך ונבנית בתולת ישראל" כי כן אין לכנסת ישראל בנין אלא על ידי הצדיקים שהם גבורי כח עושי דברו כדאיתא פרשת בלק. ומה גם פרשת אמור בפסוק "מי יעלה בהר ה' הולך תמים ופועל צדק" - כל אחד מן הצדיקים דמתקנים למטרוניתא ומלבישים תכשיטהא ועטרהא כל אחד 'פועל צדק' אקרי. ובהם נבנית בתולת ישראל. ומה גם עם נשמות הצדיקים כי הם תכשיטים שלה כדאיתא פרשת ויקהל בפסוק "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה וכו'". כי הנשמות שהם בגן עדן הארץ עולים דרך אותו העמוד הנקרא 'מכון הר ציון'. וכנסת ישראל מתקשטת בהם. "כדין לביש קנאה חד צדיקא דעלמא ומתחברין תרין נהורין ונהרין וכו' וקלא נפיק ואמר אשריכון צדיקייא נטרי אורייתא וכו'". ולכן מסיים בה הכי "הבן יקיר לי אפרים" - שהנשמות הם העמוסים מני בטן וכו'.
"במוצאי ראש השנה מבדילין כמו במוצאי שבת אלא שאין מברכים על הבשמים ועל האש". אמנם אם חל להיות במוצאי שבת מבדיל נמי על הבשמים שהרי יש נשמה יתירה. ומבדיל על האש שהרי שבת, והוא כשאר מוצאי שבת.
"גם בארץ ישראל עושים ראש השנה שני ימים". וכבר נתבאר הטעם בדרך הפשט ממה שהיו מצפים העדים כל היום, ולכן היו נוהגים היום קדש ומחר קדש. ומה גם כבר נתבאר הטעם מספר הזוהר כי צריך להיות שני ימים לפי שהם שני בתי דינים דינא קשיא ודינא רפיא. ומה גם כי מזמן הבריאה היה כך שנאמר "ימים"(?) כדבר האמור. ולכן אין הפרש בראש השנה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, כי בכל מקום ובכל זמן צריך להיות שני ימים בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית כאמור.
"בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים מרבים בתפילה ותחנונים" - כך אמרו חז"ל בפסוק "כי עמך הסליחה". בראש השנה היה ראוי לעשות הקב"ה ענין הסליחה, ולמה המתין עד יום הכפורים י' ימים? "למען תורא" - כדי שיעשה האדם תשובה. ולכן ראוי להרבות בצדקה שמקרעת גזר דינו של אדם.
והיחידים מתענים בהם שהרי הקב"ה מוותר בעבורם שליש מן השטר כמו שאמרו חז"ל בעבור המתענה בערב ראש השנה מוותר שליש, ובעבור המתענים בעשרת ימי תשובה מוותר שליש, וביום הכפורים שליש. ולכן טוב לומר בין ישתבח ליוצר קודם הקדיש מזמור "ממעמקים קראתיך ה'" דווקא זה המזמור דאיכא תרתי לטיבותא להיות שמתעוררים עמקים עליונים ויש בו הכנעה לענין התשובה כמ"ש "אם עונות תשמר יה וכו'".
"אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם כל השנה - בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר" - כך אמרו חז"ל בפסוק "ותורתך בתוך מעי" - וכי התורה בתוך המעים? והלא התורה בלב. אלא כך אמר דוד המלך ע"ה יבא עלי אם אכלתי דבר שאינו מעושר שנאמר "ועל אוצרות המלך עזמות וכו'" (דה"א כז, כה). ולכן אל יקל בעיני האדם הדבר הזה. אמנם ודאי כי ראוי לו לאדם לעשות קל וחמר גדול מזה; אם האדם ראוי כי בימים הללו יהיה זהיר שלא לאכול פת עכו"ם - מכל שכן לשאר הדברים כי צריך האדם לפשפש במעשיו ולעשות תשובה מאשר חטא על הנפש שלו ושל כל העולם. כך אמרו חז"ל "לעולם יראה אדם כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה - אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. ולא על עצמו בלבד אלא יראה כאילו כל העולם חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". ומה גם בענין התשובה כך אמרו חז"ל "גדולה תשובה שמקרבת הגאולה ומקרבת התחיה". לא מבעיא בעבור הרבים אלא אפילו יחיד שעושה תשובה למענו הקב"ה יחיש הגאולה ויקרב התחיה - כל הכתוב לחיים.
- ^ כך מופיע בדפוס של הטור ברקת, שהינה שונה ממספור הסימנים כאן בויקיטקסט אשר מציין את אע"פ שאינו נזהר וכו' לסימן תר"ג בנפרד. הטור ברקת ממשיך במספור שלו עד לסימן תרי"ו כאשר לאחר מכן הוא מדלג את תרי"ח ואז שוב המספור שלו ושלנו תואמים. ואני לצורך התאמת הספר ושימושו כפירוש על השו"ע שיניתי ממספור הטור ברקת ומציג את שם הדפים כפי המספור שלנו בשו"ע - ויקיעורך