ט"ז על יורה דעה שכא

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שכא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אלא בחמורים. שנאמר פטר חמור:

מן הכשבים כו'. שהכל נקרא שה כפרש"י בחומש:

סעיף ב

לא בעגל כו'. פירוש בתורת פדיון שיש בשה כמ"ש בסעיף ה' אבל בשויו פודה אפילו בעגל:

סעיף ג

ואם פדה פדוי. ואין צריך פדיון אחר מספק כיון שאינו קדוש קדושת הגוף כמו ספק בכור:

הוי ספק. פירוש אם אחר כך מת הפטר חמור קודם שנתן זה הפדיון לכהן לא חייב ליתן אותו להכהן דיכול ישראל לומר שמא לא חל עליו הפדיון ואם אחר שנתנו לכהן מת הפטר חמור ישאר הפדיון לכהן כיון שהוא מוחזק דהא נתנו הוא עצמו לו ואין זה דומה לתקפו כהן דמוציאין מידו כדלעיל סימן שט"ו ויש להקשות אמה שכתוב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ד בספק בכור שנתנו הישראל לכהן ואחר כך נודע לו שלא היה צריך ליתנו לו מדינא ואילו ידע זה מתחלה לא היה נותנו לו הוי ליה כתקפו כהן ומוציאין מידו ומדמה אותו לשולח מעות לחבירו ליתנו ליד עובד כוכבים ושכחו העובד כוכבים דהדרי זוזי למארייהו דאדעתא דהכי לא שלח ליה והוא בח"מ סימן קפ"ג ולכאורה סותר הך דהכא דהא גם כן ספיקא הוה ויכול לומר אילו הייתי יודע שאין זה פדיון לא הייתי נותנו לך ויש לומר דשאני הכא דבשעת הפדיון היה לכהן על כל פנים חיובו עליו ליתן לו פדיון טוב אלא שטעה וסבר שזהו פדיון טוב ע"כ יחזיקנו הכהן מה שאין כן בספק בכור דיש ספק אם חייב לו כלל:

סעיף ה

או במקום שיש לו ספק כו'. פירוש ויש לו הרבה מהם פודה כולן בשה אחד כן הוא בטור:

סעיף ו

מברך אשר קדשנו כו'. בפרישה הקשה למה לא מברכין גם כן אנתינת בכור בהמה טהורה לכהן כמו בפדיון פטר חמור ובפדיון בכור אדם ותירץ דאין מברך אלא כשנשאר בידו ממה שהיה קודש ונותן מידי אחרינא תחתיו משא"כ בנתינת בכור דנותנו כולו לכהן ולא נשאר בידו כלום מהקדושה ואין זה מספיק לי דמכל מקום למה לא יברך על המצוה דמה לי בכך שלא נשאר בידו כיון דמכל מקום מקיים מצות השם ב"ה ונראה לי דאין שייך ברכה אלא במה שעושה האדם משלו על זה מברך שזכה לעשות משלו רצון המקום ב"ה משא"כ בבכור דמעולם לא היה לישראל זכות בו דמשנולד הוא בי גזא דרחמנא והוה כאילו לא נולד לו אותו הבכור אלא כאילו נולד בבית כהן מפרתו דרחמנא זכה לו בכך כמ"ש כל פטר רחם לי הוא ע"כ אין שייך לברך כי הוא אינו עושה כלום מממונו משא"כ בפדיון פטר חמור ובכור [אדם] שהוא נותן ממונו בזה ע"כ הוא מברך שפיר על מצוה זאת כן נראה לי וסיים בטור בזה וא"צ להמתין בברכה עד שיתן הפדיון לכהן:

סעיף ח

מותר למכרו בכה"ג. היינו כדעת הטור על פי הרא"ש שכתב וז"ל ה"ד הנאת דמיו דאסור כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור ושקיל מיניה כנגד כולו אבל למישקל מיניה מאי דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ"ל. ולמד הטור שעיקר ההיתר במה שאינו לוקח כל המעות רק מניח אצלו בעד השה וא"ל אם כן אמאי תלה ברישא האיסור במה שלא הודיעו הא אפילו בהודיעו אסור כד שקיל דמי כולו י"ל אין ה"נ אלא דאורחא דמילתא נקיט דכל שהוא מודיעו ודאי אין הלוקח נותן דמי כולו שהרי יודע שיצטרך ליתן שה לכהן אבל אי מתרמי שאחד נותן דמי כולו אע"פ שיודע שיצטרך ליתן שה איסורא קא עביד המוכר הכי סבירא ליה לטור אבל הבית יוסף פירש דברי הרא"ש דבהודעה תליא הכל דאם הוא מודיעו מותר לקבל כל המעות אע"פ שאין מנכה לו דמי השה דאמרינן דהפטר חמור חביב הוא בעיני הלוקח שמוותר בזה בדמי המקח או אמרינן מתנה נתן לו אותן דמי השה ומשמע מדברי רמ"א שפוסק כהטור ולע"ד נראה דכיון שבשעה שמוכר לו הפטר חמור ומודיעו ודאי שניהם לא נתכוונו על מה שאסור בו רק על ההיתר ואם כן כל מה שקוצץ בעדו בשעת המכירה לא נתכוין אלא שיתן לו סך ההוא בעד ההיתר דהיינו מה ששוה אחר שיתן שה לכהן ואע"פ שבשוק אינו שוה כן מכל מקום זה לא נתכוין אלא דוקא בסך זה וכדרך שמצינו לענין אונאה דבכלים של בעל הבית אין להם אונאה שאינו מוכר חפציו אלא ביוקר דוקא ואין איסור בזה אלא כשמפרש בהדיא שסך זה יתן לו בעד כולו ולא יתן שה לכהן. כן נראה לי:

סעיף ט

שערו מסובך. הרא"ש נתן טעם שלא נאסרה בו גיזה אלא בתורת הנאה אבל בלאו דלא תגוז ליתא כיון דלית ביה קדושת דמים וגרע נמי משאר קדושת דמים דפדיונן קודש וזה פדיונו חולין עכ"ל:

סעיף יא

אלא בקופיץ. הוא סכין גדול ודרך לערוף בו. כ"כ רש"י:

סעיף יד

וי"א דצריך להפריש. זהו דעת הטור והדעה הראשונה היא דעת הרמב"ם דס"ל בשני זכרים ושתי נקבות או זכר ושתי נקבות א"צ להפריש טלה והוא לעצמו וטעמו מבואר ברמב"ם וז"ל לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה ב' נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן בב' זכרים וב' נקבות יש ספיקות הרבה עכ"ל זה תמוה דמה זכות יש להפטר מהפרשה במה שכתב שמא ילדה הראשונה זכר או השניה זכר ואח"כ נקבה בתרוייהו יש צד חיוב על הבעלים להפריש טלה ולא נשאר אלא ספק שמא תרוייהו ילדו נקבות והאחת זכר אחר הנקבה ולמה אמר שיש ספיקות הרבה וכן הקשה בדרישה ואמר שיש לישבו בדוחק ולע"ד נראה דכך היא ההצעה במקום שאין צד לומר שהוא פטור לגמרי חייב הבעל ליתן שה להכהן אע"פ שאין ברור בעד איזה נותן ועל כל אחת יוכל לומר לא זאת החייבת מ"מ הבעל הוא אחד ויש ממון כהן בידו. ואם יש צד לפטור לגמרי כגון חמורה אחת וילדה זכר ונקבה מ"מ כיון שאין כאן רק שני צדדים האחד לחיוב והשני לפטור חייב להפקיע איסור בהפרשת טלה והוא לעצמו ואפי' בב' זכרים וחד נקבה מב' חמורות דיש כאן עוד לטיבותא דהיינו שאין מבורר איזה חייבת דעל כל אחת יכול לומר שמא זאת ילדה נקבה תחילה ואח"כ זכר מ"מ כיון שאין צד לומר שנפטר הבעל לגמרי על כן בטלה האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ צריך להפריש טלה אבל אם יש צד שהוא פטור לגמרי מהני האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ אם ילדו שתי חמורות זכר ושתי נקבות דתחילה יש ספק איזה חייבת וע"כ אמר שמא האחת ילדה זכר והיא החייבת והשניה ילדה שתי נקבות ופטורה לגמרי וי"ל איפכא שמא זו ילדה נקבה ופטורה והשניה ילדה זכר תחילה ואח"כ נקבה נמצא שאין מבורר איזה החייבת וכיון שיש ספק ג' שמא האחת ילדה נקבה והשניה נקבה תחילה ואח"כ זכר שאפשר להפטר לגמרי על כן מהני המעלה הראשונה במה שאין מבורר וזה שקרא הרמב"ם ספיקות הרבה וכן הוא ממש בשני זכרים וב' נקבות נמצא דדברי הרמב"ם הם מרווחים בלי שום דוחק אלא שהרא"ש והטור חולקים מ"מ עליו כיון שאין לו היזק במה שמפריש טלה שהרי הוא לעצמו למה לא יפרישנו להפקיע את האיסור:

סעיף יז

ואותו הכהן ירשו כו'. דאלו פטר חמור של הכהן עצמו הוא פטור וכן כ' רש"ל ועיין בדרישה שהביא לשונו:

סעיף כב

והרי הוא מותר. פי' אפי' לישראל. רש"ל: