טור ברקת/תעב
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תע"ב - דיני הסבה - ובו ט"ז סעיפים
- יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך. ואף אם הוא בבית המדרש יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו. אבל לא יאמר קידוש קודם שתחשך.
- יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כחו ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות.
- כשהוא מסיב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו.
- אשה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה.
- בן אצל אביו צריך הסיבה אפילו הוא רבו מובהק. תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה אפילו אינו רבו מובהק אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג בדורו אף על פי שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה.
- השמש צריך הסיבה.
- כל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה.
- צריך לשתות ד' כוסות על הסדר. ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא.
- שיעור הכוס רביעית לאחר שימזגנו וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס אפילו מחזיק כמה רביעיות.
- מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו - צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבעה כוסות.
- מצוה לחזר אחר יין אדום.
- יוצאין ביין מבושל ובקונריטון.
- אפילו עני המתפרנס מצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.
- גם הנשים חייבות בארבעה כוסות ובכל מצות הנוהגות באותה הלילה.
- תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו.
- מצוה לחלק לתינוקות קליותו ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו.
טור ברקת
[עריכה]אשר חז"ל הגידו בענין השבת כאשר האדם הולך לביתו וימצא שולחנו ערוך מבעוד יום וכו' שני מלאכים המלוים לאדם וכו' מלאך טוב אומר "כך יהיה לשבת הבאה". ומשם נלמד לענין זה ואיתא בזוהר פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "ובשבת צריך בכל מלוי לאתוספא מחול על הקדש בין במאכליו ובמשתיו, בין בלבושוי ובין בהסיבתיה דצריך לתקנא ליה מסיבה שפירא בכמה כרים וכסתות מרקמין מכל מה דאית בביתיה כמאן דתקין חופה לכלה וכו' בגוונא דצריך לקבלא גבירתא בכמה נהורין דשרגין בשבת ובכמה ענוגין ולבושין שפירין וביתא מתקנא בכמה מאני דתיקונ' בהסיב' יפה לכל חד וחד ובהאי חדו' ותיקונ' גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא בלא בעלה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה צריך האדם להיות זהיר בכבוד יום טוב בכל הדברים.
ואמנם ענין מ"ש "לאכול מיד" היינו מפני כי האכילה בלילה זו הוא מצוה בכל הדברים כנודע מדברי הרמב"ם ז"ל, ולכן אמר "אף אם הוא בבית מדרש יקום" - כך אמרו חז"ל המצוה חביבה בשעתה. ומה גם מפני שמצוה למהר לאכול כדי שלא ישנו התינוקות כי הנה התינוקות הם מכונים אל הרגלים שנאמר "יוצאי ירך יעקב", ומפני כי סטרא אחרא נגעה ברגלים של יעקב צריך להיות קל ברגליו ללכת תכף לסעודה לתקן מה שנאמר "כי נגע בכף ירך יעקב". ולכן נופל בהם השינה תכף - כך אמרו חז"ל "שינה אחת מששים במיתה". ואיתא בזוהר פרשת ויחי עד שתין נשמי הם של חיים, מכאן ואילך הם בסוד המיתה.
ולכן "ראוי למהר לאכול" דהיינו כדי לעורר הייחוד למעלה על ידי המעשים אשר נעשים בלילה הזה. וביותר אם נמצא באותה האכילה כונות טובות כי הנה הכל מודים כי מצות צריכות כונה.
הנה ענין ההסיבה לא נעלם מעין הקורא כי זה הוא זכר לענני כבוד שהיו ישראל מסובים בתוכם והולכים. ומה גם כי זה הוא מורה על העתיד שאמרו חז"ל עתידים הצדיקים להיות מסובין בגן עדן ואוכלים באותה סעודה והקב"ה מסיב עמהם. ואמנם הענין הוא דרך חירות להורות ולהודיע כי ישראל הם בני חורין בלילה הזאת, לפי כי ההוא יובלא עילאה אפיק יתהון לחירו ותבר גושפנקן דפרזלא וקלפין בישין.
ולכן ענין הסיבה זו "לא יהיה על גביו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על צד שמאל" להורות על ההוא דרגא דאפיק יתהון לחירו שהוא מצד שמאל, ר"ל מן הקו של שמאל. ומה גם יורה ענין של ההסיבה שהוא מיתוק אל בחינת הדינים הנמשכים מצד שמאל. ולפי כי עיקר המיתוק והתיקון הוא במדה האחרונה -- לכן יהיה כל ענין התיקון בישיבה לפי כי כן כל הדברים שהם מעלמא דנוקבא הם מיושב. ושל הזכר הם מעומד כדאיתא בזוהר פרשת אמור.
"אשה אינה צריכה הסיבה" מפני הטעם האמור. כי הנה כל התיקון זה הוא חוזר לה, ולכן אינה צריכה הסיבה שהרי נעשה בה כל התיקון הצריך לה. "אלא אם כן היא אשה חשובה" כי זה הוא מורה היות האשה עליונה בחשיבות הזכר לפי כי כן הוא מוכרח(?) להיות בלילה זו כי נמצא לה חשיבות גדול. ולכן צריכה הסיבה להורות כי גם היא מקבלת מלמעלה בערך הזכר. ולכן נמצא בה כח לכפות הדינים הנאחזים ממנה ולדחות אותם. ואינה צריכה סיוע בימים הראשונים מצד הזכר כלל.
"בן אצל אביו צריך הסיבה" - כי הנה נתבאר כי לעתיד הצדיקים מסיבים בגן עדן והקב"ה מסיב עמהם. וישראל הם בנים. ולכן צריך הסיבה להורות על העתיד כי כן הם עתידים להיות מסיבים לפני הקב"ה בגן עדן. ונוסף עוד כדי לרמוז כי הבן הקדוש בלילה הזה הוא מסיב לפי שהוא בן חורין. והענין מ"ש בזוהר פרשת לך לך דף צ"ו (ח"א צו, א) וזה לשונו: "פתח ואמר אשרך ארץ שמלכך בן חורין וכו' - מהו בן חורין? כד"א יובל היא קדש תהיה לכם וכו'. ואי תימא בן חורין ולא כתיב בן חירות - הכי הוא ודאי - בן חירות מבעי ליה. אלא במתניתא סתימאה דילן תנינא כד מתחברין יוד בה"א כדין כתיב ונהר יוצא מעדן וכו'. ולא תימא כד מתחבראן אלא מתחבראן ודאי ובגין כך בן חורין כתיב וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר איך תפארת נקרא 'בן חורין'. אמנם זה הענין הוא מתקיים לפרקים. אבל בליל פסח ודאי הוא בן חורין מאחר שגומרין עליו את ההלל. ולכן הבן הגשמי אע"ג שהוא אצל אביו צריך הסיבה לפי כי כן יהי לעתיד; ישראל מסובין לפני אבינו שבשמים ומתענגים באותה סעודה. ומה גם כי כן היא הדוגמא למעלה כמדובר. וזה אפילו "רבי מובהק" - מפני כי כן נמי כדוגמה זו הוא למעלה שנאמר "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" - ר"ל מה שמו הוא חכמה עילאה מלמד תורה למה בנו - תפארת ישראל. ובדוגמא זו נמי כאשר ישראל הם מסובין בגן עדן לפני הקב"ה אז הוא מלמד אותם תורה והוא רבו מובהק.
וזהו סוד הפסוק "כי בן הייתי לאבי וכו'" - הנה מורה היותו בן חורין ולכן זכר בזה אב ואם, "כי בן הייתי לאבי" וגם כן "רך ויחיד לפני אמי" שלכן נקרא ב"ח. והרי הוא מסיב ביניהם. גם "ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך" - הנה שהוא רבו מובהק. לכן בגשמי נמי "אפילו רבו מובהק צריך הסיבה".
וכאשר אינו רבו מובהק צריך ליתן לו רשות מפני כי כן נמצא הפרש בין זה לזה לפי כי הדוגמא של בן אצל אביו הוא בזמן שתפארת ישראל הוא בסוד וי"ו במלוי אות יו"ד - אז אע"ג שהוא רבו מובהק מאחר כי הבן אצל אביו צריך הסיבה כדי שיהיה נוטה לצד שמאל מפני שהוא בסוד בינה העילאה. אמנם בזמן שהוא בבחינת תלמיד והוא יושב לפני רבו בסוד אות ו' של שם הויה - אין צריך אז הסיבה להיות נוטה לצד שמאל מפני שהוא תלמיד ועדיין אין בו מציאות לעלות אצל רבו מובהק בסוד יוד, רק הוא תקוע אצל אות ה'.
ואם רבו נותן לו רשות נעשה דוגמא שמסמיך אותו אלא שהסמכה נעשית על ידי שלשה, ורשות זה אין שם שלשה, והיינו לפי שהוא לפי שעה. והבן. ולכן אז הוא ראוי תלמיד זה להיות מסיב לצד שמאל כאמור.
"ותלמיד חכם שהוא מופלג בדורו" - היינו תפארת שהוא תלמיד של חכם העליון. אמנם הוא "מופלג בדורו" לפלי שעלה בסוד הזקנה וקנה חכמה עליונה ביותר. מי שהוא יושב לפניו הוא נחשב בסוד הצדיק שהוא תלמיד לפניו ולכן חשוב כרבו שהוא בסוד חכמה העליונה. "ואף על גב שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו" שלכן הוא נקרא 'תלמיד חכם' שנאמר "ה' אלהים נתן לי לשון לימודים".
"ואינו צריך הסיבה" - ופשוט הוא שאם נותן לו רשות מסיב לפי כי כל ענין הסיבה הוא כדי למתק את הדין ולהגביר מדת החסד כנזכר.
"השמש" המשרת לפני השולחן והוא בסוד שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך כדאיתא פרשת פקודי. ולכן "השמש צריך הסיבה" - לא מבעיא כאשר אוכל עמהם אלא אפילו עומד ומשמש עליהם לפי כי כן צריך להטעים לשמש. והדוגמא לזה הוא מפני כי כן נמי מאותו השפע של הסעודה עליונה הוא טועם השמש עליון לפי כי כן אפילו בעולם הבריאה מגיע מאותו השפע של הייחוד העליון אשר נעשה בעולם האצילות כנודע.
"כל מי שצריך הסיבה וכו'" - מפני כי הנחנו כבר כי סוד האכילה הוא ענין ייחוד המכונה בסוד האכילה כמה דאת אמר "הלחם אשר הוא אוכל" ונאמר "אכלה ומחתה פיה". ואמנם ענין האכילה בליל פסח נשתנית לטובה כי צריכה הסיבה להורות כי זה הייחוד הנעשה בליל פסח הוא בשלימות גדול, לא נעשה כך בשום זמן. והוא סוד הפסוק "ליל שמורים הוא לה'" - כלומר כי הייחוד הנעשה בכל לילה בכל פעם הוא בסוד ליל; אין בו ענין שלימות אות ה' אחרונה. אמנם "הוא הלילה הזה לה'" כלומר הייחוד הנעשה בליל פסח הוא הלילה - הוא בשלימות. ולכן נקרא לילה בתוספת אות ה' כאשר יתבאר יותר לקמן.
ולכן "כל מי שצריך הסיבה" שהוא מורה על ענין הייחוד של שלימות כנזכר, והוא "אכל או שתה בלא הסיבה - לא יצא. וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה" מפני כי מעשים של התחתונים הוא מעורר כח העליון כאמור. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ו (ח"ג צו, א) וזה לשונו: "בגיני כך בי"ד מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עילאה ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין". וזה יהיה על ידי הסיבה כאמור.
[כאן בדפוס מופיע עוד קטע של סעיפי שו"ע - סעיף ח' עד הסוף]
אשר חכמים ז"ל הגידו כי ארבע כוסות של ליל פסח הם רומזים אל דבר והפכו. כי הנה הם כנגד ארבע כוסות הנאמרים בפרעה: "וכוס פרעה בידי וכו'". והנה הם כנגד ארבעה גאולות שנאמר "וגאלתי והצלתי וכו'". והם כנגד ארבע כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות לאומות העולם.
והנה מזה מתחייב כי צריך לשתות ארבעה כוסות על הסדר מפני כי כן ארבע גאולות שנאמרו בתורה הם מפורדים בפסוקים. והפורעניות שנתן הקב"ה לעכו"ם נמי הם היו כל אחד בפני עצמו. ולכן "אם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא".
ואמנם כבר הנחתי למעלה כי כל המעשים אשר נעשים ליל הפסח, אף על גב שנתנו חז"ל בהם טעם על מה שעבר, גם נמצא בהם הרמז על מה שעתיד להיות. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ה (ח"ג צה, א) וזה לשונו: "אמר רבי יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי? אמר ר' אבא הא אוקמוה חברייא לקבל ארבע גאולות, אבל שפיר הוא בספרא דרב ייבא סבא דקאמר הואיל וזוגא קדישא אשתכח בהאי ליליא זווגא הוא בארבע קשרין דאינון ארבע דרגין דלא מתפרשי דא מן דא, בר זווגא דא אשתכח. ואנן בחדוותא דילהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בהא זכי בכולא", עכ"ל.
והנה מבואר מזה המאמר הייחוד הנעשה בליל פסח מארבע גאולות ואנחנו זוכים בזה. אמנם דוגמא של זה יהיה גם לעתיד ביתר שאת, ומה גם יהיה בין לענין הייחוד העליון ובין לענין הגאולה שלנו. וכדאיתא פרשת פנחס דף רנ"ב (ח"ג רנב, א) וזה לשונו: "אלין ארבע גאולות עתידין למהוי לקבל ארבע כוסות דפסח בגין דישראל מפוזרין בארבע פנות עלמא ואינון דיהון רחוקין אקדימו לרנ"ו(?) ותנינן לשתין ותליתאין לשיתין ושית ורביעאין לע"ב ופורקנין אלין יהון בארבע חיוון בשם הויה דרכיב עלייהו וכו'".
מבואר מזה המאמר היות הגאולה העתידה להיות בארבע פעמים והם נרמזים בשם. ולכן מתחייב מזה אם שתה ארבע כוסות כאחת או ששתאן שלא כסדר לא יצא מאחר שנתבאר כי הרמז של כוסות אלו בשם הויה - לכן צריך להיות על הסדר לפי שהם רומזים לארבע אותיות הויה כסדר. ולכן אם שתה אותם שלא כסדרן פוגם ומחליף האותיות ולכן לא יצא.
"שיעור הכוס רביעית וכו'" - הנה סוד הרביעית נתבאר בזוהר ובתיקונים. והרמז שלו לאות יוד או לאות ה' שנאמר "רביעית ההין" וכנ"ל. אמנם זה יובן עם מ"ש בזוהר בפסוק "שתו ושכרו דודים" שהוא לתתא ויקרא דף ד' (ח"ג ד, א) ובפסוק ז"ל: "אמר ליה רבי אליעזר מאן אינון לעילא ומה אינון לתתא? אמר ליה יאות שאלת. דא אתר עילאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין. אלין אקרון רעים וכו'. שתו ושכרו דודים - אלין אינון לתתא, אקרון דודים. תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא. ובגין דתמן שרייא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתוב בהו שתיה דהא כל נטיען שקיו בעיין מנחלא דעמיקא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי גרבי דחמרא הם למעלה והם בסוד שם יה. וצריך שימזגנו כדאיתא בזוהר פרשת תרומה: "ויבא לו יין - דארמי ביה מיא".
והנכון "שישתה הכל או רובו של כוס". ותבונן מ"ש בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "תא חזי ישראל קדישין כל חיי עלמא דירתין כולא תלייא בההוא עלמא דאתי בגין דאיהו חיין דכולא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי, ואקרי יין. ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא. ויין דיש' בגין(?) יין דישראל אחרא ודא בדא תלייא דהא ישראל לעילא ביה נטיל חיין וכו' ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי. אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כ"ש יין דקאי באתר עילאה דוגמא דיין דמנטרא. בגין כך ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה כגוונא דישראל לעילא דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עילאה קדישא וכו'".
ומאחר שנתבאר במאמר כי כל מה שעושים ישראל למטה כך נעשה למעלה, וישראל עליון שותה יין זה ואתברך וכו' -- איך לא ישתה רוב הכוס איש הישראלי?
"מי שאינו שותה יין וכו'" - הנה נתבאר מן הזוהר כי כל הדברים שהאדם עושה מן המצות לעשות תיקון לו לעצמו לשלימות איבריו הגשמיים. ומה גם לתיקון נפשו, ומה גם לעורר הייחוד למעלה. וכל זה נתבאר למעלה באורך וגם נתבאר במאמר הקודם כמה הוא חשיבות היין שהוא סוד "יין המשומר בענביו" וישראל עליון שותה אותו ומתברך בו. גם נתבאר במאמר הקודם זה לשונו: "ואנן בחדוותא דילהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד ברא זכי בכולא".
ולכן ראוי לאדם אף על גב שהיין "מזיקו או שונאו לדחוק עצמו ולשתות" - אז טוב לו כאמור. אמנם כדי לקיים המצוה כאשר צוני ה' אלהי יכוין ששותה "כדי לקיים מצות ארבע כוסות" וסוף הכבוד לבא.
"מצוה לחזר אחר יין אדום" - דאף על גב כי חיוב ד' כוסות הם כנגד ארבע גאולות שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל כאמור, אמנם שצריך להיות יין אדום היינו כי בזה יהיה רמז למה שעתיד הקב"ה להשקות ארבע כוסות התרעלה לעכו"ם.
ולפי כי בא גם כן רמז לענין הגאולה כנ"ל - לכן "יוצאין ביין מבושל" אשר חז"ל הגידו שהגאולה נמשלה לבציר כאשר הוא שלא בעונתו נפסד. אמנם עתה הנה נעשה יין וגם מבושל. "ובקונדיטון" נמי. והם דין רפה.
ונודע כי עכו"ם נשמלו ליין כדאיתא בשיר השירים רבה "כי טובים דודיך מיין - משבעים אומות". אמנם ישראל נמשלו ליין כדאיתא שם וכן איתא פרשת נשא בפסוק "למאחרים על היין - אלו ישראל. כי יתן בכוס עינו - שנותנים עיניהם בממון של ישראל לקחת ממונם".
ולכן "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות" שהרי מובן שלכן לא ישלטו בו עכו"ם. כי מלבד מה שאמרו חז"ל "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת ימים טובים וכו'", ואין מעצור לה למלאת חסרונו. אמנם עוד זאת יהיה סיבה להשלים את נפשו על ידי כך ויזכה לזמן של הגאולה לכמה טובה כפולה.
"גם הנשים חייבות בד' כוסות" אע"ג דקים לן "אין פוסקים לאשה יינות" ומכל שכן בריבוי שהרי שנים ניוול הוא לה - מכל שכן ד'. וכל שכן כי העיקר הוא בזמן שאין בעלה עמה. ועתה צריכה לשתות אפילו אין לה בעל. אמנם הענין הוא כי מה שנמנע היין מן האשה להיות כי האשה מצד הדין בסוד אות ה' אחרונה, מנורת זהב כולה, כנודע מהזוהר. והעיקר מפני שדעתה קלה. אמנם ליל פסח נגאלו ישראל בזכות הנשים ואומרים הלל גמור להשלים לה הדעת, והתיקון שלה הוא על ידי יין עליון המשמש אלהים ואנשים. ומה גם כי בעלה עמה ונעשה הייחוד על ידי אכילה ושתייה בסוד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ולכן האשה הגשמית חייבת בכל מצות הנהוגות בלילה הזה.
"תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו" מפני כי כן נמי תינוקות עליונים נמשך להם מיין המשומר בענביו, כי אימא עילאה עד הוד אתפשטא. לפי כי בסוד ן' שערי בינה היתה הגאולה וגם מפני שהתינוקות הם בסוד ד' כוסות הללו כי כן הם סוד ד' גאולות כנ"ל מהזוהר. ואין להאריך.
"מצוה לחלק לתינוקות וכו'" - לפי כי התינוקות עליונים אין בהם אכילה רק הם מסייעים לדבר מצוה, והם שושבינין דילה. ולכן עתה מקדימין להם ענין אכילה קליות ואגוזים כדי שישאלו. ולכן יצדק בהם לומר "מה נשתנה". והבן.