טור ברקת/תקנ
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"נ - הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות - ובו ד' סעיפים
- הכל חייבים להתענות ד' צומות הללו. ואסור לפרוץ גדר.
- צומות הללו חוץ מט' באב מותרים ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.
- כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת.
- בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ הצום חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים. וסימניך אכף עליו פיהו.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר בדיני חג הפסח ענין מה שאנחנו אומרים בהגדה "בכל דוד ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין הדבר זה כדרך השאלה אלא באמת, מפני כי כן כשנחרב בית המקדש אז הלכו הנשמות בגלות כדרך שנשבו האנשים הגשמיים כך הגיע גם כן לנשמות. ומה גם כי יש נשמות שהולכים בגלות לרצונם כדאיתא בזוהר בענין שילוח הקן תינח בזמן הגלות אמנם מתחיל' הענין הוא לפי אינון נשמתין דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה וכדאיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דא ירושלים, כן איש - צדיק, נודד ממקומו - דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה".
לכן בא החיוב כי "הכל חייבים להתענות ד' צומות הללו". אם לחלק האנשים - הרי נאמר "כן איש נודד ממקומו". ואם לענין הנשים - מכל שכן שהנה נתבאר למעלה כי השכינה עלה נאמר "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח". ועוד "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". ולכן הכל חייבים להתענות כאמור.
"ואסור לפרוץ גדר" וכבר אמרו חז"ל "האוכל בימים הללו עליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז). וכבר מפורש אצלי בפסוק "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ" (משלי ה, יא) מדקאמר "באחריתך" ולא אמר "בסוף" הוא לתת דרך רמז לאדם אימתי הוא מתנחם ותוהה על הראשונות - בזמן שיחשוב שיהיה לו אחרית ותקוה טובה. ואימתי? "ככלות בשרך" - לפי כי כל זמן שהבשר קיים האדם יש לו צער ונידון בכל יום כדאיתא פרשת שלח לך דף קס"ט (ח"ג קסט, א) וזה לשונו: "ומהכא דכל זמנא דגופא דהאי עלמא קיימא בקברא בקיומא - לא אתלבש רוחא בלבושין דההוא עלמא דכתיב ויסירו הבגדים הצואים מעליו בקדמיתא, ולבתר - וילבישוהו בגדים". ולכן אמר הכתוב "ככלות בשרך ושארך" כי אז תדמה כי יהיה לך אחרית טוב מפני שכבר נתע(?) כל הבשר ונתכפרו העונות שנאמר בהם "ביד כל אדם יחתום". ואין הדבר כן אלא "ונהמת באחריתך" מפני כי אז מתגלים(?) העצמות ונראה העון הכתוב על העצמות שנאמר בהם "ותהי עונותם על עצמותם". ולכן אז (משליה, יב) "ואמרת איך שנאתי מוסר" - הם דברי קבלה שנאמר בהם "שמע בני מוסר אביך".
ואמנם ראוי לתת טוב טעם שלמה יהיו העונות הדקים הקלים כתובים על העצמות ואמנם העונות והעבירות הם נרשמים בידים שנאמר "ביד כל אדם יחתום"?
והענין מתבאר עם מ"ש בזוהר פרשת שלך לך דף ק"ע (ח"ג קע, א) וזה לשונו: "אי חסידא קדישא, תא ואגלי לך מלה סתימא. בניינא דגופא דבר נש - הכי הוא רוחא מעם רוחא דקודשא נשמתא מגו אילנא דחיי. כיון דרוחא קדישא יהב חיל' מיד רתיכין דילה יהבין חילייהו חילא דילהון גרמי ושייפין כולהו מסטרא דלהון ותיקונייהו דא על דא. סטרא אחרא יהיבת בשרא ומסטרא דיליה אתית בשרא ולא מלה אחרא. רתיכין דילה יהבין כל אינון גידין וערקין לאמשכא דמא לבשרא. בתר דאילין יהבין חילייהו שמיא יהבי חילייהו. ומאן אינון עור דאתמשך על כולא כגוונא דילהון", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כי בשר האדם הוא נמשך מסטרא אחרא. אמנם חלק העצמות הוא מסטרא דקדושה. ולכן כל חטאת האדם והעונות הם נחקקים ביד האדם על הבשר החי - כי כך היא המדה מפני כי העונות אשר יעשה האדם הם נעשים על ידי סטרא אחרא המפתה את האדם כמו שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". ולכן העונות[1] הם נרשמים על הבשר שהוא החלק של סטרא אחרא כאמור שנאמר "ביד כל אדם יחתום".
אמנם החטאות הקלים הדקים אשר נפשו אִוְתה ויעש, כי בדקדוקים אלו אין שייך לומר שנכנס בו רוח של שיטות אלא הם נמשכים מבחירתו הרעה שלכן אמרו חז"ל "עונות שהאדם דש בעקיבו". ולכן הם נחקקים על עצמותיו שהנה העצמות הם מסטרא דקדושה. ולכן אחר כי סטרא אחרא מתנקם ממנו על החמורות אחר כך חוזרים ונפרעים ממנו על הקלות.
"צומות הללו חוץ מט' באב מותרים ברחיצה וסיכה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין החרבן היה בסוד אות ה'. שלכן אירע באותם הימים ה' דברים רעים. אמנם זה היה כאשר נחרב בית המקדש. ולכן בשאר תעניות אין לנהוג בהם איסור ה' דברים רק ט' באב כאשר יבא לקמן. אבל צומות הללו מותרים ברחיצה וסיכה וכו' מפני כי עדיין לא הגיע ההעדר באות ה' עד ט' באב.
והנה ה' דברים אלו (שהם אכילה ושתיה סיכה וכו') - אינם בהשואה אחת. כי בשלמא אכילה ושתיה - הם חיי האדם ולא סגי בלאו הכי, כי לא יתכן להיות מתפרנס האדם על ידי רחיצה וסיכה וכיוצא, רק אלה הם בחינת תענוגי בני האדם. ובמקומו יתבאר עיקר כל דבר מאלו. אמנם עיקר הצום הוא העדר המזון. ואכילה ושתיה - הכל דבר אחד נחשב - כי כך אמרו חז"ל "שתיה בכלל אכילה". ולכן הם אסורים כנזכר.
"כל ד' צומות אלו וכו'" - כבר נתבאר כי על ידי עובדא דלתתא הכי אתער לעילא. ולכן אין ראוי לעשות עינוי בשבת מאחר שכן מתעורר למעלה. ולפי כי השבת גורם להוריד שפע גדול והנחה למדינות עשה - לכן נדחה התענית עד למחר שהוא דרך חול.
"בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ הצום וכו'" - הנה בענין ההכרזה יש שני צדדין שונים זה מזה. האחד הוא לטובה והאחר לרעה. והיינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "ועבר עליו רוח קנאה - אין 'ועבר' אלא הכרזה כמה דאת אמר ויעבירו קול במחנה". וכן הוא אומר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר. וכדאיתא במדרש כשעשה מר"עה התפיל' פלוני הממונה על ההכרזה סתם שערי השמים. וכן בדברי חז"ל "אלמלא דמכריזין עלך ברקיעא וכו'".
ולכן קודם לצום מכריז ש"ץ לפי כי על ידי כך מכריזים למעלה אותו הצער אשר הם מצטערים ישראל לטוב להם לכפר עליהם לפני ה'.
"חוץ משלש תעניות הללו". האחד הוא ט' באב כדי שלא לעורר סטרא אחרא. כי הנה נתבאר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "והכי אוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא וכו' כדין אתערו דסמאל בקל תקיף לאתערא על עלמא, כמה דאת אמר ויקרא אל עשו בנו הגדול וכו'". ולכן הס שלא להזכיר ענין ט' באב כדי שלא לעורר סמאל, סטרא אחרא.
וצום כפור אין מכריזין מטעם אחר מרוב קדושתו. ואיתא פרשת בהעלותך דף קצ"ד (ח"ג קצד, א) וזה לשונו: "לקבל אלין שתי חצוצרות כסף כגוונא דא כולא לתתא". ושם נאמר "מאלין תרי סטרי נפקי תרי כרוזי דאזלי מקמי כולהו משריין כד אלין תרי מכרזי כל חילין וכל משריין מתכנשי". וכן(?) לקמן ז"ל "תא חזי שתי חצוצרות בגין דאינון מסטרי תרי וכו' אינהו זמינין לתברא דינין ולאכפייא לון".
והנה מפני השני טעמים הללו יש זמן שמכריזין לתברא דינין ולאכפיא לון. ופעמים אין מכריזין הס שלא להזכיר שלא לעורר הדינים כאמור.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'העורות' שנראה לענ"ד כטעות - ויקיעורך