טור ברקת/תמה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תמ"ה - דין ביעור חמץ - ובו ג' סעיפים
- כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או מטיל לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה - הרי זה מפררו ואח"כ זורקו לים.
- החמץ נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה - הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יבשל. ואם בשל או אפה - אותו הפת ואותו תבשיל אסורין בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה.
- קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם. ואם ימצא אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים אף על פי שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו.
טור ברקת[עריכה]
מקרא מלא הוא כי הדין של הביעור שעתיד להיות אל סטרא אחרא והקליפות הוא יהיה במהרה על ידי האש שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וזה יהיה על ידי האש שנאמר "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל רשעה כקש וליהט אותם היום הבא וכו'". ונאמר "מהאש יצאו והאש תאכלם".
גם הגופניים הדין שלהם כך הוא על ידי האש שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". וכן כל המתגאה נידון באש כמו שאמרו חז"ל שנאמר "חזי הוית וכו' עד די קטילת חיות' ויהיבת ליקידת אשא". אמנם בזמן הזה להיות כי זה המעשה אשר צוה ה' לעשות הוא ענין הכנה אל מה שעתיד להיות מענין הכנעת סטרא אחרא כמה דאת אומר "זכר עשה לנפלאותיו" - ר"ל זכר עשה בזמן הזה לנפלאותיו שעתיד לעשות. ולכן בא הענין של הביעור של עתה בכמה פנים שונים זה מזה. מאן דעביד הכי לא משתמש ומאן דעביד הכי לא משתבש.
ולכן יאמר "כיצד ביעור חמץ? שורפו" - והוא היותר ראוי להיות כאמור שנאמר "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל, טו). וסוד הדבר מ"ש בזוהר "האי בוצינא דקרדינותא זרק ניצוצין לכל עיבר וכו'". ומסוף אותו האש יצאו הקליפות והיינו מהאש הידוע יצאו. וכן נמי "והאש" הידוע "תאכלם" - היינו אש דשכינה כמו שחז"ל "יש אש אוכלת אש וגו' דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם".
"או מפרר וזורה לרוח" שנאמר "תזרם ורוח תשאם", ונאמר "כי רוח עברה בו ואיננו", ונאמר "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו' ברוח משפט וברוח בער". "או זורקו לים" שנאמר "על צור הרשעה עת נשברת מימים במעמקי מים", ונאמר "ותשלך במצולות ים כל חטאתם".
"ואם היה חמץ קשה" כי זה מורה שהוא קליפה תקיפא, ולכן אין הים מחתכו במהרה - הרי זה מפררו בתחילה ואחר כך זורקו לים כאמור.
"ואם נתנו לנכרי קודם שעה ששית וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי באחד משני דרכים האדם הוא מתקן מעשיו. הדרך האחד הוא משחז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה". והדרך השני היותר טוב הוא לעשות תשובה. ולכן כנגד זה באו אלו השני צדדין בדין זה. אם נתנו חמץ זה (שהוא העון) לנכרי על ידי מעשה המצו' כי להיות שם עבירה קודמת והעבירה מכבה מצוה. נמצא כי כאשר האדם עשה מצוה נמצא שדחה אותה עבירה ממנו, אותו חמץ שהיה בביתו למעלה, ונתנו לנכרי (הוא הקליפה) -- זה הוא הביעור שלו.
ואמנם זה יהיה קודם שעה ששית. וכבר נתבאר למעלה מהו ענין השתי שעות חמשית וששית כי הרמז שלהם הוא באדם בעצמו בזמן הנמצא לו לעשות תשובה וגם הוא רמז לענין הגאולה כמו ששנינו "אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש". אין להאריך עוד כי הדבר ברור הוא. ולכן אם התיקון שעשה האדם הוא קודם שעה ששית אינו צריך בענין מעשה המצות הוא קודם שעה ששית אינו צריך לבער מפני כי כבר נכנעה הקליפה והוא הנרצה בזה.
אמנם "אם שרפו" דהיינו אם עשה תשובה וזה היה קודם שעה ששית, קודם שהיה בן ששים שנה - הרי קיים מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך". הרי זה "מותר ליהנות ממנו בפחמין שלו בתוך הפסח" כי מאחר שעשה תשובה מעולה זו בזמן הבחרות - אנן סהדי כי עשה אותה מאהבה ולכן ימצא כי זדונות נעשות לו כזכיות ולכן מותר ליהנות בפחמים - הם העונות עצמן, יהיה לו הנאה מהם אפילו בתוך הפסח ויהיו מכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא מאחר כי כך הם נחשבים לזכיות שלכן במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
אבל "אם שרפו משעה ששית ומעלה" - כי תשובה זו אינה כתקנה מפני שעשה אותה בזמן הזקנה שהם ששים שנה ומעלה שיעור שבעים שנה, כי אז תשש כחו ולא יוכל לחטא. הואיל וכן הוא - "אסור בהנאה" מפני כי אין עונות שעשה נחשבות כזכיות אלא הם נעשים כשגגות כמו שאחז"ל "השב מיראה זדונות נעשים לו כשגגות". ומאחר כי זה השב עשה תשובה בזמן שבעים שנה - ודאי הוא כי מיראת העונש עשה התשובה עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ולכן אסור בהנאה.
אמנם מ"מ "לא יסיק בו תנור וכיריים" באותם העונות - כלומר דאע"ג כי עשה התשובה מפני היראה - מכל מקום מועילה לו זאת התשובה להגין עליו. רמז ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות". וכן מצלת אותו מן הייסורים ומדין גיהנם כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"א (ח"א יא, א) וזה לשונו: "בכה ר' שמעון ואמר ווי אי אימא ויי אי לא אימא. אי אימא ינדעון חייבין איך יפלחון למאריהון. אי לא אימא ייבדון חברייא האי מלה. באתר דיראה קדישא שרי מלרע את יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה לחייביא. ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר לא שרייא עליה ההיא יראת ה' דאקרי "יראת השם לחיים" אלא מאן שרייא עליה? ההיא יראה רעה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר דבר והפכו. כי מאן דעביד האי - שעושה תשובה מפני יראת העונש - אינו זוכה שתשרה עליו היראה הפנימית שנקרא יראת השם לחיים, כלומר דאע"ג דקים לן כי התשובה מארכת ימיו של אדם שנאמר יראת ה' תוסיף ימים - זה יהיה לעושה תשובה מאהבה. אמנם אם היה ירא ממאורעות הזמן או דין גיהנם וכיוצא ועשה תשובה מפני יראת העונש - אין זה זוכה להאריך ימים.
ובזה ימצא כי בא אל נכון מחלוקת ר' עקיבא ע"ה ורבנן. חד אמר זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו. וחד אמר זכה משלימין לו ואם לא זכה פוחתין לו (מאמר). ואל יעלה על לב אדם שהם חולקים במציאות אלה שהם מדברים בלשון נסתר שהרי הרשב"י ע"ה בכה ולא רצה לגלות הדבר הזה מפני הרשעים. ולכן שים לבך לדברים אלו מפני כי אלו ואלו דברי אלהים חיים ולא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.
והענין מיוסד על הקדמה זו כי הנה אם האדם זכה - כלומר שעשה מפני יראת העונש - אז משלימין לו שני הדורות שנגזר עליו מזמן הבריאה שנאמר אם חרוצים ימיו וכו'. ואם לאו פוחתים לו. אמנם אם זכה אדם לעשות מפני יראת הרוממות - אז שורה עליו היראה הנקרא יראת ה' לחיים ואז מוסיפין לו. הנה הדבר מבואר כי גם אם עשה תשובה מפני יראת העונש הוא ניצול מן הפורענות בעולם הזה ומדין גהינם לעתיד. ולכן כדומה לזה בא הדין בענין הגשמי - "לא יסיק בו תנור וכירים" שהרמז שלו הוא לענין גהינם מכוון לאש שלו שהוא גשמי. אמנם אין לו הנאה לענין שיאכל פירותיהן בעולם הזה ואין מאריכין ימיו כאמור. ולכן בא הדין מכוון בגשמי כי אין לו הנאה ממנו ולכן אם בשל או אפה אותו התבשיל או הפת - אסורין בהנאה מפני כי אין להם פירות בעולם הזה. וגם הפחמין שלו - הם העונות עצמן - הם אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה כאמור.
"קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם וכו'" - עוד ימצא תועלת למי שעשה תשובה בזמן של הבחרות כי הוא מועיל מאד לזולת. הוא מה שאמרו חז"ל "מנין לעשה תשובה שמוחלים לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה - לרבי', מפני כי שב אפי ממנו - מן היחיד שעשה תשובה". ולכן אותם העונות זורק אותם הקב"ה על עע"ז שנאמר "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וכו' ואתה תשוב וכו'".
וכן נעשה למעלה כי כל אותם המשחיתים שנבראים הן העונות כמו ששנינו העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. וכאשר יעלה למעלה כח של התשובה אז ידחה אותם בנוקבא דתהומא רבא אצל סטרא אחרא שנאמר "ותשלך במצולות ים כל חטאתם" כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ע' (ח"ג ע, א) וזה לשונו: "תאנא בההוא שעתא דהוה בר נש תב גבי מאריה וכו' מתערין רחמי ודינין מתבסמאן ותשובה אריק ברכאן דמבועין ונפקין ומתברכין כולהו בוצינין כחדא, ובר נש אתדכי מחוביה. תא חזי קב"ה אפיק עשר כתרין נטירין לעילא קדישין וכו' לקבל דנא אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא וכו'".
ואיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"כ (ח"ג קכ, א) וזה לשונו: "רבי יצחק אמר לשטיא דקאים קדם מלכא הב ליה וכו' אוף הכא הא קאים דלטורא קמיה מלכא תדיר(?) ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו, וקוב"ה אתיב כולא לרישא דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשוו".
הנה מבואר מזה המאמר איך על ידי התשובה שעושים ישראל ביום הכפורים הם זורקין העונות שלהם על ראש עובדי עבודה זרה וגם אותו המקטרג היה נעשה להם סניגור. וכך הוא נמי לענין היחיד - כי השטן המקטרג עליו נעשה סניגור עליו לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אם יש עליו מלאך מליץ". וכן בזוהר - אין להאריך - עיין שם.
ולכן נפקא מינה לענין דינא אם קודם איסורו - היינו בשעה חמשית - דהיינו בשנת החמשים, או קודם. לכן עשה תשובה האדם - אז יכול להשליך אותו חמץ של העונות שעשה לעורבים - היינו מושב הקליפות, הם ההיכלות דסטרא אחרא הנזכר בזוהר כדאיתא פרשת פקודי. ואם ימצא אחר זמן איסורו , דהיינו שעה ששית שהוא לסוף ששים שנה - אז נמצא שלא אכלו אותו חמץ העורבים (היינו העונות), וזה יהיה מפני כי לא נזהר כראוי אחר התשובה מעון מקרי, מאיזה חטא קל, שלכן לא נאכל החמץ (זה העון) שהרי נאמר "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" ושם בל יראה ובל ימצא. ולמה נמצא אחר זמן איסורו? אין זה אלא מפני שלא נזהר כראוי. ולכן אעפ"י שהוא מקום הפקר של סטרא אחרא שהוא כדוגמת הזונה שמפקרת עצמה שנאמר "והנה אשה לקראתו וכו' והחזיקה בו ונשקה לו וכו'". נמצא כי חמץ זה אינו כל כך חמור אמנם "לא יניחנו שם אלא יבערנו" על ידי התשובה כמדובר.