טור ברקת/תקמט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקמ"ט - להתענות ד' צומות - ובו ב' סעיפים
- חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובי' בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם.
- אף על גב דכתיב בקרא (ירמיה לט, ב) בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר, אין מתענין בט' בו אלא בי"ז, מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו, כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו, תקנו להתענות בי"ז בו, משום דחורבן בית שני חמיר לן.
טור ברקת[עריכה]
יסוד הצומות וזעקתם הוא שהנה הימים האלה הוא מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבאו ימי הרעה". ואיתא במדרש בימי בחורותך כפי פשוטו יעשה תשובה בזמן הבחרות עד אשר לא יבואו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה וכו'. ועוד שם נאמר על זמן החרבן בימי בחורותך - עד שבחורותך קיימים ברית כהונה ולויה ומלכות, עד אשר לא יבאו ימי הרעה של החרבן וכו'.
ולכן באו ענין דברי הצומות הללו מורכבים על שני עיקרים הללו. לא מבעיא כי בכל יום תענית מאלו חייב כל אדם להיות נכנע לפני המקום ברוך הוא ולחשוב בדעתו דמה גרמו עונותינו ועונות אבותינו. ומה גם לדעת מה מעשיו ולפשפש ולמשמש בהם וישוב אל ה', כי בזה ממהר הישועה ליחיד ולרבים. כי נודע והנה לא נעלם מעין כל קורא כי חרבן בית המקדש נגזר מזמן אדם הראשון בחטאו אשר חז"ל הגידו בפסוק "ויאמר לו אַיכה" - אֵיכה כתיב - רמז לו על חרבן בית המקדש.
ונוסף עוד בזמן יעקב אבינו ע"ה כדאיתא פרשת וישלח דף ק"ע (ח"א קע, א) וזה לשונו: "כי נגע בכף ירק יעקב וכו' ואמאי אקרי גיד הנשה? כלומר גיד דאיהו מנשי לבני נשא מפולחנא דמאריהון ותמן הוא יצר הרע רביע וכו' ובגין כך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו' בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתייהיבו ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבש' בהון שכינתא ושמא דילהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבליהון שס"ה פיקודין דלאו אינון אתייהיבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא. וחד תשעה באב. ולקבל סמאל דאיהו חד מאינון מלאכין. ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה - 'את' לאסגאה ט' באב דלא אכלין ביה ולא שתיין וכו'. ויאבק איש עמו - ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה. מיד תשש חיליה דיעקב וביומי שתא אשכח יום ט' באב דביה אתתקף ואתגזר דינא על דא ואתחרב בי מקדשא. וכל מאן דאכיל בט' באב כאילו אכיל גיד הנשה", עכ"ל.
הנה מבואר הענין מן המאמר על אודות תענית של ט' באב. ואמנם יש לתת רמז לארבעה צומות הללו ואין המקרא חסר כלום. כי מלת את הוא ראשי תיבות אב תשעה. ומלת גיד - אות גימל היינו ג'בתשרי, ואות י' רמז לעשרה בטבת, וכללות מלת גיד, הרמז שלו בגימטריא י"ז שהוא מכוון לעומת י"ז בתמוז.
ועוד איתא בזוהר פרשת שמות דף י"ב (ח"ב יב, א) וזה לשונו: "ותצפנהו שלושה ירחים - אלין תלת ירחין דדינא קשיא שרייא בעלמא, ומאי נינהו? תמוז אב טבת". הנה מבואר מכל המאמרים אלו כי זמנים הללו הם ימי הרעה והיו מוכנים(?) לשנות הדין והרעה על ישראל. ומה גם עתה בזמן החרבן והגלות שיש חיוב על האדם לע** הימים הללו בתענית והכנעה גדולה.
"אף על גב דכתיב בקרא בחדש הרביעי וכו'" - אשר נודע הוא כי חרבן בית הראשון היה העדר בסוד ה' ראשונה, וחרבן בית שני היה בסוד ה' שניה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ז (ח"ב רנז, א) וזה לשונו: "רזא דרזין דלא אתייהיבא לאתגלאה בגין דלא אתמסר(?) רזא בר לחכימי עליונין. ווי אי אתגלי ווי אי לא אתגלי. בגין דאיהו רזא מרזין עילאין דקב"ה אנהיג ביה עלמא. בית ראשון קיימא בימי שלמה לקבל עלמא עילאה, ואיהו אקריב בית ראשון ואשתמש כולא בבית קדש הקדשים, אתר דאשתמש ביה שמשא בסיהרא וקיימא עלמא באשלמותא וכו'. בית שני קיימא בבתי בראי וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר היכן נרמוז שני בתים הללו. ולפי כי זה הענין תלוי באות ה' כאמור - ולכן אירעו בימים הללו חמישה דברים רעים בי"ז בתמוז וחמשה דברים הרעים בט' באב. ואע"ג שבראשונה הובקעה העיר בט' בו - אין להתענות בו. מפני שהרי חזר ונבנה - ומה יש לנו עוד להתענות על זה? אבל באמת על זה ידוו הדווים על מה שהבקעה העיר בשניה שהרי עדיין אנחנו טמועים בבור גלות החיל הזה, לא נוכל להרים ראש.
ולכן חרבן שני חמיר לן טפי על אורך הגלות ועל הדברים הרעים שנעשו כדאיתא בחגיגה "כתיב אלף אלפין ישמשוניה וכתיב היש מספר לגדודיו - לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש היה קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים". הנה מבואר מזה המאמר בעבור חרבן בית המקדש נתמעטו צבאות של מעלה. ועוד שם נאמר בחגיגה: "כתיב שש כנפים שש כנפים לאחד, וכתיב וארבע כנפים לאחד להם". ומסיק "לא קשיא - כאן בזמן שבית המקדש היה קיים, כאן שאין בית המקדש קיים". כביכול שנתמעטו כנפי החיות.
ונוסף על כל זה הוא מה שהובא בהקדמת התיקונים "כצפור נודדת - דא שכינתא, נודדת מקינה - מירושלים וכו', כן איש - היינו ה' איש מלחמה, נודד ממקומו". ובדברי חז"ל כתוב "למענכם שֻלחתי בבלה" ואמרו חז"ל "גלו לבבל שכינה עמהם וכו'. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך וכו' ונאמר מי זה בא מאדום וכו'".
ולכן מי הוא זה שלא יתן אל לבו להתענות בימים הללו, ולהשפיל גאות יצרו הרע. ועוד יתבונן מ"ש בברכות "ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי". ושם נאמר מעשה דר' חנינא ע"ה שנכנס לחורבה להתפלל "ושמע בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם". ובלי ספק כי כל הדברים הנעשים למטה בעולם הגשמי כך הוא נעשה למעלה כדמוכח מן הזוהר בכמה מקומות.
ולכן לענין שבירת הלוחות ופרחו האותיות כך נעשה למעלה גלות התורה. ומה גם כאשר שרף אפסטמוס את התורה אז נמסרו סודותיה לחיצונים כנזכר במקומו. וכאשר הובקעה העיר אז נמי למעלה נכנסו השונאים כדאיתא פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "שור מועד בעלה עאל לבי מלכא רבוניה בד' אבות נזיקין דיליה דאינון עון אף ומשחית וחמה דכולם מועדים לקלקל. בגופא דיליה הרביץ על הכלים - מזבח מנורה שולחן ושאר מאנין רבץ עלייהו ושברתן וכו'. ובקרן דיליה קטל כהני וליואי הרס כולא חִלֵל ממלכה ושריה. הבור נוקבא דיליה דאיהי בית הסוהר תפיסת מטרוניתא ובנהא, שפחה בישא, בגלותא דילה ושוויין לון כמה שלשלאין ואסורין לבנה' ידייהו מהדקן לאחורא. היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח. ולא עוד אלא כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה וכו'. ולא עוד אלא זונה דאיהי מבעה, דהיינו ויצת אש בציון".
ולכן על כל אלה החי יתן אל לבו להתענות בכל הזמנים הללו ולהעיר את לבו וישוב אל ה' וירחמהו.