ט"ז על יורה דעה קצח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(א) כל גופה בפעם אחת. דדרשינן ורחץ ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת:
(ב) ואם דרך בני אדם כו'. נראה ביאור לשון זה דרך בני אדם להקפיד על זה אע"פ שאין רוב בני אדם מקפידין רק קצתן וזו האשה רגילה להקפיד ג"כ על זה בפעמים אחרים רק שעכשיו אינה מקפדת או אפילו אינה מקפדת בשום פעם ורוב בני אדם מקפידים על זה חוצץ אבל אם מקצת בני אדם מקפידין וזו אינה מקפדת לעולם לא הוה חציצה ועי' מה שכתבתי בסעיף י"ח:
(ג) כיון שדרך רוב בני אדם כו'. בב"י נסתפק אם שאר בני אדם אינם מקפידים וזו מקפדת וכתב בד"מ דבמרדכי כתב בהדיא שחוצץ וכן כתב מו"ח ז"ל:
(ד) ואם הוא חופה רוב הגוף כו'. דדבר תורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו וגזרו רבנן ברובו שאין מקפיד משום רוב המקפיד וגזרו על המיעוט המקפיד גם כן משום רוב המקפיד אבל במיעוט ואינו מקפיד דתרתי לטיבותא לא גזרו כלל דהוה גזירה לגזירה. והא דכ' רמ"א אחר כך גזירה אטו דברים החוצצים והיינו אפילו במיעוט התם קאמר לכתחלה אבל דיעבד לא גזרינן גזירה לגזירה:
(ה) חוטי צמר כו'. לפי שמקפדת להסירם בשעת חפיפה או רחיצה שיכנסו שם המים כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם ע"כ אין צריך כאן שיהיה כן על רובה:
(ו) חוטי שער. פי' שכרוכים סביב השערות ולא מהודקים בהם ע"כ אינם חוצצין ויתבאר בסמוך:
(ז) ואם היו מוזהבות. דאז מקפדת עליהם להסירם וכשאינה מסירם הוה חציצ' וכן במטונפו' מקפדת להסירם:
(ח) שתי שערות כו'. בטור כתוב דין זה בסימן זה שתי פעמים האחד כאן והשני שכ' (ראש) [רוב] השער שנקשר נימא כו' וכוונתו שמצינו דין זה גם בגמ' שתי פעמים האחד בפרק במה אשה הכל מודים בשער שאינו חוצץ פי' אם כרכה שער ראשה בשער דעלמא דאינו חוצץ לפי שאינ' מהדקת היטב והשני בפרק בתרא דנדה מביאו ב"י דנימא אחת חוצצת שתים איני יודע שלשה אינן חוצצות וההיא מיירי לענין שערו' האשה עצמה שאם נקשרו רובן אחת אחת אז חוצץ דוקא ומזה מיירי ההיא דלקמן בטור וכאן מיירי מדבוק שער דעלמא על שערה ונפקא מיניה בין הנך תרתי דכאן כל דהוה חציצה אפילו במיעוט הוה חציצה כמו חוטי צמר דסעיף ב' וכמו שכתבתי שם ולהכי לא כתב כאן הטור דבעינן שיהא הרוב שערה כן כמ"ש לקמן אבל לקמן דמיירי בשערות עצמה שנקשרו צריך דוקא רוב דבלאו הכי אינה מקפדת. והב"י כתב על דברי הטור דכאן דמיירי במקפדת [או שהם] הרבה כו' והוא שלא בדקדוק כי אין זה שייך כאן אלא לקמן מטעם שזכרתי אבל ודאי לענין המנין הם שוים דכמו שלענין שער עצמה תלוי הדבר היאך נקשרו השערות אם אחת אחת או שתים שתים ה"נ כן הוא אם כרכה חד שער על שערה חוצץ והיינו אפילו אם כרכה הרבה שערות סביב זה שלא במקום זה ובכל כריכה הוה חד שער מהטעם דמהדק שפיר אבל אם על כל כריכה לקחה שתי שערות או יותר לא הוה חציצה וזהו שכתב הטור כאן בד"א בזמן שהם של שתי שערות פי' כל כריכה כמו שכתבתי.
ודברים אלו מכוונים גם בר"ן שהביא ב"י וז"ל "מודים בחוטי שער שאינם חוצצים פי' דוקא בראשי הבנות הוא שאין שער חוצץ לפי שא"א להדקו יפה אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחברתה מתהדקות הן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה נימא א' קשורה חוצצת כו' ואפילו לכרוך חוטי שער אלו בשערותיה נמי שרי לפי שאי אפשר לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת" כו' עכ"ל. הרי דכתב גם כן דדין הראשון מיירי בכריכה סביב שערה ולקשור נימא א' מיירי משערה עצמה ומ"ש או נימא אחת בחברתה זה מיקרי נמי נימא אחת דמה לי אחת בפני עצמה או עם חברתה וכמ"ש ב"י אח"כ ושפיר פסק כרבי יוחנן שמביא ב"י ובחנם כתב כאן שפסק כרבה בב"ח אלא שאח"כ סיים הר"ן דכאן בכריכת שער דעלמא אין חציצה לפי שאין עושין כריכא זו בנימא א' והטור כ' דאם עשאוה משער אחת הוה חציצה ואין חילוק דין ביניהם אלא במציאות הענין ועפ"ז דברי הש"ע מבוארין דמ"ש בסעיף ד' חוטי השער אינם חוצצין היינו בדין הכריכה שזכרנו וגם שם יש חילוק היאך נעשית הכריכה אם משער אחת או יותר ושם הוה חציצה אם נעשית הכריכה משער אחת ואפילו לא הוה רובא ואינה מקפדת דהוה כמו חוטי צמר דסעיף ב' דמייא לא עיילי שם עד שתרפם וכאן סעיף ה' מיירי מדין השני דהיינו שערותיה עצמן ובזה תלוי במקפדת וכמו שסיים כאן הש"ע:
(ט) ואין חילוק בין אם קשר שתי שערות כו'. כצ"ל:
(י) בנשואה חוצץ. לפי שהיא מקפדת שלא תתגנה על בעלה וכתב ב"י דלא היה צריך הטור לכתוב דין הפנויה שאינה חוצץ דאין נפקא מיניה לדידן ומו"ח ז"ל תיקן אותו דקמ"ל אם היתה נשואה דומיא דפנויה שאין בעלה מקפיד על זה אפ"ה חוצץ דאזלינן בתר רוב נשואות ועל כן אמר דוקא פנויה אינו חוצץ ולא שום נשואה:
(יא) ולפלוף שבעין כו'. זה דלא כדברי הטור שהקיל בעין לגמרי ובחוץ לעין חילק בין לח ליבש:
(יב) ואם היתה פותחת כו'. פירוש שמנהגה כך וכן משמע לשון הטור שכתב נפתחות דהיינו שלא בכוונה וכ"כ מו"ח ז"ל ובטור כתב בשם הרמב"ם שפירוש היו עיניה פתוחות נראה לי שהרמב"ם מפרש דבשעת טבילה עשתה כך שפתחה עיניה דזה פשוט שאין אשה שתהא עיניה פתוחות תמיד נמצא ששפיר יש לרמב"ם פירוש שלישי ממ"ש הטור קודם לזה שני פירושים ולא כב"י שכתב שהרמב"ם ס"ל כפירוש קמא בטור וראיה לזה שהרי הרמב"ם כתב אח"כ סמוך לזה פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה וזהו ודאי קאי על שעת הטבילה:
(יג) וריר שבתוכה. פירוש שהוסר הגליד מעליה:
(יד) בעלת חטטין כו'. מבואר בב"י בשם המרדכי והרא"ש דריבדא דכוסילתא דהיינו דרכן של מקיזי דם להעלו' גליד הוה דינו כגליד שעל המכה אחר שלשה ימים אבל תוך שלשה ימים אין חוצץ כלל. והביא רש"ל הג"ה אחת וז"ל וגרב לגבי טבילה צריכה להסיר אע"פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה וכן עשה השר מקוצי לאשתו עכ"ל:
(טו) ואם אינו נראה כו'. בטור סיים ואם עלה עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ פירוש אפילו אם נראה תחת הקרום:
(טז) מלמולין שעל הבשר. פירוש כשהאדם לש עיסה משפשף ידיו זו בזו ונופל מהן כמו חוטין ואם נופלין על בשרו חוצצין:
(יז) שרוב בני אומנות כו'. בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אע"פ שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שאינה צריכה טבילה שנית דדמיא להא שזכרנו והוא ק"ו דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת משא"כ במראה שחרורית זה שאינו אלא לכלוך בעלמא וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל:
(יח) צואה שתחת הצפורן כו'. בטור סיים אחר זה ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ"ל וכתב ב"י דקאי גם אבצק ותמה ב"י דהיאך פסק לחלק בכך ובמשנה לא חילקו וע"כ לא הביאו כאן בש"ע ורמ"א בד"מ פירש דהטור מיירי בענין שהוא דבר מועט מאד שאין מקפידין עליו וכמו שכתבו סמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת דאפילו צואה ובצק אם יש ממנו כ"כ מיעוט שאין מקפידין מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ"ל:
(יט) שלא כנגד הבשר חוצץ. כתב בית יוסף בשם סמ"ג בשם ר"ת שזה דוקא בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה ותדע שהרי תנן במקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עכ"ל ולא זכר מזה כאן בש"ע להקל כל כך ומ"מ נראה לי לתרץ בזה מה שהוקשה לרמ"י בלבוש למה אין נזהרין מזה בנטילת ידים ולפי מה שכתבתי ניחא דודאי לענין טבילת ידים שפיר סמכינן על ר"ת דאינו חוצץ רק טיט היוצרים וכיוצא בו:
(כ) אבל הצפורן עצמה כו'. לפי שהוא מגוף האשה ודומה לשערותיה:
(כא) ומאחר דכבר נהגו ליטול וכו'. בהגה' שערי דורא כתב בלשון זה ואם שכחה ולא נטלה צפרניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט ומ"מ טוב להחמיר ותטבול פעם ב' משום דא"א שלא תהא בתוכם טיט עכ"ל ורש"ל העתיק מתשובת מהר"מ בזה דעלתה לה טבילה כל שבודקת תחת צפרניה קודם טבילה ואין שם טיט וצואה ומו"ח ז"ל כתב שנראה לו אפילו אם ברי לה שלא היה שם צואה תטבול פעם שנית שהרי איכא למאן דס"ל דאם הצפורן עומד ליקצץ הוא חוצץ כו' ולא דמי לשערו' הראש דרוב הנשים אין דרכן ליקצץ משא"כ בצפרנים דכולם קוצצים והוה חציצה אם לא תקצץ עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא כל הפוסקים כתבו כאן דאינו אלא מנהג בעלמא ליטול הצפרנים ואינו מן הדין.
ונ"ל דכל מה שמצינו שצריכה לטבול שנית בשכחה ליטול צפורן היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה קודם שנזכר' לדבר אבל אם אחר ששמשה נזכרת אין להחמיר עליה ולהצריכה טבילה שנית כיון שאין זה אלא חומרא בעלמא ואפילו אם אין ידוע לה שלא היה שם טיט וצואה דמשמע מהגה' ש"ד ותשובת מהר"ם דלעיל שצריכה מדינא טבילה שנית היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה אבל לא אח"כ דהא אפילו אם היה שם צואה מדאוריי' אינו חוצץ דרובו ומקפיד בעינן אלא דגזירה דרבנן היא במיעוט המקפיד כדאיתא ריש הסימן אם כן הוה כאן ספיקא דרבנן וכ"ש למ"ש בסעיף י"ח בשם סמ"ג ור"ת דדוקא טיט הנדבק בעינן אע"פ שלא פסקו בש"ע להלכה מ"מ כאן שכבר שמשה ואפשר שהיא נתעברה אם באת להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד וכמו שמצינו בפ"ק דגיטין בלשון זה ואם באת להחמיר עליה אתה מוצא לעז על בניה כן נראה לע"ד ברור ושוב הוגד לי שגדול אחד השיב בתשובה כמו שכתבתי:
(כב) וכיון שנתברר לעיל דנטילת צפרנים של האשה אינו אלא מצד המנהג שהחמירו על עצמם נ"ל דהא דאיתא במרדכי הלכות נדה והגהת שערי דורא מביאו דאם אירע טבילתה בחול המועד נכון הדבר ששפחה עובדת כוכבים תגלחם לה דאמירה לעובד כוכבים שבות היא ובמקום מצוה לא גזרו ואם אין לה עובדת כוכבים תנקר היטב בטיט שתחת הצפורן עכ"ל היינו דוקא בחוה"מ אבל בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים דהא אפשר בניקור תחתם לחוד למה נבטל בזה שבות דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא ותו דהוא חומרא דאתא לקולא שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה וכאילו היא עושה מלאכה זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו"ט וכההיא שמצינו בסימן קפ"א לענין הקפת פיאה שגם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו כו' וזה א"א להשמר ממנו כשתניח לחתוך הצפרנים להעובדת כוכבים בלי הטיית הישראלית את ידיה אליה וא"ל דאין הכי נמי שלא תטבול כשאירע כן בשבת ויו"ט זה אינו דהא גם בחול המועד התירו על ידי שתנקר הצפרנים ולמה יגרע בשבת ויו"ט מאין לה עובדת כוכבים בחול המועד אלא דבר ברור דבשבת ויו"ט לא תחתכם ע"י עובדת כוכבים אלא תנקרם היטב ותטבול ולא החמיר במרדכי לחתוך על ידי עובדת כוכבים אלא בחול המועד דבו הקילו אפי' לחתכם היא בעצמה והכי קי"ל בא"ח סימן תקל"ב בטבילת מצוה אליבא דכ"ע כמ"ש שם רמ"א אלא דהמרדכי שהוא תלמיד מהר"מ דהחמיר דאסור לחתוך הצפרנים בחול המועד כי אם על ידי עובדת כוכבים כמ"ש ב"י שם על כן הוצרך לחתכם על ידי עובדת כוכבים לפי סברתו ולפי מאי דקי"ל בסימן תקל"ב שם להתיר חותכין בח"ה בלי שינוי ובשבת ויו"ט לא תחתכם כלל אלא תנקר אותם היטב כן נ"ל ברור) וראיתי מי ששגג בזה וצוה לחתוך ביו"ט ע"י עובדת כוכבי' ולא כוון נכונה לע"ד:
(כג) צפורן המדולדלת. הב"י האריך בדבר זה שהוקשה לו מ"ט יש חציצה במיעוט יותר מברוב ומתוך כך נדחק לפרש דמיירי שיש איזה דבר חציצה על אותו המדולדל והמרדכי כ' וב"י מביאו רובו חוצצת דוקא רובו דרובו ככולה אבל מיעוטו אינה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש כו' עכ"ל ומ"מ לא נתיישב עדיין למה לא יהא חציצה באותו מיעוט הנדבק עדיין כשנפרש רובו ותו מאי שנא מאבר המדולדל ועומד להחתך דהוה חציצה אפי' בנפרש רובו ומו"ח ז"ל נתן טעם לזה לפי שצריך אומן לחתכו ולא ידעתי חילוקו דסוף סוף עומד להחתך הוא והנראה לע"ד לפרש דודאי אין חציצה במה שנדבק עדיין כי לא היה מגולה מעולם שם וכמ"ש ב"י בקושייתו אלא על החלק הנפרש אמרינן כן דאם רובו קיים ומיעוטו נסדק נמצא דמקום הסדק צר הוא ואין המים יכולין לבוא באותו הסדק מה שאין כן אם נפרץ רובו נמצא שנתרחב מקום הסדק ויכולים מים לבוא שם והוי ראוי לביאת מים אבל באבר ובשר המדולדל אפילו נפרץ רובו אין דרך להניחו כך שהוא תלוי ועומד דהוה כאב לה הרבה אלא מחזיקו תמיד אל הגוף כפי מה שיכול' להחזיק ע"כ אינו ראוי לביאת מים שם כנ"ל לפרש דבר זה בס"ד:
(כד) מהודקים חוצצים. וא"ל הא מיעוט שאינו מקפיד הוא פירש הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר דסעיף ב':
(כד) צריכה לחצוץ שיניה כו'. אע"פ שאין צריך לביאת מים דדרשינן כל בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי מ"מ בעינן שיהא ראוי לביאת מים דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:
(כה) ומנהג יפה הוא. ופשוט שאם לא נהגה כן א"צ לעכב הטבילה בשביל זה ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר לנקר ביותר אחרי כן:
(כו) תלינן לקולא. זה דוקא בבית הסתרים שאין צריך לביאת מים כ"כ הטור סוף סימן קצ"ט:
(כז) לא תאחוז בה חברתה. איתא במתני' פרק ח' דמקוואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח ידיו במים טהורים לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה רבי שמעון אומר ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופירשו הרמב"ם והרמב"ן דת"ק מחמיר טפי מרבי שמעון דלרבי שמעון סגי ברפוי ידיו ולת"ק לא סגי משום גזירה שמא לא ירפה על כן פסק דבעינן הדחת ידיו תחלה דוקא וכבר כתבתי בסי' ק"כ סעיף ב' דיכול להדיח ידיו אפילו במים תלושים דלא כרמ"א שם ומשמע לפירושם דכל שמדיח ידיו תחלה אין צריך לרפוי ידיו כלל אפי' אם מהדקם בכח באדם וכלי הנטבל אין חשש כיון שכבר נתלכלכו דאי לא תימא הכי מה מועיל הדחת ידים דגם אחר ההדחה נגזור שמא יהדקם בכח. ותו ראיה דהרשב"א בת"ה הארוך הקשה על פירוש הרמב"ם ורמב"ן בזה דהא בכמה דוכתי מצינו שאין גוזרין כגון שירים ונזמים שזכר הטור בסמוך דמותר ברפיון ותירץ הרא"ה בבדק הבית דדוקא באוחז באדם וכלים לטבלן יש לחוש שמא יאחזנו בכח כדי שלא יפול ממנו אבל בשאר דוכתי למה נגזור בחנם א"כ ראינו שאם הדיח ידיו תחלה אין לחוש אח"כ אף אם יהדקם בכח והרשב"א פירש דרבי שמעון לחומרא קאמר דהתנא קמא ס"ל דסגי בהדחה לחוד ור"ש ס"ל כיון שעשוי לדחוק ידיו על האדם והכלי שמטביל ליכא חיבור אפילו במשקה טופח ול"ד לרגלי הטובל שעל הקרקע המקוה שנזכר למטה סעיף ל' דהתם המים מקדימים לרגלים ועדיין איכא משקה טופח מחובר למקוה אבל כאן סבר ר"ש שדרך האוחז בכלים להטבילן שדוחק ידיו עליהם כדי שלא יפלו מידו וכן אוחז בחבירו וימנע מהיות המשקה שעל ידיו חיבור כלל ות"ק לא חייש לזה כלל ואיכא משקה טופח חיבור והלכה כת"ק דאין צריך לרפות אבל אם מרפה פשיטא דמהני ומסיק דאפילו לת"ק מ"מ צריך שלא ידחוק הרבה בכח כשאוחזו לטבלו כן כתוב בת"ה ובמשמרת הבית שחיבר הרשב"א עצמו והסכים הטור להרשב"א וע"כ פסק כאן בש"ע כמותם דסגי הן ברפתה הן בהדחת ידיה תחלה ומו"ח ז"ל תמה על שפסק דלא כרמב"ם ורמב"ן ואין כאן תימה דכדאי הם הרשב"א והטור שנסמוך עליהם בפרט במלתא דרבנן דמן התורה אין חוצץ אלא רובו ומקפיד.
והנה יש עוד מחלוקת בין רמב"ם ורמב"ן לבין הרשב"א דלהרמב"ם והרמב"ן הוכחתי בסמוך דאפילו אם אוחזו בכח אין חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה והרשב"א כתב בפירוש דאע"פ שהלכה כת"ק מ"מ לא ידחוק הרבה אלא יאחזנו כדרך כל האדם ולא חיישינן שיאחז בכח והמרדכי נראה דס"ל ג"כ הכי שהרי פסק שאין להניח כלי מלא בדלי שיש בו מים ולהטבילו בבור שכובדו של כלי עושה חציצה כמו שהעתקתי בסימן ק"כ סעיף ב' והיינו כדברי הרשב"א דהא כובדו של כלי דומה לאדם שאוחז הכלי בכח. ולפ"ז מה דפסק כאן בש"ע כהרשב"א דמהני רפתה ואח"כ כתב דמהני אם הדיחה ידיה תחלה אפילו בלא רפתה נ"ל אע"ג דלא רפתה מ"מ צריך שלא תאחוז החברתה בה בכח דאל"כ לא מהני הדחה תחלה אלא דלא חיישינן לזה וכמ"ש בסמוך בדברי הרשב"א וכתב בדרישה מכאן שיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דוחפת אותה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת הדחיפה אם הדיחה ידיה תחלה במים וא"צ להפריד ידי' ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם מהם בשעת דחיפה וסבורים שאין שום צד היתר שיכולים לאחזה בידים עכ"ל ויפה כתב שהרי משנה שלמה שנינו האוחז באדם כו' ופסקו כן כל הפוסקים ולא חשו שמא תאחז הרבה בכח וכ"ש לפי' רמב"ם ורמב"ן שזכרנו דאפילו אם היא אוחזת בכח לא מזיק כלום כל שהדיחה ידיה תחלה:
(כח) במים תחלה. פירוש אפילו במים תלושים שעכשיו שיתחברו למי מקוה יהיו גם הם כשרים דמשקה טופח הוא חבור ולא כמ"ש רמ"א בסי' ק"כ סעיף ב' דוקא במי מקוה וכמו שהוכחתי שם שלא דק בזה:
(כט) הרי זה מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה:
(ל) מפני שהמים מקדימים. פירוש כשהכניסה רגליה לשם כבר קדמו המים ונגעו ברגליה קודם שהגיעו לריצפה ואותן המים מחוברין למקוה כ"כ ב"י בשם הרא"ש משמע מטעם זה דדוקא במי מקוה שהם קדמו לרגליה אבל אם היו רגליה לחות כבר ממים תלושים לא דאל"כ היה לו לומר שכבר רגליה לחות כמ"ש הטור באמת לשון זה אלא ודאי דההכשר הוא כיון דמי מקוה עצמם הם הקדימו ההכשר ולפי מה שכתב בשם המרדכי לעיל בשיש כובד בכלי הנטבל תוך כלי אחר לא מהני מה שנתלכלך תחלה במים תלושים אתי שפיר הכא דכיון שעומדת על הריצפה הוה כובד ונתבטל החיבור שע"י משקה טופח ע"כ צריך שמי המקוה עצמם יעשו ההכשר וכמ"ש לעיל סימן ק"כ בשם המרדכי ולרמב"ם ורמב"ן דלעיל דאפילו באוחז בכח אינו חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה וממילא ה"ה כובד הכלי צ"ל דהכא שנקט הטעם מפני שהמים מקדימים לאו דוקא מי מקוה אלא ה"ה שאר מים וכ"כ ת"ה בפירוש כמו שהביא ב"י וז"ל ולפי שהמים מקדימים ולא עוד אלא שיש שם טופח על מנת להטפיח כו' ומש"ה לא כתב הטור רק כיון שמלוחלחות ולא נקט כיון שמי מקוה מקדימים לה דהוא ס"ל בזה כרמב"ם ורמב"ן שזכרנו:
(לא) ולא ע"ג נסרים כו'. בגמרא איתא אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר עולה בהם הא על גבי סילתא שפיר דמי כלומר על גבי בקעת עבה א"ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר סילתא נמי בעיתא וכתב ב"י בשם הראב"ד דאף לפי המסקנא נשאר קיים הטעם דגזירת מרחצאות מכח המשנה דאיתא לא יטביל על הספסל ושם א"א לומר הטעם משום ביעתותא דהא בכלים מיירי התם ע"כ כתב דההיא משנה אסרה ג"כ משום גזירת מרחצאות והיינו כל מידי דיש עליה שם כלי אפילו פשוטי כלי עץ אסור לטבול על גבו כיון דבר קיבולי טומאה הוא רק על גבי כלי חרס דאין שם קבלת טומאה כלל כיון שאין מטמא רק מאוירא וכן סילתא שהיא בקעת עץ היה לנו להתיר בא רבא ואמר גם באלה לא תטבול משום ביעתותא ונ"מ בין גזירת מרחצאות לביעתותא דכל שאסור מטעם גזירת מרחץ אסור אפי' דיעבד שהרוא' יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ משא"כ לטעם ביעתותא הכל יודעים שצריכה לטבול שפיר אלא שיש לחוש לשוגג שמא תפחד ולא תטבול שפיר בזה לא אסרו דיעבד כן נ"ל טעם נפקותא זה וע"כ כתב הראב"ד כמו שהעתיק כאן בש"ע דבכל מידי שמקבל טומאה אין לטבול בו ונקט נסרים הראויין למדרס כי טומאת מדרס אינה שייכא אלא בחשב עליה שתהיה למדרס ולפעמים צריך אפילו למעשה כדאיתא ברמב"ם פרק כ"ה דהלכות כלים וכתב שם נסרים של בית המרחץ ששגמן אינם מקבלין טומאה שאינן עשויין לישיבה כו' א"כ כ"ש סתם נסרים שמוכרין לבנין) ודאי לא מטמאים מדרס אלא דס"ל להראב"ד כיון שראויין לטומאת מדרס אם היו מיוחדין לכך לעשות מהם ספסל או כיוצא בו יש לחוש להרואה שיטעה ויאמר בכל נסרים הדין כך אע"פ שיחדום כבר לישיבה ויש בהם טומאת מדרס ומכח זה יטבול במרחצאות זהו כוונת הראב"ד שכתב נסרים הראויין למדרס וכן כ' הריטב"א ובית יוסף מביאו. ולפי זה יש לתמוה טובא על מנהג מדינותינו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה. ובלבוש האריך בתמיה זו מאוד וכבר קדמוהו רבנן דהיינו בתשובת מוהר"ר מאיר מפדווא"ה סימן ל"א ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויט"ל על מה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בניינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל והן עשוין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמרות כיון שלא היה תחלה שם כלי עליהם:
(לב) ועוד נראה כיון שהנסרים אלו נתונים על קורות ומים צפים עליהם הוי כבנין וא"כ אפילו היה כבר כלים מדאורייתא אפילו הכי בטלים עתה כו'. ודבריו תמוהים מאד דבגמרא לא אמרינן דבטל גזירת מרחצאות אלא בסילתא שהיא בקעת עץ ולא בעץ אפילו פשוטי כלי עץ וזו היא עיקר דיוקו של הראב"ד שלמד מזה לכל דבר שראוי לקבלת טומאה ותו דמה זכות למד בזה שלא היה עליו שם כלי תחלה מכל מקום הרואה יטעה וכמה שכתוב לעיל דמש"ה כתב הראב"ד הראויה למדרס) והיותר תמוה דכתב אפילו היה עליו שם כלי תחלה נתבטל מכח שהמים צפים עליו והוי כבנין דדבר פשוט דאפילו בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה והוא עצמו כתב כן לעיל מיניה בההיא תשוב' ואיך שכחו בכדי דבור. ועוד למד זכות דאנן ס"ל כאותן הסוברים דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאת מדרס זהו טעם נכון כמו שיתבאר אבל לא כשיטת הראב"ד דהוא כתב בפירוש אפי' בפשוטי כלי עץ ודייק לה מדנקט סילתא דוקא ובאמת אין להתלונן על ר"מ בתשו' ההיא כי הוא לא ראה דברי הראב"ד והרשב"א האלו כמ"ש שם הוא בעצמו. ומו"ח ז"ל כתב שכל דברי מהר"מ פדוא"ה הללו הם אמת ומהתימא עליו שכתב הוא שעיקר ההיתר במה שנקבעו הנסרים במסמרות אבל אם לא נקבעו אסור והא מהר"מ כתב בפירוש להתיר אפילו באינם קבועים שכתב שהמים עושים אותן קבועים גם מהר"י כ"ץ מקראקא עסק בהיתר זה מטעם דהוי כלי העשוי לנחת פירוש שלא להשתמש בו רק יהא מונח ואינו מקבל טומאה וה"נ הווין הנך נסרים ולדידיה ג"כ יש היתר אפילו אם אין קבועים במסמרות ועליו יש יותר להפליא דודאי קבלת טומאת מגע אין בכלי העשוי לנחת אבל טומאת מדרס יש בהם כמו שהבאתי בשם הרמב"ם בנסרים של בית המרחץ דאי היו מיוחדים לישיבה ודאי מטמאים מדרס.
כלל הדברים לא שקטה דעתי בשום היתר לנסרים שבמקוה לפי דעת הראב"ד והרשב"א דלעיל ויפה תמה בעל הלבוש לפי פ"ז אלא דנ"ל מצד אחר שהיתר ברור יש לנו דהיינו ששאר פוסקים לא ס"ל כהראב"ד בזה אלא ס"ל דבגמרא דלעיל דאמרו משום גזירת מרחצאות לרבא אין איסור כלל מחמת קבלת טומאה אלא האיסור משום טעמים אחרים מה דלא שייך בנסרים אלו וזה מוכח מדברי רבינו שמשון שהביא ב"י סי' זה דהוקשה לו מתני' דמעין שהעבירו ע"ג השוקת פירוש כלי של אבן שקבע שם דפסל למה יגרע מכלי הנטבל בתוך כלי במקוה אם יש בחיצון פה כשפופרת הנוד וניחא ליה דיש חילוק בין כלים תלושים דכשר לטבול בהם כשמחוברים למקוה ובין כלים הקבועים שהמעין נגרר עליהם דלמא אתי בהו לידי תקלה דפעמים שקובעים אותם במקום מוצא המים ואין שם כשפופרת הנוד ונמצאו כל המים העוברים עליהם פסולים ויתכן דהיינו נמי טעמא דמתניתין דלא יטבול ע"ג ספסל והיינו נמי טעמא דגזרת מרחצאות דלעיל מיירי בחרס הקבוע לעמוד שם מפני הטיט ואסרוהו מטעמא דפרישית ע"כ דבריו בקיצור והרא"ש כתב על דברי הר"ש דל"ק מידי דהא דמטבילן אפי' בכלי עצמו ל"ד דהתם הכלי הפנימי עצמו הוא נטבל תוך המקוה כיון דפי החיצון כשפופרת אבל כלי המחובר למעין אין להטבילו בתוכו דלמא אתי להטביל בכלי של מ' סאה בלא חבור ע"כ וצריך להבין דעת הרא"ש בחילוק זה. ונראה שדעתו דבכלי תוך כלי שנטבל הכל במקוה אין שייך לגזור שמא יטבול בכלי בלא חבור כיון שטובל אלו שני הכלים תוך מי מקוה כשירה ולא נמשך טעות מזה משא"כ במעיין שנמשך על השוקת שהשוקת המים נמשכים דרך עליו תמיד ולפעמים נפסק החבור של מעין או מקוה ממנו ויטעה הטועה לטבול בו גם בעת ההיא וכ' ב"י שהרח"ש חולק על הר"ש דלהרא"ש אפי' בתלושים לא יטבול ומ"מ הביא הרא"ש בתשוב' דסילון המחובר בקרקעית המקוה פי' הר"ש דהגזירה משום דלפעמים יהיו במקום מוצא המעין כו' וכתב דבסילון אין שייך גזירה זו ועוד דסתם סילון העשוי למים אין בו לבזבזין והוה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' ואינם פוסלים בשאיבה כמו שמביא ב"י בסמוך. ונראה באור דבריו חדא דבסילון אין שייך גזירה שמא יעשה במקום מוצא המעין ולא היה בו כשפופרת הנוד דהא כל סילון יש בו כשפופרת הנוד ועוד דלא גזרינן שמא יעשנו במקום המעין אלא בכלי גמור דטהרתו תלוי בנקב כשפופרת משא"כ בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה ע"כ אין חשש שיפסול אם יעשנו במקום מוצא המים והנה הנך נסרים שבמקוה שלנו ברור הוא שאינם גרועים כלל מהך סילון וכי היכי דבסילון ליתא לגזרה של הר"ש כמו שאמרנו ה"נ בהנך נסרים וכן לטעם הרא"ש שאסר אפי' בתלושין שמא יטביל בהם בלא חבור זה אינו שייך אלא בשוקת שאפשר לטבול בו בלא חבור למעיין שאפשר שנשאר בו מים משא"כ בנסרים וסילון דאם אין שם חבור למעין אין שם מעין כנלע"ד ברור וכ"ש למ"ש ב"י במסקנתו על מ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חילק דכוונתו להרא"ש לא אכפת לן בקבלת טומאה אלא משום פחד לחוד פשיטא שאין חשש בנסרים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינותינו דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
ומצאתי כתוב למהר"ל מפראג לשון זה דמדריגות של עץ מותרים דכיון דהטעם משום גזירה שמא יסמוך הספסל למקום המעין והמדריגות אין עשוין למעברות המים ע"כ היינו כמו שכתבתי. וע"כ לפי המנהג ודאי לא קי"ל בהך סעיף כש"ע שפסק כהראב"ד דתלה הכל בקבלת טומאה וכלל בו גם פשוטי כלי עץ וכל הראוי למדרס אלא כרבינו שמשון והרא"ש דלדידהו היתר גמור בהנך נסרים והוויין ממש כסילון המחובר בקרקע המקוה ומאן דפוסל בנסרים יפסול ג"כ בסילון דהא גם הוא פשוטי כלי עץ ובאמת שניהם כשרים בלי ספק ואף אם הנסרים מונחים בלי קביעות מסמרות הכל מותר כפסק מהר"מ מפאדוו"ה ומהר"י כ"ץ אך לא מטעמייהו אלא כדאמרן:
(לג) שליבות של עץ כו'. לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"פ שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה דדין אחד יש להם עם הנסרים דלעיל אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותם רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה:
(לד) בקרקעית הטבילה. שמשם זוחלין המים לחוץ. וטעם היתר בזה לפי שאין שם פחד לפי שקבוע היא בקרקע וג"כ אין שם כלי עליה לפסול בשאיבה דאין לו לבזבז ואינו מקבל מים על כן לא הוה רק פשוטי כלי עץ וכמו שכתבתי בסמוך:
(לה) משום חציצה. הטור כתב ע"ז ולא נהירא וטעמו משום הקושיא שהקשה הרא"ש שהביא ב"י דמאי שנא ממתניתין דהמטביל המטה במים אע"פ שרגליה שוקעות בטיט טהורה מפני שהמים מקדימין והביא ב"י בשם הר"ן תירוץ אחר דשאני רגלי אדם שיש יותר חשש בין אצבעותיו דנדבק שם:
(לו) תתן עליו זמורות. וה"ה לדידן בנסרים כמו שכתבתי בסמוך:
(לז) כשאורגת בעומדין. כן הוא בגמרא אבל הטור כתב כמוסקת זיתים ותמה ב"י למה שינה מלשון הגמ' דמוסק זיתים אמר בגמרא אצל איש ותירץ מה שתירץ ונ"ל דהטור נסתפק לו כיון דאיתא אצל נגעים כאורגת ביד ימינה כמו שהביא ב"י אם דוקא לימין בעינן שיעור ולשמאל לא כלום או אורחא דמילתא נקט ע"כ נקט שיעורא דפסיקא ליה גבי איש וה"נ באשה:
(לח) וא"צ להרחיק כו'. בב"י הקשה הא כבר נתן שיעור אחר דהיינו כעורכת כו' ונ"ל דהטור נגרר אחר לשון הגמרא שאמר ר"ל לא תטבול אלא דרך גדילתה פירוש הילוכה כדתנן האיש נראה כעודר ומוסק זיתים כו' והיינו דלענין נגעים אמרינן שיעור ההוא לענין ראיית כהן ה"נ לענין טבילה אלא דלאו כל אדם בקי בהנך שיעורים היאך הם נתן שיעור שישער כל אדם בעצמו היאך מרוחקים איבריו קצת כדרך הילוכו ואידי ואידי חד שיעורא וכן נמי דעת הטור שאחר שכתב השיעור הנזכר בגמרא אמר שכיון שאין כל אדם יוכל לשער כזה יטעה לומר שצריך להרחיב הירכים הרבה וכן הרחקת הידים מן הגוף יהיה הרבה כדי שיצא מידי ספק לזה אמר שא"צ אלא תשער כפי שרגילה בשעת הילוכה ומו"ח ז"ל פירש שבנשים שחצניות מיירי שמגביהין ידיהן על צדיהן ודרך רחוקה היא שיתן התלמוד והפוסקים שיעורא להנשים כאלה שזה דרך בנות ציון שגינה הכתוב:
(לט) ויש מי שאומר שלא עלתה לה טבילה. ק"ל למה יפסול בדיעבד מאי שנא מסעיף ל' דאמרינן מפני שהמים מקדימין ה"נ נימא הכי דהא הקדימו המים לאותן קמטין קודם שנדבקו על ידי הזקיפה או השחיה הרבה ויותר קשה לפי דעת הטור שאפילו בטיט שברגליה אינו חושש כמו שזכרתי לעיל סעיף ל"ג וי"ל דהכא יש חשש שידבקו הקמטים שהם בגוף למעלה מן המים נמצא שבביאתם למים כבר הם מדובקים ולפ"ז אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחילה הוה טבילה בדיעבד בכל גוונא ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשחה הרבה ולאו אדעתה:
(מ) ונקבו והוציאתן. בלבוש העתיק ונקבו ויצאו וזה נכון יותר ופירושו שהשערות נקבו ויצאו דרך אותו נקב למעלה:
(מא) ויש מחמירין כו'. אבל אם אנסה חברתה אותה וטבלה הוה טבילה לדברי הכל כי כוונת חברתה הוי שפיר כוונה: