טור ברקת/תמד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תמ"ד - דין ערב פסח שחל להיות בשבת - ובו ח' סעיפים
- י"ד שחל להיות בשבת בוקדין ליל י"ג ומבערים הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית.
- טוב לבער בערב שבת קודם חצות כדי שלא יבאו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות.
- אין מבשלין לשבת זה דייסא וכיוצא בה ואין עושים בו פת הצנומה בקערה.
- אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ. ואם נשאר פת יכול ליתנו לגוי על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים דרך הערמה ודבר מועט.
- אם נשאר חמץ אחר שאכלו מבטלו וכופה עליו כל עד מוצאי יום טוב ומבערו.
- אעפ"י שלא ישאר חמץ בבית אחר סעודת שחרית צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.
- * ההולך ביום י"ד לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער. ואם לאו מבטלו בלבו. ואם היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת ומיד עכו"ם - יבטלנו בלבו ולא יחזור אפילו יש שהות. ואם יצא לצורך עצמו - יחזור מיד. עד כמה הוא חוזר? עד כביצה. פחות מכאן מבטלו בלבו ודיו.
- היה לו עיסה בביתו והוא טרוד במקום אחר וירא שהוא תחמיץ מבטלה בלבו קודם שתחמיץ. אבל אם החמיצה אין הביטול מועיל אם הוא אחר זמן איסורו.
טור ברקת[עריכה]
להיות אמת כי ביום השבת אז הקליפה היא נכנעת ויורדת למטה שלכן הקדושה של שבת היא חמורה מכל המועדות ואיפלו מיום הכפורים כמו ששנינו "אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה ענוש כרת ובשבת חייב מיתה", למען דעת כי הקדושה של שבת גדולה היא. ולכן נמצא כח בשבת לדחות את הקליפה ולהוריד אותה למטה, כי לכן אנו אומרים שיר ליום השבת ושם נאמר "יתפרדו כל פועלי און" שהם ס"מ ונחש, כי הם פעלו און בעולם והתעו לאדם הראשון והביאו המיתה לעולם. אז בזמן שקדש היום ליל שבת הם מתפרדים כמו שנעשה להם בזמן הבריאה אשר ע"כ היה איפשר כי האדם יבין כי מאחר שכן הוא פועל בהם סטרא דקדושה על ידי הקדושה של שבת מעצמ'(?) אם כן מעתה לא יהיה צורך עתה לענין הביעור בי"ד שחל להיות בשבת, דקים ליה בדרבא מניה.
לכן שנינו "י"ד שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת". והענין הוא מפני ב' דברים. האחד הוא כדי לעשות היכר דהיינו ענין מעשה, לפי כי העולם הזה הוא עולם המעשה ולכן צריך לעשות דברים ניכרים בענין מעשה, כי הנה בשבת אע"ג כי יש בו תוספת טובה בענין הכנעת הקליפה כאשר הוא דוחה אותה למטה -- אמנם בזה נמצא דבר של תוספת טובה על השבת דהיינו כי בשבת לא יש רק ענין דחייה בלבד שהקליפה נדחית למטה לארץ. אמנם בחג המצות היא נכנעת יותר הקליפה מפני שאנחנו שורפים את החמץ כמו ששנינו אין ביעור חמץ אלא שריפה כאשר יבא לקמן. ומאחר כי כן הוא הכח של חג הפסח להכניע הקליפה ביותר - לא נמצא כך בשבת. ודבר זה הוא נמסר בידינו לעשות אותו מן התורה מטעם מה שנתבאר למעלה מ"ש בזוהר בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אם כן בלי ספק כי כך מחוייב האיש הישראלי לעשות בי"ד שחל להיות ערב שבת. ואע"ג כי יראה האיש הנלבב כי גם בערב שבת אנחנו עושים בדבר בזה בענין הרחיצה שהאדם עושה בערב שבת שהוא רוחץ פניו ידיו ורגליו כנזכר למעלה במקומו, ושם נאמר כי על ידי מעשה זה אשר יעשה האדם למטה כך הוא מתעורר למעלה ענין הרחיצה על ידי אותו שלהבת יה ודוחה את הקליפה למטה מן העולם התחתון. אף על פי כן אין ענין זה מספיק. וזה מן הטעם עצמו אשר אמרתי כי הנה שם באותו מעשה שהאדם רוחץ פניו ידיו ורגליו במים חמין על ידי כן הוא גורם שמתעורר אותו כח עליון שלהבת יה ודוחה את הקליפה למטה בדחייה בעלמא. והוא ענין הצלה פורתא. אבל בזה הוא ענין שריפה, והוא ענין הכנעה גדולה ביותר שמגיע אל הקליפה. ולכן מטעם זה אנחנו נוהגים להכין ליל י"ד עשרה חתיכות של פת בכמה מקומות מן הבית, וזה יהיה קודם הביעור כדי שעל ידי כך אע"ג שלא נמצא שם חמץ כלל הרי יכול הוא לומר אח"כ הנוסחא "כל חמירא דאיכא ברשותי וכו'".
ואחר כך ביום אחר של הביעור אנחנו שורפים אלו העשרה זתים(?) של חמץ כדי לקים ביעור חמץ על ידי שריפה מפני כי הנה העשרה זתים של חמץ אלו אנו מכוונים בהם שהם רומזים לעשר קליפות כדאיתא בתיקונים "עשרה כתרין מסאבין אינון". ושם נאמר "ועל זה נאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם". אם כן כאשר אנו שורפים אותם העשרה חתיכות שהם כזית בכל אחד - ימצא בזה שני תועלות הבאים כאחד. הראשונה - כי הנה על ידי שאנחנו שורפים חתיכות הללו כמו כן נעשה למעלה ביעור חמץ באותם עשרה כתרין דמסאבותא, עשר קליפין, על ידי שיוצא אש מסטרא דקדושה והורג ושורף אותם. שלכן באה הסב' מאן דאמר כי אין גהינם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה - צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה שנאמר "כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, ולהט אותם היום הבא".
כי הנה חז"ל כל דבריהם כגחלי אש ומה גם שהוא מקרא מלא. והענין כי הנה לעתיד הקב"ה (הוא המאציל יתברך שמו) מוציא חמה (הוא סטרא דקדושה) מנרתקה - הם עשר קליפות הללו שהקדושה מתלבשת בתוכם כנזכר שם במאמר זה בתיקונים וזה לשונו: "באילין קליפין אתלבש קב"ה בגין לנטרא להו לישראל". ולכן נאמר לעתיד "וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיה, סג) - מהאש יצאו והאש תאכלם. ולכן גם כן למטה רשעים נידונים בה שנאמר "והיו כל זדים וכל עושי רשעה וכו'" - הוא מה שאנו אומרים "שובר אויבים ומכניע זדים". ולכן על עיקר זה אנחנו שורפים זיתים אלו שהם י' קליפין הנזכר. ולכן מפני כך נמצא כח זה לשרוף את הקליפה בזמן הזה -- לא נעשה כך בכל מועדי ה' ולא בשבת. ולכן הצריכו חז"ל לעשות הביעור זה לשרוף אותם אפילו בי"ד שחל להיות בשבת, כך יעשה בי"ג בין בלילה ובין ביום י"ג כדלקמן.
ועוד מטעם אחר צריך לעשות כך כי הדבר זה הוא חמור חג הפסח מן השבת, שהרי בליל הפסח אנחנו אומרים הלל גמור לרוב הקדושה הנמצא בו. מה שאין כן בשבת כי עיקר עילוי הקדושה הוא ביום. נמצא כי גם לענין הקדושה נמצא יותר עילוי ליל פסח מליל שבת. ועוד מטעם אחר צריך לעשות כך מפני כי בדבר זה הוא חמור חג זה יותר מן השבת בענין איסור החמץ - לא נמצא כך בשבת, כי הנה בשבת אע"ג כי קדושת שבת הוא דוחה(?) על ידו את הקליפה למטה - אמנם מכל מקום אנחנו אוכלים חמת פת ולחם דהיינו מפני כי השורש של סטרא אחרא אינו מתבטל. מה שאין כן בחג הפסח כי זהו סוד המשנה "א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" - כאשר יבא לקמן בע"ה, כי זה הייחוד לא ימצא אפילו בליל שבת זולתי ליל חג הפסח הראשון. אם כן מכל הצדדים גדול כח הקדושה של ליל הפסח, זו כחו לאלהיו, ולכן חייב בביעור ליל י"ג כדי לעשות הייחוד הגדול זה בליל חג הפסח כאמור.
ועוד נמצא טעם ד' בדבר זה כי הנה הקדושה של ליל השבת הוא דוחה את הקליפה ליל שבת ויום שבת בלבד. אבל חג הפסח - הקדושה שלו הוא דוחה את הקליפה שבעה ימים רצופים, שלכן נאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" מפני כי כך הוא נעשה למעלה כנ"ל. ולכן מפני כל הסיבות הללו נמצא יפה כח חג המצות מן השבת, ומפני כך בא החיוב זה בי"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ומבערים הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות שהם צורך בשבת. והוא על דרך הנ"ל כי ענין החמץ יש בו צורך כשאר ימות השנה מפני כי אותו המעט אשר בתוך הלחם הוא צורך גבוה על דרך מה שאמרו חז"ל "והנה טוב מאד - זה יצר הרע" מפני שאלולי כך לא היה האדם נושא אשה ולא יבנה בית, כי יראה כי הכל למיתה הם עומדים והיה נחרב העולם.
וכן נמי צריך התעוררות עליון כנ"ל בפסוק "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". אמנם לצורך סעודה שלישית אי אפשר לעשות אותה על ידי פת של חמץ שהנה נאסר מן התורה מחצות היום ואילך שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" - "אך" חלק כנ"ל. וגם על ידי מצה אי אפשר כי הנה חז"ל אמרו "האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו" כאשר יבא לקמן בע"ה. ולכן יעשה הסעודה במצה עשירה. ואע"ג כי לענין סעודה השלישית רבו בה הסברות, ויש אומרים כי על ידי פירות יוצא ידי חובתו -- מכל מקום על ידי מצה עשירה עדיף שהנה מאחר שהוא קובע סעודתו עליה ודאי צריך לעשות נטילה וברכת מזון, ונמצא מברך כמה ברכות באותה סעודה ובזה נמצא שהוא משלים המאה ברכות שצריך לברך האדם בכל יום כנ"ל.
ומה גם כי האכילה על ידי פת הוא צורך גדול כנזכר בענין שבת, כי הנה באכילת הפת הוא כינוי אל הייחוד כמו שאמר הכתוב "הלחם אשר הוא אוכל". לא כן הדבר בענין אכילה של פירות וכיוצא.
אמנם אמר כי צריך לעשות סעודה זו קודם שעה עשירית מפני כי כן כתב למעלה כאשר יבא במקומו. וכפי זה צריך להתפלל תפילת המנחה קודם על ידי כך נמצא שיאכל מצה בלילה בתיאבון.
"טוב לבער בערב שבת קודם חצות וכו'" - כי מאחר שכבר הנחנו למעלה כי כל הדברים אשר הם נעשים תחת השמש הם עושים רושם למעלה, כי על ידי עובדא דאתעביד לתתא הכי אתער לעילא -- אם כן כך צריך לעשות כל הדברים הנעשים בי"ד שהיה בחול כך צריך לעשות בי"ג כאשר חל י"ד בשבת כדי לעורר כך למעלה לבער הקליפה מלפני סטרא דקדושה. גם זה הטעם שנ' כדי שלא יבא לטעות בי"ד שהיה בחול בשאר שנים לבער אחר חצות הוא טוב טעם מפני כי הכל נאמנים על הביעור - נשים ועבדים וקטנים כנ"ל. וזה יהיה להם טעם כדי שלא יבאו לטעות.
"אין מבשלים לשבת זו דייסא ולא פת הצנומה וכיוצא" - והענין הוא כדי שלא יצטרך הדחת הכלי ואע"ג כי בשבת מותר להדיח הכלי היינו כאשר יש בכלי צורך לסעודה אחר, אבל בזה אי אפשר מפני כי כלי זה הוא של חמץ ואין ראוי להשתמש בו מעתה אפילו בצונן אלא יניחנו במקום מוצנע כדלקמן ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין. ולכן אין לבשל תבשילים אלו כלל. אבל תבשילים אחרים שאין ניכר בהם החמץ ואין צריך הדחה - למה לא יעשה לכבוד שבת בכל האיפשר.
מאחר שהנחנו למעלה כי ענין של הביטול הוא משל תורה שנאמר "תשביתו שאר מבתיכם" ויש בו צורך גדול להכנעת הקליפה מן הכלל ומן הפרט - לכן אין אנו חוששים אם יש שם חמץ דאע"ג כי לא נשאר חמץ כלל מבטל ואומר "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה". וכן נמי יהיה בי"ד שחל להיות בשבת כי מאחר שתכלית דברים הללו הוא על שורש החמץ כנ"ל - לכן שפיר קאמר על הנסתרות ועל הנגלות הכל כנ"ל.
"ההולך ביום י"ד לדבר מצוה וכו'" - אע"ג דקים לן העוסק במצוה פטור מן המצוה - לא יהיה זה הביעור שהיא מדרבנן חמור מקריאת שמע שהוא דבר של תורה, והעוסק במצוה או אפילו בצורכי ציבור יגמור ואח"ר יקרא קריאת שמע. אמנם מ"מ אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער מפני שהוא מצוה המועיל לזמן רחוק ודבר המועיל לנפש אדם כנ"ל. ואם יצא לצורך עצמו יחזור מיד מאחר כי אין בזה מצוה כלל. אמנם הצד השוה בכל אלו הדברים - בין בענין העושה מצוה ובין בענין דבר הצלת נפשות שהוא חמור מאד כמו שאמרו חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" - אין צריך לחזור אלא אם כן היה החמץ כביצה.
וכן נמי מי שהיה טרוד ויירא שמא תחמיץ עיסתו - בכל אלו מבטלו בלבו דבר תורה. אמנם יהיה קודם זמן איסורו כנזכר שהרי לאחר שהחמיצה כבר גברה הקליפה ואין ביד האדם עוד כח לבטל אותה מטעם "לא תחסום שור בדישו" כנודע.