טור ברקת/תנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שולחן ערוך[עריכה]

(שולחן ערוך אורח חיים, תנט)
סימן תנ"ט - מקום וסדר לישת המצות - ובו ששה סעיפים
  • אין לשין במקום השמש. וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע משום דיומא דעיבא כוליה שמשא. ולא יתקרב ללוש אצל התנור מפני חום התנור.
  • לא יניחו העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ. ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. ואחר שנתעסק בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ. ואם התחילו בשתי עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית אפילו אין רואים בה סימני חימוץ. ואם החמיצה עד שיש בה סדקים אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור, והאוכלו חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו האוכלו פטור.
  • אם האשה שהיא לשה היא מקטפת במים לא תקטף באותם מים שמצננת ידיה בהם מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה אלא יהיה לה כלי אחר מלא מים שתקטף בו.
  • אם לש אחר זמן איסור חמץ - אלו המים עם שאר המים שרוחצים בהם הכל לא ישפכם אלא במקום מדרון כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ
  • עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת
  • אם העיסה רכה לא יוסיף בה קמח אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה עם העיסה הרכה.

טור ברקת[עריכה]

הנה נתבאר למעלה כי התכלית של כל אלו הדברים הנזכרים ונעשים בפסח הוא כדי להכניע הקליפה עתה בהווה כדי לייחד סטרא דקדושה ולא ימצא זר ביניהם. ומה גם הוא הוראה על מה שעתיד להיות במהרה בזמן הגאולה. ולכן יאמר "אין לשין תחת השמש" מפני כי להיות זה השמש ממהר החימוץ מפני שהוא נותן כח לסטרא אחרא. ואיתא בתיקון ח' דף כ' וזה לשונו: "בראשית שמים ירא שמים ירא בית דיליה דאיהו ראש בית דחיל ליה בביתיה דא הוא בראשית ואיהו וממנן דיליה לא דחילו מניה וחריבו ביתיה בית ראשון ובית שני. ובגין דא וחפרה הלבנה דאיהי נחש אשת זנונים ובושה החמה דאיהי גהינם וכו' ובההוא זמנא דיתבני בניינא על ידי קוב"ה לעילא ותתא אתמר בשכינתא עילאה ותתא והיה אור הלבנה וכו' ובגין דלא דחיל סמאל מן קוב"ה דאיהו שמים ובת זוגיה לא דחילת מן שכינתיה דאיהו ארעיה אתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה הוא סמאל ובת זוגיה", עכ"ל.

הנה מבואר מזה המאמר היות שמש זה מסטרא דסמאל הקליפה ומה גם השמים אלו הם מכונים לסטרא אחרא. ולכן מפני כי כל מגמתינו הוא עתה להכניע הקליפה כאמור, ולכן אין לשין במקום השמש זה מפני כי נותן כח אל הקליפה - הוא החמץ - להחמיץ מיד.

"וביום המעונן אסור תחת כל אויר של הרקיע" מפני כי זה הענן הוא מסטרא אחרא והיינו מעשה דרבי עקיבה כשהיה מתפלל ובא הענן והפסיק מיד הוציאו אותו להריגה. ולכן רבא ביומא דעיבא לא מצלי דכתיב "סכות בענן לך מעבור תפילה" וכדאיתא בתיקונים. ולכן תחת כל האויר אסור ללוש תחת הרקיע משום דיומא דעיבא כוליה שמשא לפי כי מצטרף העב שהוא מסטרא אחרא עם השמש זה שהוא מסטרא אחרא נמי כאמור. ומתגברת הקליפה ומחמיץ במהרה.

"ולא יתקרב ללוש אצל התנור" כי גם זה הוא הרמז לסטרא אחרא, הוא גהינם, שנאמר "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים" מפני כי חום התנור ממהר החימוץ.


"לא יניחו העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד וכו'" - כי מפני שהתחיל התיקון בסטרא דקדושה מחצי היום ואילך לכן ראוי שלא להתעצל בענין העיסה כלל מפני כי העצלות הוא מסטרא אחרא כדאיתא בזוהר ובתיקונים. וזה הוא סוד מה שאמר הכתוב "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כאשר ביארתי בפירוש המגילה וכדאיתא בהיכלות פקודי; כי כמה כיתות ממונים יש על כל הלומד בתורה ומה גם ההולך לעשות מצוה, להביא עצלות מלבו למנוע אותו מלימוד התורה ועשיית המצוה. והיינו הטעם מ"ש הינוקא פרשת בלק (ח"ג קצא, א)[1] וזה לשונו: "השתא לאו עידנא לאמתנא אלא לאלקהא בקירטא אבנא בתר אבנא כדאי' קולע באבן וכו'". ולכן הצדיקים נקראים 'גבורי כח עושי דברו' כנזכר שם. ולכן יזהר האדם שלא יניח העיסה אפילו רגע אחד, דמאחר שהנחנו כי העיסה היא רמז לשכינא(?) מטרוניתא לכן מאחר שהתחיל לתקן בה לא יניח אותה אפילו רגע אחד שלא ישלוט שם העצלות בסוד "מתרפה במלאכתו" מלאכת שמים.

ולכן כל זמן שמתעסקים בעיסה זו אפילו כל היום אינו מחמיץ כי אין שולט שם סטרא אחרא. ושים לבך מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "בלולה בשמן כתית וכו' - אמר ר' שמעון יאות אמרת אבל מאי כתית אלא רזא עילאה הוא דכיון דאיהו שמן מאי כתית? אלא רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן כתית כדקא יאות לא הוי אלא כתית לאפקא מזיתים דאינון שייפין דגופא ולא משכא ההוא נגידו מלעילא בכל שייפא ושייפא לא הוי אלא כתית וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עילאין דאינון זיתים קדישין משח רבו בתיאובתא שלים לגבי נוקביה ואי לא כתיש לא יפוק ההוא משחא אלא בלא תיאובתא דשייפן וההוא נגידו לא אתהני מיניה נוקבא ולא הוי כדקא יאות עד דתהא בלולה מיניה לאתהנאה מיניה", עכ"ל.

ולכן "אם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה" ושולט בה הקליפה ומחמיץ. אמנם אחר שנתעסק בבצק והתחיל לתקן בו בסוד 'שמן כתית' כאמור, ונתחמם בידים - הוא מ"ש הינוקא פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, ב) וזה לשונו: "ועשית בריחים וכו' לקבל דא חמש אצבען בידא דבר נש והבריח התיכון באמצעיתא רב ועילאה מכולא ביה קיימין שאר אחרנין ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא ומלה תימה הוא על מה דאמרת וע"ד ברכאן דכהנא באצבען תליין פרישו דידא דמשה על דא הוה", עכ"ל לעניננו.

ואם עיני שכל לך מכאן תראה ותדין כמה גורם המעשה אשר נעשה על יד האיש הישראלי. והנה מבואר מה מועיל מה שמתעסק בבצק בידים שהוא מתחמם בשלהובי דרחימומא, ולכן אם יניחו הבצק בלא עסק - דא מטרוניתא - מיד יחמיץ כי הנה סטרא אחר* ושתאה(?) מבקש מקום להתאחז בסטר דקדושה ולכן כאשר מוצא מקום מיד מתאחז משם לפי כי כן מעיקרא נתעורר מתוך שראה אותם עסוקין בדרך ארץ כנ"ל, ואז בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא.

ואמר "ואם התחילו בשתי עיסות כאחת" - הוא הדבר שנתבאר למעלה כי כמו שיש בסטרא דקדושה כך יש בסטרא אחרא, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים. ולכן יש עיסה טהורה והיא מסטרא דקדושה, ויש שהיא מסטרא אחרא שעליה נאמר מה שאמרו חז"ל "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולכן יאמר "ואם התחילו בשתי עיסות כאחד" - הלא הם זה לעומת זה כאמור, "והחמיצה האחת" כי זה מורה שהיא מסטרא אחרא שנתגבר בה -- לכן גם השניה אע"ג שהיא מסטרא דקדושה בידוע שהחמיצה מפני שנתגבר סטרא אחרא. "ואפילו אין בה סימני חימוץ" - היינו כי אין השליטה שלה בפרהסיא אבל כבר החמיצה.

ואם החמיצה עד שיש בה סדקים אפילו לא נתערבו הסדקים אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הרי זה חימוץ גמור שהרי נאמר "הנה ה' מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים והקטן בקיעים". והבן. ולכן האוכלו חייב כרת מפני שהרי נקרא 'מחמצת' שהם אותיות מות כדאיתא פרשת פנחס דף רצ"א (ח"ג רצא, א) וזה לשונו: "מחמצת מאי טעמא? בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ דכר, מחמחצת נוקבא. רגליה יורדות מות. ברישא ובסופא דתיבה תשכח לה. ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח אקדימת ליה מותא בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב ונכרתה הנפש ההיא וכו'".

ואם אין בו סדק אלא הכסיפו פניה כאדם שעמדו שערותיו פטור מן הכרת של עולם הבא.


"אם האשה שהיא לשה היא מקטפת וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי שלש נשים הם עוסקות בבצק אחת - לשה וכו'. ולכן האשה שהיא לשה ומתקנת העיסה בסוד "ויבן ה' את הצלע", אם היא מקטפת במים של החסד לא תקטף באותם המים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים וממהרים להחמיץ את העיסה. לפי דאית חסד ואית חסד כמ"ש חז"ל "כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך". והיינו מה שאמר הכתוב "יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל בין מים למים". ולכן יהיה לה כלי ** מלא מי' שתקטף בו שהנה נתבאר למעלה כי על ידי הידים בא החימום ואתער שלהובין דרחימותא וחיישינן מן החימוץ שלא יתעורר סטרא אחרא כאמור לפי שהוא חשוד על גילוי עריות ויבא לחמץ העיסה זו כמו שעשה אז בזמן הבריאה אשר בא על חוה והטיל בה זוהמא כנזכר למעלה.


"אם לש אחר זמן איסור חמץ וכו'" - מאחר כי כבר נתבאר כי כל מעשינו הם לתת רמז אל האדם לשום אל ה' בזמן הבחרות כמו שאמר הכתוב "מפני שיבה תקום" קודם, כנ"ל. ולכן הלש אשר זמן האיסור לא שם אל לבו ולא דעת ולא תבונה לראות כי אחריו רדף(?) לכן נתעורר ללוש ולתקן עיסה זו - הוא הגוף, ולרדות את יצרו הנקרא 'עיסה' כנ"ל אחר זמן איסורו, כי הנה עבר עליו שיעור ראשון שנתחייב בבית דין של מטה וגם עבר הזמן אשר נתחייב בבית דין של מעלה. ולכן המים אלו שלש בהם לא ישפכם, ר"ל מים זרים אלו עם שאר המים שהם של גהינם תחתון עם המים של נהר דינור שאלו רוחצים בהם הנשמות למטה ולמעלה - הכל לא ישפכם אלא במקום מדרון ר"ל הנה אמר הכתוב "אותי עזבו מקור מים חיים" ונטמע באותם בארות נשברים שהמים שלהם מכונסים ולכן הם סרוחים ונטמא בהם העיסה הוא הגוף שלו. לכן מאחר שנטמע ונשתרש בחטא כמה שנים ובא לשפוך אלו המים זרים שלש בהם על ידי התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך" - זכור יזכור באותם מים שנדונים בהם הרשעים נהר דינור על ראש רשעים יחול בגהינם. לכן ישפכם במקום מדרון - ישפיל עצמו ביותר ויזהר מדרכי הגאוה כדי שלא יתקבצו במקום אחר ויחמיץ כלו'(?) בתחילה יתבונן להיות זהיר לשוב אל ה' אע"ג שהמתין ונתאחר מלעשות תשובה בזמן הבחרות - מכל מקום יעשה תשוב עד שלא יתקבצו מים זרים של העונות אל מקום אחד מיוחד, זה הלב, ויסגר ממנו דרך התשובה שהיא מים חיים.

ועוד אח' שישוב ישפיל עצמו ביותר ויעשה תשובה מאהבה עד שהעונות יהיו כזכיות כדי שלא יתקבצו אותם מים זרים העונות וילכו למקום אחר, שאם עדיין הם נחשבים כשגגות יבואו עליו ייסורין לכפר עליו ויחשוב כי התשובה אינה מצלת.


"עברה ולשה תחת השמש וכו'" - כבר נתבאר לעיל כי השמש רומז לסטרא אחרא שעליו נאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה", והוא שמחמץ העיסה החומר של בני האדם ומחטיא אותם. ולכן אין לשין תחת השמש כדי שלא לעורר את הקליפה. אמנם אם עבר ולש תחת השמש - הפת מותרת.

והענין כי הנה חז"ל אמרו "ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה", וכגון שבא לידו עבירה וניצול ממנה. אמנם זה הענין יהיה במקרה ולא במתכוין שהרי אמרו חז"ל "לעולם לא יביא אדם עצמו לידי נסיון", יתבונן מה שהגיע לדוד המלך עליו השלום שאמר "בחנני ה' ונסני". ולכן אין ראוי לאדם ללוש ולתקן העיסה שלו (הוא החומר) תחת השמש (הוא סטרא אחרא) לעין כל, עין קוץ. וזה במעשה או בדיבור כענין דפלימו עליו השלום שהיה אומר תמיד "גירא בעינא דשטנא" - לא נכון לומר כן כי הנה יראה מה הגיע מן הצער לאותו חסיד בעבור דיבור זה, ומה הגיע לדוד המלך עליו השלום בעבור כן.

וכן נמי מוסב הענין למעלה, כי אותה עיסה קדושה אם לש אותה אחר זמן האיסור לא ישפוך המים אלא במקום מדרון שיהיה שפל רוח כאמור. ולכן יאמר אם העיסה (זה החומר שלו) הוא רך בטבעו לא יוסיף בה קמח אשר חז"ל הגידו "יבא כל בשר - מי שלבו רך כבשר". וכן נמי אמרו "למנצח על שושנים - אלו ישראל שלבם רך כשושנים". ולפי כי האדם צריך להחליף מעשה הרע במעשה הטוב כנ"ל מחז"ל - ולכן הנמצא אתו העיסה רכה דהיינו כי מטבעו וסורו הוא רך החומר שלו, "לא יוסיף קמח" כלומר כך אחז"ל הרחמנים חייהם אינם חיים. ולכן אם ירצה לתת קמח ליב* הטבע שלו אשר לא טוב עשה, אמנם יעשה עיסה קטנה מגיבול קשה, כלומר יעשה החומר שלו באקראי בעלמא קשה ואכזרי מעט קט, אך לא לעד, מפני כי מדת האכזריות מדה רעה עד מאד. אך אמרו חז"ל "ג' מדות טובות ביד אומה זו רחמנים וכו'". אמנם יערבנה עם העיסה הגדולה הרכה - כך הוא הרחמנות ורכות הלב וחי בהם. או יהיה לצורך כדי שלא לרחם על הרשע כמו שאמרו חז"ל.


עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל "אין לשין במקום השמש וכו'" דאע"ג שנתבאר למעלה אותם ג' נשים שהם עוסקות בבצק - הלוא לך לדעת כי זה התיקון אין עושין אותו במקום השמש שהנה נאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע וכו'", ואחר כך "ויביאה אל האדם", כי זה יהיה אחר הדין הקודם.

מ"ש "טוב לקרב העיסות יחד וכו' שישקו" - זו בסוד מה שאמר הכתוב "עקב ענוה יראת ה'" וזה יהיה בשעה של הפרשת חלה בלבד. ואחר כך נעשה תיקון אחר לעיסה זו תחת השמש. ולכן בדומה לזה בגשמי אין לשין אותה עיסה קדושה ואין מתעסקין בה תחת השמש - הוא הנרצה בפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו" שיעשה לתיקון מדה זו מאחר שיעמול בה תחת השמש. ולכן כל כונת האדם יהיה בתורתו ובמעשיו אחר שנתקנה תחת השמש להעלות אותה לפי כי כאשר היא תחת השמש בסוד נקודה - אין תיקון זה עושה על יד האדם. אמנם אחר כך יתקן להעלות אותה למעלה מן השמש כדאיתא בזוהר פרשת בלק בסוד "גבורי כח עושי דברו".

וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע. ולפי שנאמר "עד אשר לא יבאו ימי הרעה" משמע כי יש ימים אשר אין בהם חפץ ונקרא 'יום המעונן' על דרך שפירש הרשב"י פ' ויקהל במלת "מעונן" שר"ל כי נמצא מלת עון מעכב. ולכן אז תחת כל אויר הרקיע אסור - ר"ל כי הנה בכל זמן תיקון עיסה זו לא תהיה תחת השמש לגמרי אבל למעלה מעט שנאמר "ובזה הנערה באה" כדאיתא פרשת פקודי עיין שם. אמנם ביום המעונן תחת כל אויר הרקיע אסור כי הרקיע הוא בסוד חי עלמין, והאויר שתחתיו הוא עולם שלמטה ממנו. וזה לפי כי למטה סטרא אחרא הם מעכבים כדאיתא פרשת תרומה שהם מונעים הייחוד עליון. ולכן הם דוחים הקליפה למטה כנ"ל. וכד אתת לא אתת אלא כמאן דמודמנ' למחמי ביקרא דלמכא והכרוז מכריז ואומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה וכדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ואתפריש ואזיל ליה. ואחר כך נעשה הייחוד.

"ולא יתקרב ללוש ולתקן עיסה זו אצל התנור" דהיינו בעולם הבריאה לפי כי שם מאריהון דיבבא ויללא, והיינו חום התנור. "ולא יניח העיסה אחר כך מלהתעסק בה" כנזכר. אמנם אין לשין תחת השמש לפי כי לא יתכן להיות מפנין סטרא אחרא המעכ' או לפחו' יהיה *ענין שנאמר "וישקף אבימלך וכו' וירא והנה יצחק משחק וכו'".

אמנם מכל מקום אם עבר ולש תחת השמש ועשה מעשה - הפת מותרת מפני כי הנה נמצא שם ייחוד בעולם היצירה על ידי מט"ט כנודע מן התיקונים שנאמר "כי עוף השמים - דא מט"ט, יוליך את הקול וגו'". ולכן הפת מותרת ונאכל בסוד "הלחם שהוא אוכל".


"אם לש אחר זמן איסור חמץ וכו'" - דהיינו לאחר שנתפרד סטרא אחרא והלך לו כאמור "אלו המים עם שאר המים וכו'" - הנה נתבאר למעלה אית חסד ואית חסד, ולכן יש מים שנמשכים מלמעלה מימי החסד עליון. והמים שרוחצים בהם היינו חסד תחתון, כי אלו הם שרוחצים בהם הכלי בסוד "ואל זועם בכל יום" כנ"ל. כי הוא זועם למאריהון דדינים. ואמנם יש מים אחרים עליונים שרוחצין זה הכלי כענין הטבילה - הוא הדבר הנ"ל - "אם רחץ ה' צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה". כי יש רחיצה מבפנים שנאמר "ידיח מקרבה" ויש שטיפה מבחוץ שנאמר "רחץ צואת וכו'". וכל זה "ברוח משפט" לענין הפנימיות "וברוח בער" לצורך החיצוניות.

ולכן המים אלו ואלו לא ישפכם אלא במקום מדרון כדי שיהיו מתפשטים ונגרים למטה, והיו מכניעין הקליפה שלא תחזור לעלות למעלה למנוע הייחוד כאמור. והיינו מ"ש "כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ" - שאם בחינת החסדים הללו עתה הם מתקבצים אל מקום אחד - הוא מקום מיוחד שהוא גנוז עם הקב"ה שנאמר "הנה מקום אתי", והבן. "ויחמיץ" - שיתאחז שם הקליפה.


"עברה ולשה תחת השמש וכו'" - כבר נתבאר כי מאחר שנמצא ייחוד למטה אצל מט"ט - לכן הפת מותר ואחר כך יחזור לתקן למעלה.


"אם העיסה העליונה רכה ביותר" - לפי שהמשיך בה אותם המים הנ"ל נעשית רכה, דהיינו שעתה מורה חלישות כח ח"ו, ואיתא פרשת בשלח דף נ"א (ח"ב נא, א) וזה לשונו: "ויסע מלאך האלהים - וכי יקרא הוא דמטרוניתא תזיל והיא תגח קרבא וכו' למלכא דאזדווג במטרוניתא עילאה, חמא יקירו דילה וכו' אפקיד מלכא בידהא כל זמנין דילי' כל אינון מארי מגיחי קרב וכו' רומחין שייפין קשתין חיצין וחרבין בלסטראין קבטיראין כל אינון מגיחי קרבא", עכ"ל.

ואמנם התחתונים על ידי מעשה הרע הם מחלישים כח עליון כביכול, כמו שאמרו חז"ל כשישראל זכאים מוסיפים כח וגבורה למעלה שנאמר "תנו עז לאלהים", וכאשר אין הם זכאים מחלישים כח עליון שנאמר "צור ילדך תשי". ולכן יאמר נא אם העיסה הנ"ל היא רכה - כי מצד העון אותה עיסה שאמרו חז"ל "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה", ולכן נעשה חלישות כח בעיסה הקדושה, "לא יוסיף בה קמח" - כלומר לא יעשה התיקון באופן זה להוסיף במדה עצמה קמח מניה וביה על ידי מעשה הטוב שיעשה. אמנם היותר טוב לתקן בסגנון זה כמו שאמרו חז"ל "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים".

ולכן "יעשה עיסה קטנה" - יתקן נשמתו תחילה הנקרא 'עיסה' בערך השכינה, "ויעשה אותה גיבול קשה" - בשני פנים. אם שיהיה קשה כנגד היצר אל יכשילהו בשום ענין. וגם שיהיה קשה במעשה הטוב כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף ד' (ח"א ד, א) וזה לשונו: "זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כיסופא וזכאה מאן דקאים בההוא עולם העליון תקיף בכולא", עכ"ל.

והנה ממה שאמרו "תקיף בכולא" - ממנו נבין שהרצון לומר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. ולכן ממנו נקח ליראה את ה' כי מה טוב לאדם כי בתחילה יחזק נפשו ויגבל עיסתו להיות בלולה במצות עשה חזקה ואחר כך יערבה עם העיסה הרכה החלושה כנזכר, ואז מה טוב לאדם ועליו נאמר "תנו עז לאלהים" כדבר האמור.



  1. ^ המראה מקום הוא משלי ולא מופיע בדפוס - ויקיעורך