טור ברקת/תקלט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקל"ט - דיני הסחורה בחול המועד - ובו י"ד סעיפים
- כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור. ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו כדי להשתכר - אינו יכול לילך ולתובעם. אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם.
- מי שהלוה לחבירו מעות - מותר לתובעו בחול המועד לגבות מעותיו. ואין צריך לומר שמותר לגבות חובו מן העכו"ם.
- מכר לחבירו פרקמטיא קודם מועד - יש מי שאוסר לתבוע דמיה במועד אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונזדמן לו בחול המועד דהוי כדבר האבד. ולי נראה שכיון שזקף עליו המעות בחובו קודם המועד הוה ליה כהלואה ומותר לגבותם ממנו בחול המועד אפילו הוא אדם שמצוי במקום המוכר.
- אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן - מותר למוכרה. אבל אם לא יפסיד מהקרן - לא. ומכל מקום אם הוא בענין שאם ימכרנו עתה יהיו לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת יום טוב - מותר למכור. ונראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים וחס עליהם מלהוציא כל כך לשמחת יום טוב, ואלו היה לו מעות בריוח היה מוציא יותר[1]. אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה, ואין בדעתו להוציא כל כך, לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר.
- אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר - מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהשתכר. והוא הדין לירידים קבועים מזמן לזמן. אבל מקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע - אינו מותר למכור ולקנות ביום השוק שבתוך המועד. שאין זה דבר האבד. שאם אינו נמכר ביום השוק שבתוך המועד ימכר ביום השוק שלאחר המועד.
- מציאה אסור לטרוח ולחפש עליה. כגון נהר שהציף דגים על שפתו - אסור לאספם כדי לכבשם אלא אם כן יהיו ראויים לאכול מהם במועד.
- המלוה את חבירו על חפץ או על סחורה על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף שמונה ימים יהיה קנוי לו - יש מתירים ויש אוסרים.
- עכו"ם שפרע לישראל יין בחובו - מותר לקבלו ממנו דכמציל מידו דמי.
- מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה, ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה -- דבר האבד הוא. ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפותן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. אבל יותר מכדי שתייתו לא יקנה.
- מוכרי תבלין או ירק וכל דבר שאינו מתקיים - פותחין ומוכרים כדרכם בפרהסיא; שהכל יודעים שהם לצורך המועד.
- מוכרי פירות כסות וכלים - מוכרין בצינעא לצורך המועד. כיצד? אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי - פותח כדרכו. ואם היתה פתוחה לרשות הרבים - פותח אחת ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב.
- אין לוקחים בתים ואבנים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, או לצורך השכיר שמוליך הדברים הנקנים שאין לו מה יאכל.
- להלוות לעכו"ם ברבית לאותם שרגילים ללוות ממנו - מותר משום דהוי דבר האבד. ולאותם שאינם רגילים ללוות גם כן מותר, והוא שיקחו רבית של שבוע ראשון ויוציאנו בשמחת יום טוב.
- הלואה דשולחנות בקביעות וחילוף אסור.
טור ברקת (סעיפים א - ה)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מאחר שהנחנו למעלה כי "המועד" הוא כינוי לכל איש הישראלי כאשר הוא יוצא מן העולם הזה לפי כי הולך הוא לבית עולמו ליהנות מזיו השכינה. ולכן ענין "חול המועד" יהיה כינוי לאדם שאינו הגון והוא דרך חול, ועליו נאמר "כל סחורה אסורה כל שהוא וכו'", דהיינו נמי כינוי לענין התורה והמצוה שנאמר בה "כי טוב סחרה מסחר כסף" (משלי, ט). וכאשר ביארתי בפירוש מלת מסחר הוא מ"ם הסיבה, והכי קאמר: לא מבעיא התורה עצמה שהיא טוב והיה סחרה ואתננה קדש לה' - אלא גם כן טוב סחרה מסיבת "סחר כסף", כי האדם הוא סוחר טוב ונותן לתוך פיו של תלמיד חכם נעשה שותף שנאמר היתה התורה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה - כמו סוחר עצמו שנותן לו פרנסתו. וכן לא יעשה לאדם שהוא דרך חול ויצא מן העולם. וכן נמי מסחר המצות שהוא "מסחר כסף".
וכן נמי אשר חז"ל יגידו כל אדם יש לו שני חלקים - חלק בגן עדן וכו' זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. וגם זה הוא סחורה שנקנה בכסף מלא - כל סחורה אסורה. "אפילו כל שהוא". "בין לקנות" התורה והמצוה, "בין למכור" חלק הרע שלו לחבירו בגהינם. "ואפילו אם הלוה מעות" שעשה צדקה או נתן לכבוד התורה, "על מנת שיתנו לו אחר כך יין" של תורה שנאמר "ושתו ביין מסכתי", "או סחורה אחרת" של מצוה "בפרעון חובו" של עונות, "כדי להשתכר" כמו שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות".
"אינו יכול לילך ולתובעם" שהנה נתבאר למעלה כי ענין זה שאמרו חז"ל לאו למימרא כי תתכפר זה בזה שהרי אמרו הם ז"ל כי "אתה תשלם לאיש כמעשהו", כי אין הקב"ה מוציא הזכיות כנגד העונות. אלא הרצון לומר כי על ידי שיעשה האדם זכיות הרבה מכוונים לעבירות (עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך) - תשש כחן של עונות שנתגברו עליו ויוכל לעשות תשובה. ולכן "אינו יכול לתובעם" - אלו המצות שעשה. וזהו שכתוב "לילך ולתובעם" - היינו כמה דאת אמר "כי הולך האדם אל בית עולמו". "אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד" - כלומר שהם מאותם הנאמר בהם "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה". "דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם" ויקח מהם תורה או מצוה שלהם.
"מי שהלוה לחבירו מעות וכו'" - אשר נתבאר אצלי בפירוש התורה במאמר "עתידין תחומי ירושלים להיות י"ח מיל על י"ב מיל מלאים אבנים טובות וכו'". ושם נאמר כי מלוה זו שחייב אדם לחבירו ותובע אותו הוא מכמה פנים. דאיפשר שהיה לו מלוה עליו ועשה עצמו שאין לו מה לפרוע, ולא כן הוא. או שגזל אותו. או כי בענין המסים וכרגא דמלכא היה פורע(?) ביותר בעד אותו שעושה עצמו שאין לו מעות לפרוע עכ"ל[2]. על כל אלה יביא במשפט האדם לפרוע לחבירו עד מקום שנותן לו שתי אבנים טובות תמורת תורה ומצוה כנזכר שם.
ולכן יאמר על דרך זה "מי שהלוה לחבירו מעות" באחד מן הדרכים הללו, "מותר לתבעו בחול המועד", דהיינו לעתיד קודם זמן הסעודה הנעשית שהוא 'מועד', במקום שהוא "בית מועד לכל חי", כך יעשה "לגבות מעותיו". "ואין צריך לומר שמותר לגבות חובו מן העכו"ם" מכל מה שגוזלים מישראל.
"מכר לחבירו פרקמטייא קודם המועד וכו'" - הנה יש הפרש בין ההלואה ובין הפרקמטיא. ההפרש הנמצא בין מי שעשה שותפות עם הלומד בתורה לפי שהוא מחזיק בידו. כי העושה שותפות עם תלמיד חכם צריך כי מתחילה יעשה תנאי עמו ואחר כך ילמוד בתורה שלכן נדחה אחיו של ר' יוחנן ויצאה בת קול ואמרה "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" של תורה "בוז יבוזו לו". אמנם הרי זבולן ויששכר היו שותפים בתורה אמנם מי שנותן אחר כך ללמוד בתורה נקרא 'מחזיק ביד עמלי תורה'. ולכן דין הקודם "מי שהלוה לחבירו מעות" - היינו שנתן לו מעות על מנת להיות מחזיק בידו.
אמנם "מכר לחבירו פרקמטיא" - היינו שנעשה לו שותף על ידי מכירה גמורה שלוקח ממנו פרנסתו מכה אותה לו "קודם מועד" - בהיותו בעולם הזה - "יש מי שאוסר לתבוע את דמיה במועד" לאחר המיתה. לפי כי האדם אינו משלם לו אלא הקב"ה. "אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר" - שהרי נתבאר בהלכות פסח כי האדם הוא הולך לכמה עולמות על דרך מה שאמרו חז"ל "עתיד הקב"ה לתת לכל צדיק וצדיק י"ש עולמות". ולכן איפשר כי הלוקח ממנו המעות אינו מצוי במקום המוכר לפי שהגיע לו איזה העדר המונע אותו. "ונזדמן לו בחול המועד דהוי כדבר האבד" - כי מאחר שאדם זה לא נמצא אצלו צריך לתבוע ממנו חלקו.
אמנם מה שכתב "ולי נראה שכיון שזקף עליו המעות בחובו וכו'" - הוא ענין הנוגע בדבר הגשמי.
"אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד וכו'" - אשר חז"ל הגידו שחייב אדם ללמוד וללמד תורה. למד ולא למד - אין לך הבל גדול מזה. ולכן על עיקר זה הוא היה אומר "אם יש לאדם סחורה" - היינו של תורה, "שאם לא ימכרנה עתה יפסיד" - שהרי לא למד ומפסיד, "מהקרן", מפני כי כן הוא נענש, "מותר למכרה". "אבל אם לא יפסיד מהקרן" - כגון מה שאמרו חז"ל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כעובד עבודה זרה שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואין 'כבוד' אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו".
ועוד ירצה במה שכתב "אם לא ימכרנה יפסיד מהקרן" - היינו מה שאמרו חז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות בקבר". ולכן אדם זה יש לו סחורה של תורה מה שחידש בתורה, שאם לא ימכרנה עתה לזולת - "מפסיד מן הקרן" - ר"ל כי הנה כל ענין חדש נקראת 'מכירה'. דאילו לענין לימוד בלבד של עסק התורה אין זה נקרא 'מכירה' לפי כי אין נמצא לו ענין מעלה זו כי שפתותיו דובבות בקבר. אמנם לענין דבר של חדוש הוא מכירה ממש. וכאשר אינו מלמד אותה - נמצא מפסיד מהקרן, כי אין שפתותיו דובבות בקבר. כמו שביארתי בפירוש שיר השירים מה שאמרו חז"ל "שפתותיו שושנים" (שיר, ה) - אל תקרי ששנים אלא ששונים. שכונת חז"ל לומר אין שפתותיו של כל אדם נק' "שושנים" אע"ג שיהיה צדיק. אלא על ידי ששונים וחוזר לומר הדבר בשם אומרו. "אבל אם אינו מפסיד מן הקרן" - כגון שאין בו דבר חדש, "אינו מוכר".
"ומכל מקום אם הוא בענין שאם ימכרנו עתה יהיה לו מעות בריוח" - כגון רבי יוחנן כשהיה לומד ההלכה עם רשב"ל על ידי מה שהיה מקשה עליו היתה מתרחבת ההלכה ומרויח כמו שאמרו חז"ל אצל "ברחובות תתן קולה - היכן שמתרחבת ההלכה". ולכן "יוציא יותר לשמחת יום טוב" - כי על ידי הפלפול מוציא יותר תורה, והיינו "לשמחת יום טוב" לעתיד כנ"ל. "מותר למכור".
ומה שאמר "ולי נראה שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים" - דבר פשוט הוא ומובן הענין מתוך הדברים הנזכרים.
"אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות ושיירות וכו'" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו בפסוק "טוב שם משמן טוב" - משל לשתי ספינות. אחת שהיא פורשת לים הגדול ואחת נכנסת לנמל וכו'. ו"שיירות" - הוא מה שאמרו חז"ל כאשר הולך האדם אל בית עולמות אומרים לו "עולם שבאת ממנו דומה ליישוב ועולם הזה דומה למדבר. אם אין אדם מביא מן היישוב מה יאכל במדבר?" (מאמר). ולכן על עיקרים אלו יאמר נא הדין:
"אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד כגון ספינות" פורשות, "או שיירות", "שבאו או שהם מבקשים לצאת" - כי כאשר האדם מתבונן בדברים הללו יראה משל הפיקח שאמר "חילוף הדברים אני רואה". כי כאשר ראה בני המדינה שמחים אל גיל הספינה שפירשה בים הגדול ולא שמחו עם הספינה שבאה לנמל אמר להם "חילוף הדברים אני רואה", כלומר ידעתי כי התכלית שלכם הוא ללמד לאדם דעת כי מה האדם *בוא(?) למה וחייו למה לולי התורה והמצוה שבעבורם קונה האדם שלימות הנפש. ולכן אתם שמחים כשהלכה הספינה להיות "שמוכרים בזול ולוקחים ביותר" ואתם מרויחים(?). כי כן האדם כשהולך מן העולם מתעסקים בו וזוכים בו בכמה מצות. לא כן בביאת הספינה - כשנולד אדם - מה הנאה ימצא לבני המדינה. אמנם הפיקח אמר להם חילוף הדברים אני רואה. כלומר אין המשל דומה לנמשל, לפי כי המשל ימצא **** הנוגע לבני המדינה. אבל לא לענין הנוגע לאדם עצמו. דהיינו נולד אדם מת אדם אינו מקביל למשל הספינה כלל. כי אם האדם לא השלים נפשו מה מועיל לו שבני המדינה נתעסקו בו וזכו עמו. ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף קס"ט (ח"ב קסט, א) וזה לשונו: "יונה דנחת לספינה דא איהי נשמתא דבר נש דנחית להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש וכו'. וכדין בר נש אזיל בגו האי עלמא בספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא וכו'".
ולכן יאמר כי הפקח החי יתן אל לבו שמוכרים בזול, כי כמה מרויחים במה שמתעסקים בהם. ולוקחים ביוקר - כי על ידי מה שמתרגשים על הצדיק *** *** איפשר כי אדם רשע מהרהר בתשובה כ"* יאמר הל** מא** והיכל האדם כל שעומד להעשות כעשוי דמי ויחזור בתשובה. נמצא שהאדם קונה דבר שהוא ביוקר כמה דאת אמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ועוד "קונים ביוקר" הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס בפסוק "כי אין מעשה וחשבון וכו' בשאול אשר אתה הולך שמה". וכי הכל הולכים לשאול? איך אפילו צדיקים גמורים הולכים לשם? להוציא אותם רשעים שהרהרו בתשובה ולא היה להם מציאות(?) לעשות אותם הצדיקים הולכים לשאול וחוזרים אותם הרשעים ומהרהרים באות' מחשבה טובה ומעלה אותם הצדיק. והיינו הקנין שקונים ביוקר על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "הבן יקיר לי אפרים" - ביוקר עומדים *** הקי** כי נחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולכן החי יתן אל לבו למכרו ולקנות בלבו כל הדברים כאלה.
"אפילו שלא לצורך תשמישו" - ר"ל כי אף על גב שהוא אדם כשר ואינו צריך לענין משלים הללו - ראוי לקנות אותם לו להיות עמו כדרך "סחורה" ללמד לזולת דעת ויראת ה' "להשתכר" נפשו ולזכות על ידי אחרים.
"והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן" - היינו מדת הייסורין ואשר מתהפכ' הגלגל על האדם ויורד מכחו ויורד בנכסיו(?) - כי כל אלה הענינים הם מום קבוע מזמן לזמן איש לא נעדר ממאורעות הזמן, והיו לאותות לאיש טועה(?) מדרך השכל שמותר לקנות מהם יראת ה' ולהחיות את נפשו.
"אבל מקומות שיש להם יום קבוע יום השוק - בכל שבוע דבר מצוי אצלם אינו מותר למכור ולקנות בתוך המועד" - דהיינו "ביום השוק" - היינו ענין מגולה. שהדוגמא לזה כי אין צורך לאדם ללמד לזולת ולהוכיח מאחר שהוא דבר מפורסם לעין כל. כי זה מעין מה שאמר הכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", שהרי יש לכל ללמוד מעצמו בדברים המפורסמים. ואם לא למד ביום השוק זה - הרי יש לו ללמוד ביום שוק אחר. וכן נמי הוא הענין באדם שאין לו להוכיח באותו שבוע אולי ילמד בשבוע הבאה ביום השוק - כי הרמז שלו על מה שאמרו חז"ל היוצא עליו שם רע איפשר שיש לו אויבים. אמנם אם הוא קלא דלא פסיק - נראה שהוא אמת. ולכן אין לאדם זה להוכיח אותו על פניו בשבוע זו ביום השוק אשר שמע עליו - דילמא הוא קלא דפסיק. ולכן ממתין עד יום השוק בשבוע הבא - בא יבא לראות אם נפסוק הקול. ולכן לעולם "אין זה דבר האבד" כנזכר.
פירוש שני כלפי שמיא[עריכה]
עוד יובן הענין כלפי שמיא, כי נמצא ענין סחורה לתורה ולתעודה כדאיתא בזוהר פרשת בשלח דף ן' (ח"ב נ, א) וזה לשונו: "ר' חייא פתח: היתה כאניות סוחר - דא כנסת ישראל, ממרחק תביא לחמה - כמה דאת אמר הנה שם ה' בא ממרחק. תביא לחמה - באר דרגא דשארי עלה וביה אתמשכו כל אינון נחלין ומבועין וכו'". הנה נתבאר מן המאמר איך כנסת ישראל עושה ענין "סחורה".
ולכן יאמר "כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא" כדי שלא לעשות פגם בכנסת ישראל, כי עתה הוא זמן הנמצא סחורה עליונה זו. ולכן אסור "בין למכור בין לקנות" כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ"ב (ח"ג מב, א) וזה לשונו: "ר' אבא פתח ואמר אשת חיל מי ימצא - דא כנסת ישראל דאיהי אשת חיל כמה דאמרן וכו'. מי ימצא - מאן יזכה למהוי בה בשלימו ולאשתכחא עמה תדירא. ורחוק מפנינים מכרה - מקחה מבעי ליה? אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו ולא שלמין בהדה היא מכרה לון בידא דעממין אחרנין כמה דאת אמר ויעזבו בני ישראל את ה' וימכור אותם ביד סיסרא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר ענין המכירה שמוכרת כנסת ישראל וממילא משתמע ענין הקניה למי שהוא הולך תמים ופועל צדק כדאיתא פרשת אמור שנאמר "ה' מי יגור באהליך וכו' - אינון דמתקנין למטרוניתא מנהא ושוו לה עטרהא ואתקינו תכשיטהא - כל חד פועל צדק אקרי. ואינון כחדא עמה". ולכן בגשמי "אסור בין לקנות בין למכור" דרך חול.
"ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת כדי להשתכר - אינו יכול לילך ולתובעם אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד דהוה להו דבר האבד". וכבר נתבאר למעלה ענין 'דבר האבד' בכמה פנים. ובענין זה שמקדים ישראל ונותן המעות לעכו"ם להרויח - היינו כח המסור ביד הישראלי מן הקדושה ונותן לעכו"ם כדי ליקח ממנו אותו חלק הטוב אשר בו בסוד "ואתה מחיה את כולם". וזה הוא על דרך מה שעושה האדם השלם עם הרשע על ידי התורה שמלמד אותו - שואב ולוקח ממנו חלק הטוב כמו שנתבאר בפסוק "יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק". ולפי כי בעכו"ם אין בו כל כך חלק מן הקדושה - לכן אסור ללמד תורה לעכו"ם אפילו אדעתא דהכי לפי כי אין בו דבר הצריך לכך.
אמנם לענין של סחורה שהוא דבר נמשך מכנסת ישראל לאיש הישראלי שנאמר "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" - לכן נמצא כח ביד האיש הישראלי למכור ולקנות עם העכו"ם כדי להרויח על דרך מה שאמר הכתוב "ורחוק מפנינים מכרה". ולכן זה שהלוה מעות לעכו"ם - אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם הוה ליה דבר האבד, כי כן נמי למעלה כנסת ישראל בחול המועד מלקטת שושנים שנאמר "דודי ירד לגנו (לעולם הזה למטה) ללקוט שושנים" בעבור אותו המזון שהיא נותנת להם.
"מי שהלוה לחבירו מעות מותר לתובעו" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "יום ליום יביע אומר" - "היום לווה מן הלילה והלילה לווה מן היום". וסוד הענין כי הנה הפרש הנמצא בהלואות הללו שמנו חז"ל יתבאר במקומו בדיני הלואה כאשר יזכני ה', כי לא על חינם האריכו למעניתם "השמש לוה מן הירח, הירח מן הככבים וכו'". אמנם ענין הנוגע לענין זה הוא כי הלואה זו הוא ענין אור כפי פשוטו; כי לילה לווה מן היום אור מאותם ה' פעמים "אור" דמעשה בראשית כדאיתא בזוהר בפסוק "אור זרוע לצדיק". כי הוא גננא דגנתא ועבד שורין שורין להאי אור כנזכר שם. וכן היום לווה מן הלילה בסוד 'אור חוזר'.
ולכן "מי שהלוה לחבירו" כמה דאת אמר "הלא היא חברתך" ונאמר "ואהבת לרעך כמוה" ופירושו הפסוק "מי הוא רעך? אני ה'" כמה דאת אמר "שמח תשמח רעים אהובים" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה. ולכן "מותר לתבעו בחול המועד לגבות מעותיו" כי כן דרך האיש לתבוע בפה. "ואין צריך לומר שמותר לגבות חוב מן העכו"ם" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אקרי חשמל - חש ואתגליא מל. מהו מל? כמה דאת אמר מל יהושוע וכו'".
הנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי הערל הוא שורש העכו"ם והוא נכנס ליטול האור משם כנזכר לקמן. ולכן נמי מותר לגבות חובו מן העכו"ם.
"מכר לחבירו פרקמטייא קודם מועד וכו'" - הנה נתבאר ענין מי שהלווה לחבירו מעות אשר הוא בסוד האור הנזכר. אמנם "פרקמטייא" הוא בסוד כלים. כי כן נאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור". ולכן יאמר נא: "מכר לחבירו פרקמטייא" - דהיינו כי אדם עליון מכר לכנסת ישראל קודם מועד כלים הצריכים לה. "יש מי שאוסר לתבוע דמיה במועד" - לפי כי כן נמי למעלה אינו תובע. "אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוין במקום המוכר ונזדמן לו בחול המועד דהוי כדבר האבד" - מה שאין כך למעלה כי הנה כנסת ישראל היא מצויה תמיד אצל אדם העליון שלכן נאמר "מצא אשה מצא טוב" - בכל שעה, "ויפק רצון מה'" כי רצונו לתבוע דמי הכלים שנתן לה. ולכן נמצאת אצלו לפרוע מעותיו כי הוא בסוד אור חוזר.
ואם נאמר כי ה"פרקמטייא" הוא מה שאמר הכתוב "היתה כאניות סוחר", והיינו הפרקמטייא מה שאמר הכתוב "ממרחק תביא לחמה" - יצדק לומר ענין 'מכירה' מפני כי הנותן זה הלחם ימצא לו הנאה מנתינה זו ומרויח בסוד "ברכות לראש צדיק" כדאיתא בזוהר. כי מלמעלה באים עליו ברכות, גם מלמטה על ידי אותה עטרת שניתנה בראש צדיק חי עלמין. ולפי שנתן אותה לפני המועד - לכן "אסור לתבוע דמיה במועד" בענין הגשמי לפי כי למעלה כבר קבל דמיה קודם המועד.
וכן נמי מה שכתב "אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונזדמן לו בחול המועד דהוי כדבר האבד" - והא לית למעלה.
אמנם כאשר נאמר כי זה המוכר הוא מט"ט. "לחבירו" - הוא הצדיק. והכי קאמר: מכר מט"ט לחבירו הצדיק בסוד "כי ישבו אחים יחדיו". "פרקמטייא", זו הכלה, שלכן אמרו חז"ל "כל המברר מקחו של צדיק כאילו קיים עשרת הדברות" (מאמר). כי הנה "מקחו" של צדיק היינו אותה שדה שקנה אברהם מעפרון סטרא אחרא, ותהי לו כבת כמו שאמרו חז"ל "בת הייתה לאברהם. 'בכל' שמה". לאחר שקנה אותה וגדל אותה בכסף מלא - אז מלת מלא שהוא ע"א - ממלא אותו ונעשה עב. נמצא אברהם מברר מקחו של צדיק מן הקליפות ולכן מקיים עשרת הדברות שהם עשרה מדות של החתן לפי כי כאשר נשלמת הכלה היינו שלימות שלו.
ולכן כאשר פרקמטייא זו מאז מתחילה קודם המועד היא ביד מט"ט בסוד "כי שמי בקרבו", "מכר אותה לחבירו" הצדיק והוא לצורך המועד - "אסור לתבוע את דמיה במועד" לפי שהרי הכלה הזמינה לכל חילין דילה במועד לאעטרא יתהון. "אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונדזמן לו בחול המועד" - כי כן באמת הצדיק אינו מצוי אצל המוכר מט"ט בעולם היצירה, רק הוא מצוי תמיד למעלה בעולם האצילות. ומכל שכן במועד. אמנם בחול המועד נמצא אצלו עתה נזדמן לו - אמנם בתפילת מוסף פונה למעלה והוי כדבר האבד על דרך שנאמר בו בזמן החול "צדיק אבד".
"אם יש לו סחורה עתה שאם לא מוכר אותה יפסיד וכו'" - מאחר שהנחתי כי ה'סחורה' היא מכונה לאשת חיל שנאמר בה "היתה כאניות סוחר" - ולכן יאמר אם אדם הגשמי יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן - מותר למוכרה - לפי כי כן הדוגמא של סחורה זו למעלה כך הוא. כי הנה האדם הקדוש יש לו סחורה, זו הכלה, שאם לא ימכרנה לצדיק "מפסיד מהקרן" כי הנה נאמר "זכר ונקבה בראם ויברך אותם", ושרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה. ולכן ימצא שמפסיד אותה ברכה מהקרן שלו. ולכן מוכר אותה במועד לאיש צדיק.
ועוד יהיה מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף ר"כ (ח"ג רכ, א) "לא אצטריך לאפקא איתתא למהוי באתר אחרא עד דבעלה יהיב לה רשו וכו'. מנא לן? מצדיקו של עולם דיהיב לה רשו וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי השכינה נמצאת עם האדם הגשמי הצדיק דאיתא פרשת פנחס דף ר"ך (ח"ג רכ, א) וזה לשונו: "דיתיבת גו צדיקי וכו' בערב היא באה לגבי בעלה ובבקר היא שבה לגבי צדיקייא דעלמא. וכלא ברשותא דבעלה. הדא הוא דכתיב וצדיק חונן ונותן וכו'". ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ה (ח"ב קלה, א) וזה לשונו: "ארחיה דעלמא מאן דבעי לנסבא אתתיה דבר נש מניה - איהו קפיד ולא שביק לה. אבל קוב"ה לאו הכי. דאף על גב דכל רחימו דילה לגביה ורחימו דיליה לגבה - מניה נטלין לה וכו' תקחו את תרומתי", עכ"ל.
ולכן יאמר אם תפארת ישראל "יש לו סחורה", זה הכלה, "שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן", הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף כ"ד (ח"ג כד, א) וזה לשונו: "המועל בהקדש משלם קרן וחומש - הדא הוא דכתיב ואת חמשיתו יוסף עליו. קרן ו'. חומש דיליה ה' וכו'". נמצא כי אם אינו מוכר אותה לאדם הגשמי - מפסיד אותו קרן שנותן האדם בעבור כן. ולכן מותר למכרה על דרך זה.
"אבל אם לא יפסיד מהקרן לא". והענין - כי הנה יש ענין מכירה אחרת שנאמר בה "ומכרתי את הארץ ביד זרים". והוא דין בתי ערי חומה - אין זה מקומו. והנה בסוד מכירה זו אם אינו מוכר אותה אינו מפסיד מהקרן, רק כי אינו מרויח. לא ימכור. כי אין זה דבר מוכרח שתרד למטה בעולמות בחול המועד. תסתפק בעליונים. "ומכל מקום אם הוא בענין שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח מהסחורה ויוציא יותר לשמחת יום טוב" - שהרי נמצא לו ריוח בתפילת מוסף ומוציא יותר שפע "לשמחת יום טוב - מותר למכור".
וכפי הדרך שנתבאר למעלה במט"ט - ירצה - מאחר דקים לן כי הייחוד של צדיק וצדק הנעשה בחול הוא על ידו כדאיתא בתיקונים - לכן יאמר "אם יש לו סחורה", מט"ט של הייחוד הנעשה על ידו, "שאם לא ימכרנה עתה" ויעשה הייחוד, "מפסיד מהקרן" לפי כי מט"ט נקרא 'נער' שנאמר "ונער קטון נוהג בם", ואז הוא בזמן חסרון של הלבנה. ולכן נער הוא שוטה (כמו שאומרים חכמים ז"ל "ושם אתנו נער עברי. נער - שוטה. עברי - שונא"). וכאשר עושה ייחוד זה הוא עולה בסוד הזקנה - כי כן אליעזר כשעשה שליחות של רבקה שם נאמר "אל עבדו זקן ביתו". ולכן הוא אמר "נער הייתי גם זקנתי" כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה "פסוק זה שרו של עולם אמרו". נמצא כי אם לא ימכרנה סחורה זו עתה - "מפסיד מהקרן" - "אשר קרן עור פניו" שנאמר "זקן ביתו - זיו איקונין שלו, דומה לאברהם". ולכן "מותר למכרה בחול המועד".
"אבל אם לא יפסיד מהקרן - לא. ומכל מקום אם הוא בענין שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות ברויח ויוציא יותר לשמחת יום טוב" - דהיינו כאשר ימכרנה לצדיק עליון ודאי יהיה לו ריוח ויוציא יותר לשמחת יום טוב, כי הוא יהיה בראש הקרואים דמועד ומוציא יותר בסוד 'אור חוזר'. ולכן מותר.
"אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד וכו'" - בסוד אותו אור חוזר לפי כי לעולם אותו אור לא ראי זה כראי זה, כי מה שמתברר ועולה היום אינו כמו האור והניצוצות המתבררים למחר. ולכן יאמר "אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת" - שהרי נאמר באשת חיל "היתה כאניות סוחר" ואיתא בזוהר פרשת בשלח דף ג' (ח"ב נ, א) וזה לשונו: "היתה כאניות סוחר - דא כנסת ישראל. ממרחק תביא לחמה - באר דרגא דשרי עלה וכו'". ונאמר "שם אניות יהלכון". ולכן "אם מכרו בזול או לקחו ביוקר מותר למכור ולקנות" שנאמר "ורחוק מפנינים מכרה" ונאמר "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני". כי מה שאמר הכתוב "סדין עשתה ותמכור" היינו "לצורך תשמישו". והבן. אמנם מה שאמר "וחגור נתנה לכנעני" - היינו "לעשות סחורה ולהשתכר". ולכן מותר.
"והוא הדין לירידין" של(?) עכו"ם "שהם קבועים מזמן לזמן שמותר למכור ולקנות מהם" - שהרי כך היא המדה למעלה, שיורדת בעולמות למטה כמה שאמר הכתוב "דודי ירד לגנו". ויש לה ריוח בזה "ללקוט שושנים". "אבל מקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע אינו מותר למכור ולקנות ביום השוק שבתוך המועד" - לפי כי הנה המדה זו תמיד היא היורדת למטה בעולם התחתון במקום הנקרא 'שוק' שהוא בעולם הבריאה. כנודע מן הדין של נר חנוכה; כי בשיעור של השמן צריך ליתן לתוכה כשיעור "עד שתכלה רגל מן השוק". וכן הענין בזה השוק - אינו מותר למכור ולקנות בשוק זה שבתוך המועד. כלומר כי שוק זה עצמו הוא "בתוך המועד" - מאחר כי כן כל העולמות הם מזומנים למעלה בסוד "קריאי מועד" כנזכר בזוהר פרשת קרח הובא למעלה. כי חכמה שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא. אימתי? בזמנא דמועד שריא בעלמא. ולכן הוא אומר כי מאחר שיום השוק הגשמי למטה הוא "בתוך המועד" - אינו מותר למכור ולקנות "שאין זה דבר האבד" אלא דבר קבוע, "שאם אינו נמכר" בענין הגשמי "ביום השוק שבתוך המועד - מוכר הוא ביום השוק שלאחר המועד" - כי כן נמי למעלה. אין זה דבר חדש לומר שהוא דבר האבד שהרי הוא ענין קבוע, מעשים בכל יום כדבר האמור.
טור ברקת (סעיפים ו - יד)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
- [כאן בדפוס מובא ציטוט של המשך סעיפים בשו"ע על סימן זה]
אשר חכמים הגידו בפסוק "שור או כשב או עז כי יולד", שהיה לו לומר 'טלה' או 'גדי'. אלא לפי שבעל חי משעה שנולד הוא שלם בכל מה שאיפשר לו עד יום מותו. לא כן הוא חלק חי המדבר - כי בכל יום מוסיף ועולה במעלות יותר על מה שעבר אשר על כן אותו החלק שנוסף בו זה הוא לאדם בערך "מציאה" לפי כי הוא דבר הבא אליו מחדש, מה שלא היה נמצא אתו מקודם לכן. ועוד טענה אחרת מפני כי אין זה כמו בחינת הנפש שהיא קבועה בקרב איש לעד עד יום מותו - אז הרוח תשוב אל ה' אשר נתנה. אמנם זה החלק שמרויח האדם על ידי מעשים הטובים לא כן הוא - "לעומת שבא כן ילך"[3] (קהלת, ה). הלא זה הדבר שהיה החכם מתפעם ואומר "גם זו רעה לעומת שבא כן ילך ומה יתרון לו שיעמול לרוח". כי אמר תרעומת גדול על האדם אשר עשה כל עמלו בתורה ובמצוה עד שקנה אותו הרוח חדש, ואחר כך "לא דעת ולא תבונה" להתמיד בכל מעשיו כדי להשאיר אותו חלק מן הקדושה בקרבו. ולפי כי לא כן עשה - לכן לעומת שבא הרוח אצלו כן ילך. לכן גם זה הדבר הכל הוא שלאחר אשר טרח פעל ועשה וקנה לו רוח חדשה - לא נשמר מדבר רע והלך לו אותו הרוח.
ולכן יאמר נא:
"מציאה אסור לטרוח ולחפש עליה" - היינו הרוח זה אשר נוסף לאדם על ידי מעשיו, כאשר נאבד ממנו, אסור לטרוח עליו לפי שהוא יטמא לטינא ובר טינא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח (ח"ב קכח, א) וזה לשונו: "ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקניה ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה וכו' ורוח קדושא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וסגי, ובאתתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה וברעותא דלביה ונפשיה. ולואי דיכול למרווח ליה דישויה מדוריה עמיה. ועם כל דא דיהך באורח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא. ואי לאו - מיד אסתלק מניה ואתרחק מניה ולא יכיל למרווח ליה כבקדמיתא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי מי שהרויח תוספת רוח הקדש או איזה חידוש, ואחר כך הלך ממנו - קשה להשיג אותו כמתחילה. ולכן יאמר "מציאה", הוא אשר מצא רוח הקדש או תוספת רוח. ונאבד ממנו. "אסור לטרוח עליו" - כי הנה נתבאר מן המאמר כמה חיפוש וטורח צריך לעשות ועדיין הוא ספק - "ולואי דיכיל למרוח ליה". והנה בא לזה דוגמא "כגון נהר שהציף דגים על שפתו אסור לאוספם כדי לכבשם" שהדוגמא לזה הוא אותו נהר העליון דנגיד ונפיק דמניה נפקין נשמתין כדאיתא בזוהר. והנה נודע מהזוהר כי הנשמות הם נמשלים לדגים - אסור לאוספם כדי לכבשם על ידי חומץ וכיוצא שהוא מחמיץ על ידי מעשים רעים כדאמרינן "מנלן דהחמיץ כורש?". "אלא אם כן יהיו ראויים לאכול מהם במועד", דהיינו להיות נכנסים בגוף האדם בסוד העיבור כנודע.
"המלוה את חבירו על חפץ או על סחורה וכו'" בלי ספק כי הלאוה זו היינו מתורה ומעשים טובים, שמלוה אדם את חבירו, היינו שהלך לבית עולמו להועיל לו כגון שלומד בתורה לשמו או נותן צדקה וכיוצא להועיל. אף על גב כי נתונים המה לו והתועלת נעשה לו - מכל מקום עשה אלה כדי להרויח מן המת בחינת נפש או ניצוץ ממנו, היינו "המלוה את חבירו על חפץ". ויש נמי "מלוה על סחורה" - הוא הדבר שביארתי כמה ששנינו "הוי מתלמידיו של אהרן" (משנה). דיש להבין מאחר שהתנא מצוה "הוי מתלמידיו" - שמע מינה כי יש יכולת בידי אדם להיות תלמיד של אהרן. והדבר רחוק - היכי משכחת? וכי תימא כי דהיינו מה שאמר אחר כך "אוהב שלום ורודף שלום" - היה לו לומר "אוהב שלום ורודף שלום וכו' יהיה מתלמידיו של אהרן"?
אמנם כונת התנא לאשמועינן כי כל הדברים צריכים כונה וההסכמה על הדבר בתחילה; היו מתלמידיו של אהרן - כך תעלה על לבך "רוצה אני להיות מתלמידיו של אהרן". ואנן קים לן "בא לטהר מסייעין אותו", ולכן יבוא לידי גמר ותהיה "אוהב שלום וכו'" על פי מדותיו של אהרן. ובכן מתקיים כך להיות תלמיד ממש של אהרן. וכן נמי בנדון דידן: המלוה את חבירו תורה ומצוה על סחורה - כי טוב סחרה מסחר כסף - להיות מתנהג על פי מדותיו. וזה היה "על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף כמה ימים יהיה קנוי לו אותו חפץ או סחורה" - כלומר אם אינו נעזר(?) ולא התמיד הענין יהיה קנוי למת התורה והמצוה ואינו נשלם זה שעשה הענין. "ויש אוסרים" לעשות על מנת כן אלא כך יעשה סתם, והענין מתקיים מעצמו.
"עכו"ם שפרע לישראל יין בחובו מותר לקבלו ממנו וכו'" - הנה נודע הוא כי העונות אשר יעשה האדם הוא מגביר כח סטרא אחרא, "ואמלאה החרבה", על ידיו מעשיו. וכאשר יעשה תשובה מאהבה - זדונות נעשו כזכיות ואז סטרא אחרא על כרחו צריך להוציא אותם העונות שנעשו מלאכים קטיגורים כמו ששנינו "העושה עבירה קנה לו קטיגור אחד" לפי שנעשו מלאכים טובים סניגורים לאדם.
והיינו מ"ש הדין: "עכו"ם", סטרא אחרא, "שפרע לישראל" השב בתשובה, "יין" - היינו אותה התורה שהיה למד בטומאה שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי" ואיתא בזוהר בהיכלות פקודי באותה סטרא אחרא שמטמאים אותה ולוקחים אותה וכאשר חזר בו איש הישראלי חזר ופרע סטרא אחרא בתורה שנקראת 'יין' לישראל "בחובו" - בעבור אותו החוב - הוא העון שנתן לו ישראל. "מותר לקבלו ממנו דכמציל מידו" מאחר שכבר עמד עמו זמן מה עתה הוי כמציל מידו ולכן מותר.
"מי שצריך לקנות יין בעת הבציר וכו'" - היינו איש הנלבב העוסק בתורה אדעתא למהר הגאולה דהיינו "עת הבציר". כי בארבע דברים נמשלה הגאולה - אחת הוא בבציר כמו שאמר הכתוב "ביום ההוא כרם חמד ענו לה" לפי כי כן החרבן היה בעבור התורה שנאמר "על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי" ולכן "צריך לקנות יין" של תורה "בעת הבציר" למהר הגאולה, היינו "לשתות כל השנה" שלכן לעתיד נאמר "יטפו ההרים עסיס" ונאמר "חכלילי עינים מיין" כמו שאמרו חז"ל מביא ענבא אחת ונותנה קרן זוית וממנה מסתפק וכו'. "ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה" שהוא פנוי[4] ממלאכה ויש לו זמן ללמוד בתורה - לכן נחשב "דבר האבד" ולענין צורך החרבן.
ולכן "מותר לקנות ולתקן החביות" - היינו כמו ששנינו "קנה לו דברי תורה" ולתקן החביות כמו ששנינו "יש קנקן חדש מלא ישן". "ולזפתן", היינו לעשות סיגופים בעצמו בעבור כך על דרך מה שאמרו חז"ל "שחורות כעורב" - המשחיר פניו על דברי תורה. "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" לפי כי כל הדברים האלה יותר טוב לעשות אותם בזמן החול. לא כן עתה. "אבל יותר מכדי שתייתו לא יקנה" - כלומר אף על גב שהותר ללמוד ביותר על כונה טובה זו ולעשות כל האמור - אמנם יותר ממה שיכול עתה להבין בתורה לא הותר לו משום שהוא טרחא יתירה.
"מוכרי תבלין או ירק וכו'" - הנה באמת מי שהוא בעל חכמה יקרא שיש לו חנות למכור על דרך שמנו שבח של ישמעאל עליו השלום "חנות מיוזנת". בפירוש רש"י ז"ל "שהיו מיומנים לו דברי תורה לכל השואל היה לו מה להשיב". וכן נמי בנדון דידן: "מוכרי תבלין" של תורה שמשיב טוב טעם על כל דבר, וכן "ירק או כל דבר שאינו מתקיים" כי אין זה זולת הוראת שעה כגון ענין איסור והיתר, "פותחין ומוכרין כדרכן" - ר"ל פותחין בתורה או פותחין תחילה במסכתא וכיוצא ומוכרים כדרכן "בפרהסיא" ללמד ברבים כדרכן, "שהכל יודעים שהם לצורך המועד" - ר"ל הכל יודעים כי כל דברי תורה הללו הם דברים הצריכים עתה לצורך המועד כמו שאמרו חז"ל "משה תקן לישראל ללמד תורה ברבים הלכות פסח בפסח וכו'".
"מוכרי פירות כסות וכלים וכו'" - הרי נאמר ענין הנוגע לעסק התורה, אמנם לענין עסק המצוה נהפוך הוא - כי צריך לעשות בצינעה שלכן מוכרי פירות שהדוגמא לזה הוא מי שעושה מצות "האוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". וכן המתעסק במצות לעשות כסות, היינו חלוקא דרבנן. וכן נמי "כלים" אחרים לצורך תיקון האיברים שלו להיות שיהיו בערך כלים לצורך הקדושה והשראת השכינה בתוכם כמה דאת אמר "הברו נושאי כלי ה'" ונאמר "וצמית והלכת אל הכלים" כמו שאמרו חז"ל אלו הצדיקים. וביארתי כי לפי שהצדיק עשה מצוות בכל אבר ואבר שבו - לכן האיברים שלו נעשו כלים להשראת הקדושה.
לכן בכל אלו הדברים "מוכרים בצינעא לצורך המועד" שלעתיד לבא. "כיצד? היתה החנות", דהיינו המקום שמוכן בו לעשות מצוה, "פתוחה למבוי או לזוית זו(?)" דהיינו במקום מוצנע, "פותח כדרכו". "ואם היתה פתוחה לרשות הרבים" דהיינו בפרהסיא, "פותח אחת ונועל אחת" כי העיקר לעשות בסתר מצוה שנאמר "מתן בסתר יכפה אף". "וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות" - שהרמז לזה הוא ליום שהקב"ה נוטל ספר תורה בחיקו ואומר "מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו וכו'". ולסוף הקב"ה אומר לעכו"ם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה - אני נותנה לכם. וסוף מבעטים בה שנאמר "ננתקה את מוסרותימו וכו'" כדאיתא בסוכה[5] ובילקוט. לכן אם כונתו לכך - כי אז עכו"ם טוענים "ישראל שקבלוה היכן קיימוה?" והקב"ה מעיד ואומר "אני מעיד שקיימו את התורה". לכן "מוציא ומעטר את השוק בפירות" של המצות שלו כי הנה הקרן קיימת לאותו יום של החג הנזכר. כל זה מותר לעשות בשביל כבוד יום טוב שאנו מקוים לעתיד כנ"ל.
"אין לוקחים בתים ואבנים עבדים ובהמה וכו'" - בלי ספק כי כל איש הישראלי אשר יקרא מה שמשבח עצמו החכם ואומר "בניתי לי בתים" יתבונן מה שאמרו חז"ל "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". אמנם עוד זאת נלמד מדבריו כי היה מקיים מה ששנינו "יהי ביתך בית ועד לחכמים", כי בזה יצדק מלת "לי" שרצונו לומר שהיה בנין קים שלכן יזכה להיות לו מקום קבוע בעולם הזה ומה גם בגן עדן, ונוסף עוד בעולמות העליונים.
ולכן בא דין זה "אין לוקחים בתים וכו'" - כלומר אחוֶך שמע לי מאחר כי כן צריך לכל איש ישראל לעשות בית מועד לכל חי, ולכן צריך לבנות לו בית מושב בגן עדן - התבונן שיהיו מעשיך לשם שמים. ולכן "אין לוקחים בתים", הם הידועים, "ואבנים" הם דוגמא למה שאמרו חז"ל "עתידין תחומי ירושלים להיות י"ח מיל על י"ב מיל אבנים טובות ומרגליות". "עבדים" הם הנזכר בפסוק "קניתי לי עבדים ושפחות". "ובהמה" - היינו על דרך מה שאמרו חז"ל "אלו בני אדם ערומים ביראה שעושים עצמן כבהמה" כנ"ל. כל אלה הדברים אין לוקחים אותם "אלא לצורך המועד" של עתיד ביום הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לפי כי ריבוי המצות מועיל לאותה פרקמטיא אשר חז"ל הגידו דעביד פרקמטיא אכיל משתותא.
"או לצורך המוכר" - היינו אותו שהפסיד הבית שלו בגן עדן כמו שאמרו חז"ל כל אחד יש לו חלק בגן עדן; זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו. ולכן אין לו מה יאכל לעולם הבא. "או לצורך השכיר" המלמד אותו להועיל, "שמוליך הדברים הנקנים", הם דברי תורה - חוזר ושונה אותם, "שאין לו מה יאכל" ועל ידי כך קנה לו דברי תורה. כל זה מותר.
"להלוות לעכו"ם ברבית וכו'" - הנה ענין ההלואה הוא שלפעמים ממשיך איזו נשמה לקליפה לדעתו על דרך מה שאמר הכתוב "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", או על ידי שממשיך עליו השפעה יתירה "לרע לו" - כדי להוציא ממנו חלק הטוב וליקח אותו. שלכן כאשר ענין הרבית לישראל באופן זה רק על ידי לימוד התורה שקולט ממנו חלק הטוב הנמצא ברשע. הלא זה דברי חז"ל בסמיכות ערי מקלט לפסוק "וזאת התורה" - לומר כי כמו שעיר מקלט קולט כך התורה קולטת. ולענין שלנו ירצה כי היכי שקולט עיר מקלט כך על ידי התורה קולט הצדיק הטוב הנמצא ברשע. אך על ידי כסף נאסר לפי כי הוא דוגמא למצוה ועל ידי המצוה הוא זוכה לקנות הבית שהוא חלק שלו בגן עדן כמו שאמרו חז"ל "נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן". ולכן נאמר "לנכרי תשיך" כי אין לו חלק ונחלה בקדגושה, ועל ידי הכסף קונה ממנו חלק הטוב שבו.
ולכן הדין הוא "להלוות לעכו"ם ברבים לאותם שרגילים ללות ממנו מותר" - לפי כי הנה על ידי כך לוקח אותו חלק של הטוב הנמצא בו והוא בכלל "דבר האבד" אם מניח אותו. וגם "לאותם שאינם רגילים ללוות ממנו מותר והוא שיקח רבית של שבוע ראשון ויוציאנו בשמחת יום טוב" - כי זה הוא דוגמא שמוציא לאותו יום טוב שעתיד לעשות הבית לצדיקים לעתיד לבא.
"הלואה דשולחנות בקביעות וחילוף אסור". הענין יתבאר במקומו ומוכן הוא, כי הנה דרך עראי איפשר להרויח מן העכו"ם לפי כי אין אנו יודעים אם נמצא בו דבר טוב לקחת אותו על ידי המצאה זו. אבל דרך קבע לו הכל ימצא בהם דבר טוב ולכן דרך קבע אסור.
פירוש שני (המשך סעיפי שו"ע)[עריכה]
עוד תשוב ותראה ביאור דינים הללו לענין הנוגע כלפי שמיא. וכך היה אומר:
"מציאה אסור לטרוח ולחפש עליה" - הלא זה הדבר אשר חז"ל הגידו "ג' דברים באים בהסח הדעת: משיח, מציאה, עקרב". ולכן זה יהיה משפט המציאה דוגמא לשני הדברים. כי ענין משיח כבר נאמר "השבעתי אתכם אם תעירו ואם תעוררו את האהבה" כמו שאמרו חז"ל "השביע הקב"ה לישראל שלא ידחקו על הקץ", ו"גמירי אין בן דוד בא במועד". ולענין עקרב נמי - הוא הקליפה - שעקר בית של השכינה כדאיתא בתיקונים, אין שולט במועד.
אמנם ענין המציאה שייך להיות במועד שנאמר "מצא אשה מצא טוב". אמנם "אסור לטרוח ולחפש עליה" לפי שהיא אצלו כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ה (ח"ג מה, א) וזה לשונו: "ר' יוסי פתח קרא אבתריה ואמר גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה - גמלתהו טוב - היא זמינת טב לעלמא, טב להיכלא דמלכא ולבני היכליה וכו'. טוב אימתי? בזמנא דאינון 'ימי השמים' נהרין עלה ומזדווגין עמה כדקא יאות דאינון 'ימי חייה' וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי הכלה זו מזומנת אצלו בפרט בימים של המלוי דהיינו במועד, אשר לכן "אסור לטרוח ולחפש" על מציאה זו במועד לפי שהוא שלא לצורך.
"וכגון נהר שהציף דגים על שפתו וכו'" - כי הנהר דוגמא לנהר זה, היינו נהר היוצא מעדן להשקות את הגן. "שהציף דגים" - היינו מ"ש בזוהר פרשת שמיני דף מ"ב (ח"ג מב, א) דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה וכו'. הרי מבואר מדברי המאמר כי דג הוא בסוד הצדיק. והנה בלי ספק כי כאשר נהר זה משפיע ברכה והוא מתפשט למטה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס וכן בתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת" - ובכן ימצא כי "הציף דגים", בסוד יוסף ובנימן, "על שפתו". ולכן אסור לכבשם - שהרי נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ואמרו חז"ל "וכבשה כתיב - האיש כובש את האשה". ולכן "אסור לאספם כדי לכבשם אלא אם כן ראוים לאכול מהם במועד" - כי בהכי מתקיים "אכלו רעים". כי יוסף ובנימן אוכלים על שולחן אחר ותרב משאת בנימן.
"המלוה את חבירו על חפץ וכו'" - הענין הוא בסוד "כי ישבו אחים יחדיו". כי תפארת ישראל מלוה לחבירו הצדיק מאותו כסף דרגא חוורו דאברהם. וזה היה "על חפץ" כמה שאמר הכתוב "ולך ליקרא חפצי בה", "או על סחורה" כמה דאת אמר "ויקח אחת מצלעותיו". וזה היה "על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף שמנה ימים" בסוד 'אור חוזר' באותה מדה שהוא 'סוף שמנה ימים' כדאיתא פרשת שמיני "דרגא תמינאה". "שיהיה קנוי לו אותו חפץ - יש מתירים" בענין הגשמי - שהרי הוא קנוי למפרע. "ויש אוסרים" לפי שנראה כענין סחורה. וכן נמי הוא לענין הנוגע למעלה - שהרי נתבאר כי כל מין סחורה אסור במועד כנ"ל הטעם.
"עכו"ם שפרע לישראל יין בחובו וכו'" - הנה נתבאר בזוהר פרשת אחרי מות כי בזמן החרבן "בגין דלאו אינון דכר ונוקבא כחדא - אימא עילאה אריקת ברכאן לסטרא אחרא". ולכן עתה בזמן המועד "עכו"ם" (סטרא אחרא) "פרע לישראל" (עליון) "יין בחובו" - הוא הדבר מה שאמר בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "תלמיד חכם ישראל קדישין כל חיי עלמא דירתין כלא תלייא בההוא עלמא דאתי בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי ואקרי יין. ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא. ויין דישראל בגין יין דישראל אחרא. ודא בדא תלייא דהא ישראל לעילא ביה נטיל חיין ובגין כך אקרי 'עץ החיים' - עץ מההוא אתר דאקרי חיים ונפקי חיים. ועל דא מברכין לקדוש ברוך הוא ביין. ויין דישראל לתתא בהאי גוונא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר ענין היין כי הוא מסוד עולם העליון אשר שם הוא יין המשומר בענביו. ולפי כי שפע זה משפיע לעכו"ם בעבור ההעדר דלאו אינון דכר ונוקבא, כי הנה גם בגשמי האשה שמת בנה מביאה כלב ליינק בו דדיה להקל החלב כדי שלא תצטער - ולכן עתה עכו"ם פורע לישראל עליון יין זה בחובו - שהרי של ישראל היה. "מותר לקבלו ממנו" - כי הנה יין זה לא נתנסך ולא הגיע אצל עכו"ם אלא שחזר אותה השפע למקומו. לכן מותר לקבלו ממנו "דכמציל מידו דמי".
"מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה" - כי הדוגמא לזה הוא הדבר כאמור במאמר; כי ישראל עליון הוא השותה יין זה המשומר בענביו ושמח בו. ולכן "מי שצריך לקנות יין" הוא ישראל הנזכר, כי הוא צריך אליו בעת הבציר ביותר לפי שהוא משמח אלהים ואנשים. והיינו "לצורך שתיית כל השנה" - הוא הכלה הנקראת 'שנה' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ח (ח"ג רמח, א) וזה לשונו: "שבעה כבשים אינון ז' יומין דסיהרא. בני שנה - בנוי דסיהרא דאקרי שנה דאיהי חדא מאינון שנים קדמוניות", עכ"ל. הנה הדבר מבואר מן המאמר כי שנה היא הכלה, סיהרא קדישא. ולכן אמר כי ישראל הקדוש הוא צריך יין זה לצורך שתיית "כל השנה" - דא סיהרא קדישא - לפי כי בחינת הגבורות (היינו היין) הוא צורך אליה לפי שהיא בסוד "מנורת זהב כלה". אבל הזכר הוא יונק בחינת החסדים.
ולכן חזר ואמר "ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה" לפי כי במועד נמצא השפעה ביותר כנזכר במאמר פרשת קרח כנ"ל פסוק "קריאי מועד" דבזמנא דמועד שרייא בעלמא חכמת עילאה זמינת לכל אינון כתרין קדישין דשמא קדישא אתאחיד בהו וכו'. ולכן "דבר האבד הוא".
"ומותר לקנות כל צורכו ולתקן החביות", הם המדות של הכלה אשר בהם נותנים זה היין. ובפרט שנים - הם החביות המיוחדות לכך, נקראו "החדר והפרוזדור". "ומותר לזפתן" שלא יזוב היין. "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" דבא כל ענין תיקון זה יותר נאות הוא לעשות אותו בזמן החול. "אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה" - כלומר דאילו לכלה הנקראת 'שנה' יכול לקחת בריבוי לתת לה, לפי שהיא צריכה אליו לה ולתרין עשר ירחין דילה, ולעורר האהבה בסוד "שמאלו תחת לראשי" לפי שעליה נאמר "עיר האלהים סלה". אבל לגבי דידיה "לא יקנה יותר מכדי צורך שתייתו" שהוא בסוד "שתו ושכרו דודים". והעיקר הוא סוד "מים קרים על נפש עיפה".
"מוכרי תבלין או ירק וכו'" - לפי כי הכלה היא סוד בשר היורד מן השמים שנאמר "ובשר מבשרי". לכן צריך 'תבלין'. הוא מה שאמרו חז"ל "מפני מה האשה צריכה להתבשם אבל לא האיש. לפי שהיא עצם שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי" (מאמר). ולכן יש מוכרי תבלין אשר תקן עזרא להיות הרוכלים מחזרים בעיירות כדי שיבסמו בנות ישראל לפי כי עזרה היה כהן והוא שושבינא דמטרוניתא, והוא כהן גדול בסוד "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה". ונוסף עוד כי שמו גורם לעשות אותה בסוד עזר. לכן תקן זו התקנה לבסם הכלה.
הילכך נלמוד כי "מוכרי תבלין" שייך לומר שהם סוד כהן גדול והסגן וכיוצא. כי להיות שהם שושבינין דילה מוכרים תבלים לתקן הבשר. "או מוכרי ירק" - בסוד תפארת ישראל - הם שושבינים דיליה. "וכל דבר שאינו מתקיים" - כלומר כי הנה המדות של הכלה אע"ג שהם יורדים בעולמות למטה נקראים "דבר המתקיים" לפי שהם חוזרים ועולים ונבנים עמה. אבל אלה הדברים הם ענין דוגמא לתכשיטים ונקראים "דבר שאינו מתקיים" - לכן "פותחים" החנות ועושים אותה בסוד ה' "כדרכם בפרהסייא", דאע"ג כי לעולם צריך להיות הייחוד על ידי שינוי כדי שלא ירגיש סטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת בעולמתה' ובעת לאתפרשא מסטרא אחרא - לא אתת אלא כמאן דמזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר. והכי מכרזי דיזמנון למחמי ביקרא דמלכא וכו'". אמנם עתה עושים בפרהסייא "שכל יודעים שהם לצורך המועד" - כלומר אפילו סטרא אחרא - הכל יודעים. הוא מ"ש בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו: "איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמניה? אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן - לא אעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין. מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדווא. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי. כרוזא כריז "כל מאן דיכיל למחמי מטרוניתא יתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי" וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי זה הדבר הוא בפרסום גדול ונוסף על ידי כרוז. ולכן יאמר כי מותר לעשות בפרהסיא שהכל יודעים שהם לצורך המועד.
"מוכרי פירות כסות וכלים וכו'" - מצינו כי ארץ ישראל נשתבחה בפירותיה ומעלים הביכורים מהם ליתן לכהן. ועוד יש פירות מלמעלה כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"ג (ח"ג רנג, א) וזה לשונו: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה - רבי אבא אמר יום הביכורים אינון בכורין עילאין דאורייתא. הדא הוא דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי שייך נמי פירות בזכר. נמצא כי הם פירות הארץ ופירות האילן ושניהם מוכרים פירות זה לזה.
וכן נמי יש "מוכרי כסות" דהיינו כי החתן חייב לתת לכלה כסות שנאמר "שארה כסותה וכו'". וכך אימא עילאה אוזיפת לברתה מנהא כדאיתא פרשת בראשית דף כ' (ח"א כ, א) וזה לשונו: "מה לא הוי הכי ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלה מלעילא לתתא ואימא אוזיפת לברתא מנהא וקשיט לה בקישוטהא וכו'". וכן נמי איתא פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "לבתר אתהדר ההוא עטרא ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא ופרישת עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר וכו'". הנה מבואר מדברי המאמרים הללו כי כן נמצא מוכרי כסות וכן נמי נמצא "מוכרי כלים" - היא אימא שנאמר "ויבן ה' את הצלע וכו' לאשה". ועל ידי כן כל המדות שלה נעשים בסוד 'כלים' בסוד "כלי המזבח אשר ישרתו בהם". וכן נמי הצדיק - כך אמרו חז"ל "אין האשה מחזקת טובה אלא למי שעאה כלי" ונאמר "וככלה תעדה כליה". וזהו שאמר הכתוב "ויעש כל כלי בית יער הלבנון זהב".
ואמנם הללו כולם נקראים "מוכרי פירות כסות וכלים" לפי כי יש להם שכר טוב בעמלם. אמנם "מוכרים בצינעא לצורך המועד" שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך". "כיצד? אם היתה החנות" (זו הכלה) "פתוחה" בסוד ה' או בסוד מ' פתוחה. אמנם בסוד ה' היינו פתוחה "לזוית" - הוא הנקב של מעלה. "או למבוי" - היינו מלמעלה[6], "פותח כדרכו" לפי כי כלתא דא היא בסוד בתולה וכאשר נבנית בסוד אות ה' אז היא ראויה לביאה, ואז הצדיק נכנס שיעור "שני פתחים לבית הכנסת" ופותח אותם שלכן נאמר "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום" (בסוד שני ווין) "לשמור מזוזות פתחי וכו'".
"ואם היתה" מדה זו "פתוחה לרשות הרבים" - הם אבהן עילאין כדאיתא בזוהר ובתיקונים בסוד "הלכה כרבים" - "פותח אחת ונועל אחת" להיות תמיד בעולת בעל. "וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות" - היינו בסוד הבחינה האחרונה של הכלה לפי כי יום טוב ראשון הרמז ליוסף הצדיק, טוב הוא. ויום טוב האחרון בסוד בנימן הצדיק. וערב יום טוב היא המדה האחרונה שהיא עריבה של הצדיק ככלה בתוך חופתה. ולכן "מוציא ומעטר את השוק בפירות" בסוד עולם הבריאה "בשביל כבוד יום טוב" לפי כי באותו זמן קראן לה כבוד כבוד כדאיתא פרשת פנחס דף ר"ן (ח"ג רנ, א) וזה לשונו: "בשעתא דנקטא נפשין דעינוגין כדקא יאות ובעיא לפקדא לחילהא מתכנשין כולהו וקריין לה מגו היכלא קדישא כבוד כבוד וכו'". הנה הדבר מבואר מן המאמר דהכי קראן לה כבוד. ולכן מעטר את השוק בפירות הנזכר מפני כבוד יום טוב הנזכר.
"אין לוקחים בתים ואבנים עבדים ובהמה וכו'" - מפני כי כל אלה הדברים הם בסוד הכלה; לא תחסר כל בה זמן המועד. לכן נאסר לקנות מאחת מהנה. "אלא אם כן הוא לצורך המועד או לצורך המוכר או לצורך השכיר". והענין כי הנה ענין הבתים הנה נתבאר בזוהר שמות דף ר' (ח"ב ד, א) וזה לשונו: "(מלכים א ט, א) בית ה' דאיהו בית המקדש כגון פירות ולשכות ובית האולם והדביר - דא אקרי בית ה'. בית המלך - דא ק"ד דאיהו פנימאה דכולא וכו'". הנה נתבאר מדברי המאמר היות מה שאמר הכתוב "בית ה'" ו"בית המלך" - הכל בסוד הכלה.
"והאבנים" נמי בסוד הכלה כדאיתא כדאיתא בזוהר פשת נח דף ע"ד (ח"א עד, א) וזה לשונו: "ר' שמעון פתח: והבית בהבנותו - וכי לא הוה בני ליה שלמה וכולהו אומנין דהוו תמן - מהו בהבנותו? וכו' אלא ודאי כלא באת ונסא אתעביד איהו מגרמיה וכו'". ואמנם מה שאמר הכתוב "אבן שלימה" היינו מ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ז (ח"א קמז, א) וזה לשונו: "ויקח מאבני המקום - אבני המקום לא כתיב אלא מאבני המקום. אלין אינון אבני יקר מרגלאן טבאן דאינון תריסר אבנין עילאין כמה דכתיב שנים עשרה אבנים. ותחות אלין תריסר אלף ורבוון אבני פסילן וכולהו אקרון אבנין וכו'". הנה נלמד מדברי המאמר כי להיות שיש אבנים פסולות הללו הוצרך הכתוב לומר "אבן שלמה מסע נבנת" כי הסיעו אותם מלמטה לבנות הבית שלכן נאמר "אבנים שלימות תבנה את מזבח ה'".
ולענין "העבדים" - איתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "דהא כמה שפחות נכריות וכמה עבדים אית למטרוניתא וכו'". ולענין "בהמה" נמי איתא בזוהר פרשת בא דף מ"ג (ח"ב מג, א) וזה לשונו: "ותקין לכורסייא כתות לשמשא ליה וכו' ולאלין עביד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה דאינון כעננין(?) למרכב בהון לנחתא בארעא ואינון כסוסוון לון וכו'".
ולכן על כל אלה הדברים יאמר נא: "אין לוקחים בתים ואבנים עבדים ובהמה". "אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל" - בשעתא דמלכא תאיב למיכל הלחם אשר הוא אוכל. "או לצורך השכיר" - היינו מט"ט, כדאיתא בזוהר ובתיקונים "מט"טרון איהו שכיר מחי עלמין", "שמוליך הדברים הנקנים" הם שית ספיראן דמקננין ביצירה, "שאין לו מה יאכל" לפי כי ביומין דחול הייחוד נעשה על ידו כדאיתא בתיקונים "צדיק וצדק מתייחדין על ידי מט"ט בשית יומין דחול". ולכן עתה "אין לו מה יאכל". לכן מותר לשלוח עמו אלו הדברים הנקנים להעלותם למעלה לתת לו שכרו - חכמת שלמה - לאעטר יתיה ולאעלא ליה תחות גדפהא כנ"ל.
"להלוות עכו"ם בריבית וכו'" - אשר חז"ל הגידו "לא נתמלאת צר אלא מחרבנה של ירושלים שנאמר אמלאה החרבה". ואמנם לעתיד נאמר "תחת הנחשת אביא זהב וכו'". ולכן להלוות לעכו"ם בריבית "לאותם שרגילים ללוות ממנו מותר" - דהיינו כי סטרא אחרא, מלכות הרשעה, חמיד(?) לעולם לוקחת אותם המדות של מלכות שמים לעצמה ונבנית בהם. אמנם לעולם הם ברבית כי עתיד להפרע מהם ביתר שאת. אמנם לאלו מותר ללוות אותם "משום דהוי דבר האבד" כדאיתא בתיקון ח' דף כ' וזה לשונו: "ובגין דלא דחיל סמאל מקוב"ה ואיהו שמים ובת זוגיה לא דחילת משכינתיה דאיהו ארעיה - אתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. הוא סמא"ל ובת זוגיה".
הנה מבואר מזה המאמר שהם עתידים להאבד. ולכן לפי שהם דבר האבד מותר ללוות אותם.
"ולאותם שאינם רגילים ללוות גם כן מותר" - היינו סוד אותה טיקלא דעשיקת נשמתין. וכן נמי איתא פרשת ויקהל בהאי נוגה פתי לאתתא למיטל נהורא כמה דאת אמר "וחלק משמן חכה". "והוא שיקחו רבית של שבוע ראשון" שהנה(?) השפע הנמשך בשבעה שבועות שהם למטה נוקבין. לכן יקח השפע הנמשך לשם כאשר יסתום אותו משעול הכרמים הנמשך דרך שם השפע לשרי האומות כדאיתא פרשת בלק. "ויוציאנו" בסוד אור חוזר, "בשמחת יום טוב" כמשוש חתן על כלה.
"הלואה דשולחנות", היינו אותם שנאמר בהם "כי כל שולחנות מלאו קיא וכו'". "בקביעות וחילוף אסור" לפי שהם קליפה גמורה.