טור ברקת/תסג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תס"ג - אם מותר לחרוך ב' שבולים יחד ודיני כרמל - ובו ג' סעיפים
- מותר לחרוך שני שבלים יחד ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה שהם מי פירות ואינם מחמיצין.
- ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח - מותר. והוא שלא יהא בו מים.
- כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו - אין מבשלין הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו. וכן כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי התיקון של החטה הוא הטחינה. כי בתחילה נעשה התיקון להעביר השני קליפות ממנה, שהם מוץ ותבן, כדאיתא בזוהר פרשת משפטים הובא למעלה. ואחר כך על ידי הטחינה מתברר פעם אחרת ומוציאים ממנה שני קליפות אחרות, הם יותר דקות, והם סובין ומורסן. ואז נעשה סולת נקייה.
והנה כפי הנראה לעיני בשר לא טוב היה לחרוך השיבולת מפני כי אי אפשר לברר הקליפות הללו ממנה, כי גם שנאמר שישרף הקש והתבן, אמנם השני קליפות פנימיות (שהם סובין ומורסן) אין נתקנים באופן זה. ולכן יאמר "לחרוך שני שבלים ביחד" - לא מבעיא אחת אחת - כי נכון הדבר לעשותו ואין לחוש מפני הקליפות הנזכר, אלא אפילו גם כן לחרוך שני שבולים יחד דאיכא למיחש משום ענין אחר שנראה כי לא יוכל לצאת ידי חובתו בזה - מותר, כי מאחר ששולט בהם האש בלי ספק כי תאכלם אש לארבעה קליפות הנזכר יחדיו. ולא חיישינן נמי "שמא יצאו מים מאחת לחברתה" כי הנה אלו המים קדושים הם לפי שהם מי פירות נחשבין ואינם מחמיצין.
והנמשל בזה הוא בעצם אדם להעביר ממנו כל הקליפות והם ארבעה, דוגמא של חטה, כנזכר פרשת משפטים כנ"ל וכדאיתא פרשת בא דף מ"ב (ח"ב מב, א). כי כל אחד נלוים עמו ארבעה משחיתים. ולכן התקנה לזה הוא לשרוף אותם באש, כי יבער לבו בקרבו על מעשיו אשר לא טובים. והעיקר שיהיה הבערה זו לצורך המדות הרעות כאמור למעלה. ולכן יתבונן כי שורש המעשים הרעים - שנים הם. זה יצא ראשונה מדת הקנאה, לפי כי כל הרעה אשר נהייתה בעולם מזמן הבריאה היה מסיבת הקנאה. אם למעלה היה מסיבה שקטרגה הירח לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה "אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" ולכן נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". וזה היה סיבה לכמה דברים כאשר יבא לקמן.
זאת ועוד אחרת כל מה שנהיה גם כן למטה מן הרעה בסיבת הקנאה כדאיתא בפרק"א שהיה אדם הראשון מסיב בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין ואז נתקנא בו ס"מ ורכב על הנחש והחטיא אותו. הרי כמה רעה גרם הקנאה. עד מקום שנאמר "ורקב עצמות קנאה" - כך אמרו חז"ל "כל המקנא עצמותיו מרקיבין".
וכן נמי יש מדה אחרת וגדולה היא ענין הכעס, כי נחשב לעובד עכו"ם כמו שאמרו חז"ל. ולכן דוגמא לזה יאמר נא "מותר לחרוך שני שבולים יחד" - הם השני מדות הרעות אלו, ולשרוף אותם באש החרטה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וכראש שבולת ימלו" על ענין הגאוה כשנכנס אדם לתוך שדהו גבוה גבוה מלקט. והקנאה והכעס הם ענפים מן הגאוה. לפי שהוא מתגאה - מקנא בזולת. ולכן נמי כועס. ולכן מותר לחרוך ולשרוף אותם לפי כי סור מרע זה הוא עיקר. "ולא חיישינן שמא יצאו מים אחת לחבירתה" - הוא מה שאמר הכתוב "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום". כך אמרו חז"ל קנא. שאם אין אדם מקנה אין נושא אשה ולא יבנה בית.ומה גם צריך לקנאות ביראת ה' על התורה ועל המצות לעובר עליהם להנקם ממנו. וגם צריך לקנאות להיות בוחר בדרכי ה' כמו ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם".
ולכן אם אתה אומר לאדם שיתרחק משני מדות אלו עד קצה האחרון שיהיה שיעור כי תאכלם אש החרטה -- אם כן קא סלקא דעתך דאיכא למיחש כי מענין ביטול הקנאה נפיק מיניה חורבא, כי מעתה לא יהיה מקנא האדם לעשות הדברים הצריכים אליו וליישוב העולם. ונמצא הוא והעולם שמם. ונוסף עוד אולי לא יהיה מקנא בענין יראת ה' ונמצא גורם רעה לעצמו. גם לא יהיה כועס על עובר התורה והמצוה. גם לא יזרוק מרה בתלמידים. ולכן הוא אמר "ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחבירתה", היינו מים קרים, ענין נחת רוח שלא יהיה כועס כלל, ולא קנאה. ולא חיישינן שמא ימשך ענין התרשלות מן הכעס. דאף על גב כי מאד יפה ענין הקרירות והתרשלות שלא יהיה לכעוס ראוי לעקור מדת הכעס לגמרי. ואין לחוש שמא ילמד האדם להקר עצמו נמי במדה האחרת של הקנאה שמא יתרשל ולא יקנא ביראת ה' הנזכר. ואין לחוש שמא יצא מים קרים מן הקנאה למדת הכעס ולא יעשן אפו על עובר על דת. אין לחוש כלל. "מפני שהם מי פירות" - תולדות הנמשכים מפירות המצות, "ואין מחמיצין" - כלומר הנה שנינו "מצוה גוררת מצוה", אבל לעולם העושה מצוה לא יכשל בעבירה שנאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ולכן מי פירות של שני דברים טובים הללו אשר יעשה האדם לעקור ממנו מדת הכעס ומדת הקנאה - חלילה שנחוש דילמא ימשך מזה דבר רע שיבא להתרשל מלכעוס על עובר עבירה או מלקנאות ביראת ה'. אין מחמיצין ודאי כי "לא יאונה לצדיק כל און" כאמור.
ומטעם זה עצמו התבשיל הנקרא "ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח וכו'" - דהיינו כי בא הרמז בזה לענין התערובת של מעשים טובים - הוא השמן כמו שאמרו חז"ל, והמלח - שהוא רמז לצדקה מלח ממון חסד. כי הנה קים לן העושה תשובה לא די בזה אלא צריך שירדוף אחר התשלום במעשה המצות שנאמר "סור מרע ועשה טוב". ולכן בענין הפסח שבא הרמז בכל ענייניו לאדם החוטא לפשפש ולבדוק במעשיו לשוב אל ה' גם כן בא יבא ברנה הרמז לאדם כי ירדוף אחר מעשה המצות, ולכן יאמר כי "ותיקא" זו דהיינו "תבשיל שמבשל האדם" על דרך מה שאמרו חז"ל המבשל בערב שבת יאכל בשבת, כי זה הוא כינוי למעשה המצוה. "משמן ומלח" כאמור.
אמנם הם מעורבים עם קמח - כי הקמח דבר והפכו; או ירמוז כי הוא טוחן בבית האסורים, או לטובה שהוא מנוקה מעון. ולכן בזה יבחן. "והוא שלא יהיה בו מים" שלכן נאמר בגדעון "הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם", כלומר כי הנה המים הם מורים על השפלות כמו שאמרו חז"ל מניחים מקום גבוה וכו'. וכן נמי הם מסריחים. ולכן ירמוז בזה אם מעשים טובים הללו אשר יעשה האדם לא ימצא תערובת בהם מן המים - מדות הרעות הנזכר הגאוה והקנאה - אז טוב לו. אבל אם נתערב בהם מים - ר"ל מאותו חלק שהם מסריחין, דעת סרוחה מן הגאוה והקנאה - דע שמחמיצים ויבא לידי חטא לפי כי אין אלו מי פירות כנזכר.
"כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו וכו'" - גם זה הדין נמצא על דרך הראשון של השבלים אמנם יש הפרש ביניהם, כי השבולת עדיין מעורב ביה ארבעה קליפות שהם מוץ ותבן סובין ומורסן. אמנם הכרמל כבר נמנעו ממנו השתי קליפות שהם מוץ ותבן, רק נשאר בהם סובין ומורסן שני קליפות. ואמר "מהבהבין אותו באש" כי יחם לבבו של האדם כדי להפריש עצמו בזמן הזה אפילו מקליפות הללו הנדבקים ברוח האדם, לפי כי הימים האלה הם נזכרים ונעשים לענין התשובה כאמור.
ולכן יאמר "אין מבשלים הקמח שלו במים" כי הנה נתבאר כי המים יש בהם הוראה מדבר והפכו. ולכן "חיישינן שמא לא נקלה יפה" בענין אש החרטה והתשובה ונמצא מחמיץ "כאשר מבשלין אותו" על ידי האור של הייסורין יטיח דברים. או יהיה "כשמבשלים אותו" ר"ל על ידי שנכלל במעשים טובים שמא יהיה מתגאה.
וכן "כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלים בהם" כלומר מפני כי זה האיש היה דוגמא לכלי חרש שהיה רודף אחר המותרות כנ"ל, ואמרו חז"ל כלי חרש מטמא מתוכו ומגבו[1] מפני כי המאכל ומשתה הוא שורש לכל דברים הרעים כנ"ל, כי אין ארי נוהם אלא מוך קופה של בשר. ולכן כלי חרש אין לו תקנה אלא שבירה כמ"א רוח נשברה ישפיל עצמו ועל ידי כן נאמר "רוח הולך ולא ישוב" כי יצר הרע שהוא רוח ילך ממנו ולא ישוב. ולפי כי זה האיש היה בו תרתי לריעותא - אין בו תורה ולא מצוה - לכן כאשר "מוללין אותו" שהוא דוגמא להעביר ממנו זוהמת העונות, מה שנדבק בתוכו על ידי אכילה ושתיה כשמוללין אלו הקדרות החדשות על שם שחידשו מעשים טובים, "אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה" - הם מצות הנהוגות, "שחזרו וטחנו אותה" פעם בפעם לפי כי כאשר הורגל בעשיית המצות אין לחוש שיבא חטא על ידו כלל.
- ^ אינו מובן כי כלי חרס אינו מטמא מגבו. והיה נראה להגיע לולי דמסתפינא - ויקיעורך