טור ברקת/תכט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תכ"ט. שאין נופלים על פניהם כל ניסן, ובו ב' סעיפים
- א. שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום.
- ב. אין נופלים על פניהם בכל חדש ניסן ואין אומרים צדקתך במנחה בשבת ואין מספידים בו ואין מתענים בו להזכיר בציבור והבכורות מתענין בו בערב פסח.
טור ברקת[עריכה]
יודעים האזינו והבינו הדברים, לא מראש בסתר דברתי אלא לתת טעם כפי פשוטו ואח"כ המצטרך אל האדם ואח"כ קצת מן הדברים הנעלמים. ולכן מ"ש הגאון ז"ל "שואלים" בלבד - אע"ג כי חז"ל אמרו "שואלים ודורשים בהלכות פסח וכו'" דמשמע מינה שני דברים; כי 'שואלים' הוא לענין דינא ומה שאמרו 'דורשים' הוא ענין דרשה - מכל מקום ממה שאמרו חז"ל "לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה" - לכן כלל הכל במה שכתב "שואלים" דהיינו שואלים לענין דינא ומשמע נמי שואלים בענין דרשה למסבר קראי, תורה נביאים וכתובים. ומפני כי דיני הפסח והלכות יום טוב נמי רבים הם וגם הדרשה רבה היא על האדם בענין הניסים שעשה הקב"ה - לכן צריך ל' יום לדעת כדי לספר ליל הפסח כל הצורך. וסימן לדבר (תהלים, קמז) "מגיד דבריו ליעקב" - הוא הדרשה וההגדה, "חוקיו ומשפטיו לישראל" - הם הדינים אשר צריכים לדעת. ובזה יכלול הכתוב השאלות של ארבעה בנים שאמרו חז"ל "כנגד ד' בנים דברה תורה", ואף על גב שאמרו חז"ל "משה תקן להם לישראל שידרשו הלכות הפסח בפסח וכו'" - היינו כדי לקיים חציו לכם וחציו לה', ובענין הנוגע בימות הפסח דורשים בפסח, אבל לכל דבר המצטרך קודם יהיה ל' יום קודם שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזכיר לענין פסח שני "איש כי יהיה טמא לנפש וכו'".
והענין הוא להיות כי גם את זה לעומת זה עשה ה', ואמרו חז"ל "קיסרין וירושלים - כשזה נופל זה קם שנאמר אמלאה החרבה", ולכן תכף כאשר נפל המן ובניו שהם עשר כתרין דמסאבותא כדאיתא בתיקונים וזה לשונו: "באילין עשר כתרין דמסאבותא אתלבש קוב"ה ושכינתיה לנטרא להו לישראל". ולכן כאשר שבר ה' מטה רשעים - לכן תכף מט"ו באדר התחיל להתגלות סטרא דקדושה, אור התורה העליונה שבעל פה. ולכן מועיל מאד ענין הדרשה והלימוד בעצם אדם ללמוד בהלכות פסח ל' יום כדי להרויח ט"ו ימים של חדש אדר בקדושה. כי לכן היו מעברים את השנה בחדש אדר ולא בראש חדש ניסן, שהרי נתמעט מי שכתוב בו "אדרת שער" ונתקדש "אדר" מלכות. והבן.
ולפי כי נפילת אפים הוא ענין צורך להפיל סטרא אחרא, והוא סיבה להתגלות אור הסתום של הקדושה ונמשך למטה - לכן אנו נופלים לארץ, כלומר "דבקה לארץ נפשנו". ואחר כך אנחנו קמים על שם "קומה עזרתה לנו". וכן נמי נעשה בסטרא דקדושה שנאמר "כי נפלתי קמתי" שנאמר "סומך ה' לכל הנופלים". וזהו סיבה שנופל סטרא אחרא כנזכר במקומו, ואין להקימה כמו שאמרו חז"ל "א"ה אין להם סומכים".
ולכן לסיבה זו אין צורך לנפילת אפים בכל חדש ניסן שהנה כבר נפל סטרא אחרא שנאמר "כי נפל תפול לפניו". ולכן הקדושה מתעלה ומתגלה. ואיתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו:
- "פיקודא לעשות פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבא אחרא, אי רזא דפסח רזא דמהמנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדווא איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא, אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן לא אעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין, וכל אינון ל' יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוו'. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תניינא. מאן דלא יכיל למחמי למטרוניתא ייתי וייחמי עד לא ינעלון תרעי".
ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה מן הטעם שנתבאר בר"ח.
ואין מספידים בו כי ההספד הוא מסטרא אחרא, ומאחר שכבר נכנע אין ראוי לעורר אותה.
וכן נמי מטעם זה אין ראוי לעשות בכיה בלילה על חרבן בית המקדש אותם הנוהגים לעשות בחצי הלילה כדאיתא בזוהר, רק יאמר המזמורים בלבד חוץ ממזמור "יענך ה' ביום צרה" כאשר מתבאר בר"ח מפני כי כן נמי למעלה אין עושה בכיה והספד רק הקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע בנשמות הצדיקים. ולכן ראוי להתחיל מזמור "שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד". כי כן אומר הכרוז בשעה שנכנס הקב"ה לגן עדן. וכן שאר המזמורים כולם הם שבח והודאה להקב"ה לענין המצטרך באותה שעה.
ואחר כך יעסוק בתורה עד אור הבקר כדי להתחבר עם מטרוניתא ולעלות עמה דהיא יתבא בכתרהא ועטרהא. וענין זה נלמד מן המאמר עצמו מן הלשון מ"ש "וכל חילהא בחדווא" - כלומר מה שאין כן בזמן אחר שנאמר "הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". ר"ל "מלאכי שלום" העושים שלום במרומיו, "מר יבכיון" - ראשי תיבות מ"ר - מלכות רחל שנאבד. ולכן שלום הבית בטל. לכן "יבכיון". ואיתא בזוהר "כד אתפלג ליליא קוב"ה אתער בבכיה וכו' צעקו חוצה מהו חוצה? מאריהון לגו ואינון לבר".
אמנם בימים הללו "כל חילהא בחדווא", ולכן ישראל שהם חילהא למטה כך צריכים לעשות.
והבכורות מתענים בערב פסח וכו' - להיות כי הבכור נאחז בו סטרא אחרא מטעם משחז"ל בפסוק "ואלה המלכים וכו'": "הדא הוא דכתיב נחלה מבוהלת בראשונה". ולכן הבכור הוא מן האם שנאמר "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". והבן.
ולכן אמרו חז"ל "כל ההתחלות קשות". ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"ד (ח"א יד, א) וזה לשונו: "פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו - חד דחיים וחד דמותא. וקיימין עליה דבר נש. וכד יפרוק בר נש לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא "וירא אלהים את כל אשר עשה" - בכלל, "והנה טוב" - דא מלאך חיים וכו'. ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמותא בפורקנא דא קניה ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כי הבכור להיות כי נאחז בו סטרא אחרא צריך לפדותו. ולכן נמי צריך להתענות בערב פסח כדי להכניע הקליפה בחולשת החומר של הגוף שלכן היה מכת בכורות באותו הזמן, וצוה הקב"ה לתת מן הדם של כריתת הערלה על המשקוף ועל שתי המזוזות - כדי להציל לישראל, שהרי אפילו גדול הבית מת כמו שאמרו חז"ל. ולכן היה הכנעה גדולה לסטרא אחרא. ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "ובגין דאיהו בכור ורב כל ממנן כתיב וה' הכה כל בכור" - דמשמע כי מפני כי השר של מצרים גדול לכן וה' הכה כל בכור אפילו גדול הבית כאמור.