ט"ז על יורה דעה לו

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה לו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שלא כנגד זה כשירה. כמו בקורקבן בסי' מ"ט ולא דמי לושט דסי' ל"ג סעיף ד' דהתם ע"י שהוא מתפשט מתוך האכילה מתרמי אהדדי כמ"ש שם ויש מטריפין סבירא להו דגם כאן כיון שהריאה שואבת כל מיני משקה וגמדא ופשטא ומשמעת קול אפשר דמתרמות אהדדי וע"כ הדבר פשוט דכאן לא אסור אפי' ליש מטריפין אלא אם שניהם מרוח אחת וכמ"ש בסי' ל"ג לענין ושט ק"ו כאן כנ"ל ורש"ל פסק לקולא כדעה ראשונה וכשר כל זמן שאין מבצבץ:

סעיף ב

אפילו נגלד כו'. ל"ד לושט בסי' ל"ג כמ"ש שם סעיף ה' ונראה לחלק עוד דשאני הכא שאפשר להתברר ע"י בדיקה בנפיחה שלא ניקב גם התחתון מה שאין כן בושט שאין שייך כן ועיין מ"ש בסי' ל"ט סעיף ד' דלדידן בזה אסור:

ונקרע הקרום מחמת הנפיחה. בסי' ל"ט הביא מו"ח ז"ל דברי ד"מ שכתב דין זה וכתב עליו וז"ל ולא נהגו כן ומעשים בכל יום שנשבר מחמת חוזק הנפיחה ומכשרינן לה ולכן לא הביאו הר"ב בהגהת ש"ע עכ"ל ונעלם ממנו בההיא שעתא הג"ה זאת אבל מכל מקום כדבריו כן הוא שכל הבודקים שראינו אומרים כן ונראה שכן הוא מן הדין כיון שאין אנו יודעים היאך היתה הבהמה נפוחה בחייה כדאיתא סי' ל"ה סעיף ה' ע"כ אין לנו להטריף כאן דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כל כך כמו שמנפח הבודק:

סעיף ג

ועלה בו קרום כו'. פירש"י פרק א"ט (דף מ"ג) אפי' סתימה עבה אינה מתקיימת דסלקא לאחר זמן ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וסתימת הכבד במרה וירכים בחלחולית דההיא סתימא דמעיקרא היא עכ"ל ור"ל בשעה שנעשה הנקב תיכף נעשה הסתימה ולא היה בכלל נקב משא"כ כאן בקרום שעלה אחר שנעשה כבר נקב:

סעיף ד

שוב אין לה בדיקה. כי המים חמין כווצי הריאה וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראייה בסי' ע' למ"ש רמ"א בת"ח דהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סימן ע' ס"ו:

סעיף ה

שהעביר הטבח ידו. פירש"י דהיינו במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפורנים עכ"ל ונ"ל דדוקא שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש ב' ספקות לחומרא אימור לא העביר ידו ואת"ל העביר אימור לא נקב כנ"ל:

תלינן להקל. אפי' נמצא בועה במקום הנקב כן משמע בסי' ל"ז סעיף ו':

או אחר שחיטה כשרה. הטעם דבחיי הבהמה א"א לתולעת שינקוב מחמת טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק ועוד שדרך שכשהתולע מרגיש בקרירות הבהמה מחמת מיתתה דוחק לצאת ומבקש חמימות וכ"כ הכלבו וכתב רש"ל סי' נ"א דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב וכן מצאתי בבדיקת ישנים וכ"כ מו"ח ז"ל. וכתב עוד רש"ל והרוקח כתב ריאה שיש בה תולעים מניחין אותה בשמש אם מתחממין ויוצאין לחוץ כשרה ואם לאו טרפה ע"כ וה"ט מאחר שאינם יוצאים א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים דאי לאחר שחיטה פריש הוה נמי עתה חוזרת ויוצאת ויש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו עכ"ל ונרא' שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמה:

סעיף ו

שבפנים לחבירו כו'. בטור כתב לשון הרמב"ם אפילו לחבירו טריפה ויראה מלשונו כו' רבים מקשים לתרץ דברי רמב"ם ולעד"נ בדרך זה לא מבעיא במקום שאין לו סתימה כגון באותן סמפונות שלצד חוץ שאין עליהם בשר כלל רק עור הריאה פרוש עליהם בלי סתימה פשיטא דטרפה אלא אפילו אם ניקב לחבירו וחבירו מגין עליו נמי טרפה אבל בשר פשיטא דמגין וא"ל א"כ מנליה לתלמודא למוקמי מלתא דרב נחמן בניקב לחבירו למה לא מוקי לה בניקב במקום שאין מגין לגמרי י"ל דמצד שיש ספק בדבר מאיזה ענין מדבר רב נחמן אזיל תלמודא לחומרא דאפילו בלחבירו אסור וא"ל למה לא כתב הרמב"ם דלבשר כשר י"ל דלא הוצרך לכתבו דנלמד מכלל הדברים מדלא אמר רבותא אלא בניקב לחבירו ולא אמר רבותא אפילו בבשר וכן מוכח להדיא בדברי רמב"ם דבניקב לבשר כשר מדכתב פרק ז' דה"ש מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסה ולא ניקב עכ"ל האי לא ניקב פירוש שלא נכנסה דרך הוושט לריאה ואם איתא דניקב לבשר טריפה מה מועיל שנכנסה דרך סמפון אכתי יש טרפות מכח שניקבה הסמפון לבשר הריאה דהא בבשר מצינו המחט ובפא"ט (דף מ"ח) פרש"י בהדיא וז"ל ונהי נמי דדרך סמפונות באה הרי לא נמצאת בסמפון וע"כ ניקב' הסמפון ויצאה לבשר הריאה עכ"ל ואין סברא לדחוק ולומר דהרמב"ם מיירי שנמצאת בסמפון דוקא דהא כתב מחט שנמצאת בריאה וא"כ היה לו לומר בסמפון הריאה אלא פשוט דאין טרפות כלל בניקב לבשר ותימא על הטור שהבין מדברי רמב"ס דבניקב לבשר טרפהשזה אינו כדפרישית וכן משמע לשון בה"ג שמביא ב"י וז"ל בניקב לחבירו אתמר אבל דיצא לסמפון ולא ניקב לחבירו לא עכ"ל והך דיצא מלשון דץ ביה מידי דהיינו שנתחב שם המחט בסמפון וניקב אותו לבשר הריאה ולא לחבירו כשר ע"כ אין שום טריפות לכ"ע בניקב לבשר כנ"ל וא"ל ממ"ש הרמב"ם בפי"א דהל' שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה ל"ק דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריא שיגין על נקב הסמפון וזה ברור ופשוט בדעתו:

סעיף ז

שהוא שוע באבר. בטור כתוב שהיא לבנה ופי' ב"י לפי שהלבן בהיר וניכר בו שורייקי חיורי עכ"ל: בשר הריאה בלבד כו'. וא"ל שמא ניקבו הסימפון אחד לחבירו דכיון שנתקלקל כ"כ אם אינקב הוה מימחה לגמרי כן כתב רשב"א:

סעיף ח

חסר מגוף הריאה. פי' בתולדה והי"א היא דעת רמב"ם דס"ל אע"ג דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון מ"מ היינו דוקא כשאחר הנפיחה העור קיים ולא נראה חסרון מבחוץ משא"כ כאן דה"ל כאונה חסרה כנ"ל:

אם החסרון ככ"ף פשוטה. פי' בין באמצע הריאה בין בשיפוליה ולא כמ"ש הר"ץ בהגהת בדיקות דוקא בשיפוליה דאין חילוק בזה אבל אני תמה אם יש איסור אם הוא ככ"ף כפופה יקשה מה שהקשו התוס' פא"ט (דף מ"ז) על יש רוצים לאסור כשיש קמט בריאה כו' דא"כ ה"ל לשנויי הכא כדברי הכל אלא ודאי כל שעולה בנפיחה כשרה וא"כ עדיין קשה למה לא מוקי תלמודא כדברי הכל ומיירי שהחסרון ככ"ף כפופה אלא ע"כ שטריפות זו חומרא בעלמא הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב ולא כמ"ש בקצת בדיקות להטריף כמין כ"ף ומחלקין בין כ"ף כפופה לפשוטה כי הכל הבל ורעיון רוח כל היכא שעולה בנפיחה כשרה מה אתה בא לומר אם יש חסרון ככ"ף כפופה דמיחזי כב' אונות מה בכך הוה יתרת בדרי דאוני וכשר עכ"ל ובודאי כדאי הוא רש"ל לסמוך עליו בפרט במקום הפסד ושיטת ההלכה מוכח כן כמ"ש וראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בששניהם שוים אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרינן כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו אפי' מאן דמחמיר:

יתר מכאן טרפה. זה כתוב בב"י בשם ספר אהל מועד וז"ל נלע"ד דיותר מרביעית טרפה דהכי דייקינן גבי אפילו מיל אינו חוזר עכ"ל ומאד תמוה הוראה זאת דא"כ קשיאאמאי לא משני תלמודא הכי בא"ט (דף מ"ז) כגוונא שהקשתי בסמוך סעיף זה לענין כ"ף כפופה ה"נ קשיא כאן דלמה משני ל"צ אלא לר"ש כו' ומחלק בין ניקב לחסר לישני דמיירי בחסר מבפנים אליבא דכולי עלמא ומתני' הכי קאמר הריאה שניקבה בכל גווני אבל חסר מבפנים אינו אסור אא"כ חסרה יותר מרביעית ותו ק"ל מדאי' בגמרא אמר ר"נ ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשרה תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת כדי רביעית כשרה ואם איתא דנתכוון תנא דברייתא להשמיענו דיותר מרביעית טרפה אמאי א"ר נחמן סתם כשרה והא קי"ל אמורא צריך לפרש דבריו תנא א"צ לפרש דבריו וכאן היתה איפכא דהתנא פירש דטרפה ביותר מרביעית ור"נ אמר סתם כשרה וקושיא ראשונה אפשר לתרץ דבעל אהל מועד ס"ל כרמב"ם שהוא היש מי שאוסר שמביא הש"ע כאן ופי' בב"י דלדידיה אמרינן ה"מ לשנויי הכי אלא לפום מאי דס"ד דמקשה כו' ה"נ נתרץ על קושיא זאת אלא דלפ"ז קשה על רמ"א למה מביאו להלכה כיון דקי"ל כמכשירין והוא מכח ההוא קושיא למה לא משני אליבא דכ"ע כמ"ש התוס' א"כ לא קי"ל כאהל מועד בזה והקושיא השניה ודאי קשיא על אהל מועד גופי' ומה שמביא ראיה מדיוקא דאפילו מיל כו' אין זה דיוקא דודאי גבי ההיא דמיל שהוא בפרק היה קורא שפיר דייקינן שם מדלא אמר רבותא טפי אפילו (עד פרסה) [פחות ממיל אינו] חוזר אלא ודאי דהרבותא אינה אלא עד שיעור מיל משא"כ כאן דקים להו שהשיעור היותר גדול הוא כדי רביעית וכל ריעותא שיש ביותר מרביעית ישנו ברביעית וא"כ אין רבותא טפי מרביעית וזה מוכח מכל הפוסקים שהרי בסי' ל"ה כתב הטור וכן הרמב"ם דאם היתרת פחות מטרפא דאסא כשר והיינו מדאמרינן בגמרא אפילו כטרפא דאסא טרפה ודמו הפוסקים האי אפילו לאותו אפילו שאמרו גבי מיל כמ"ש הר"ן פא"ט מזה אלא שהביא שם יש מטריפין אפילו פחות מטרפא דאסא אלא אורחא דמלתא נקט טרפא דאסא והנה הטור והרמב"ם לא כתבו כאן דיותר מרביעית טרפה כדמשמע מלשון אפי' אלא ע"כ דשם גבי טרפא דאסא נראה להו שפיר לדקדק מלשון אפי' מטעם דהיה לו לומר רבותא טפי אפי' פחות מטרפא דאסא טרפה משא"כ כאן דאין חילוק כלל בין רביעית ליותר מרביעית ולמדו זה מדברי רב נחמן שאמר כשר סתם בכל גווני ע"כ לא מתיישבין כלל האי פסקא דבעל אהל מועד אף אם הביאוהו איזה אחרונים כי לא ירדו ודקדקו בזה כפי הראוי כנלפע"ד. אחר כתבי כן מצאתי להרשב"א במשמרת הבית בהדיא שכתב כן בדף ל"ב ע"ב וחלק על ב"ה שר"ל גם כאן דוקא ברביעית ושמחתי ע"ז שכוונתי לדעתו:

סעיף ט

שנמצא בה מקום אטום. בטור כתב שאירע בה מקרה שנפחוה פי' ב"י לפי שא"צ נפיחה מן הדין אטום פי' רבינו שמשון שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:

הקרום לבד. כ"כ ב"י בשם בדיקות וגם מ"ש כאן בש"ע סמוך ממש למקום האטום כ"כ ב"י בשם רשב"א ובטור לא משמע כן שכתב קורעין המקום האטום משמע קריעה גמורה וממש במקום האטום ותמוה לי דעת הרשב"א דאם יבצבץ בסמוך למקום האטום מה זו ראיה שנכנס הרוח למקום האטום שמא מן הצדדים של מקום האטום הוא בא הרוח וצ"ל דס"ל כל שיש מקום אטום א"א לרוח שיבא סמוך לו ממש וס"ל דאם יקרע באטום ממש אפשר שיבצבץ מחמת החתך שנפתח האטום ומ"ה ישאירנו שלם ויחתוך סמוך לו כנ"ל דעתו והוא דחוק וראיתי לרש"ל שכתב שהעיקר כדברי הטור שכן משמע לשון התלמוד ודלא כהב"י בשם בדיקות ולא כרשב"א שזכרנו וגם מדברי רמ"א בסמוך משמע כדעת הטור שהרי כתב ואפי' כבר נחתכה הריאה כו' וזה מבואר שנחתכה לגמרי:

אם נמצא בו ליחה. ה"ה דם עכור או בשר נרקב כ"כ רוקח:

סעיף י

וה"ה אם היא קלה כעץ. אמת שכן הוא במקצת נוסחאות בדיקות דמהרי"ו ואחר זה נמשך רמ"א כאן ותמוה מאד הוא דלפ"ז היה לנו לבאר מה השיעור בקלות זה להטריף דאין לך דבר קל בבהמה יותר מהריאה לאשר היא מליאה רוח ותו היאך תלה הקלות בעץ והוא פירוש כגישתא הנאמר בגמרא בזה לפי זה ובאמת עץ הוא אינו דבר קל ושום פוסק לא הזכיר זה גם בנוסח הבדיקות של רש"ל לא כתוב האי קלה כעץ ואין מציאות לטריפות זה לפע"ד:

סעיף יא

וכשתולין אותה תחתך. כצ"ל בשם רש"ל:

סעיף יד

צמקה כולה. ה"ה רובה כ"כ רש"ל ופי' דצמקה הוא אינו כמו יבשה דסעיף הקודם דביבשה אפילו במקצתה טרפה אלא צמקה היינו קרוב ליבשה כמ"ש רמב"ם ע"כ בעינן דוקא כולה. ובהג"ה אשיר"י בשם א"ז כתב בשם בה"ג אונא דריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה או יתן מים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה וכשרה כשתחזור עכ"ל ותמה ב"י הא אפי' בלא בדיקה כשרה כיון שאינה יבשה דהא אינה נפרכת בצפורן וא"כ לא הוי אלא צמקה ובצמקה במקצת א"צ בדיקה ותירץ רש"ל דדעת ה"ג כל שצמקה אונא שלימה הוה כחסר ומ"ה טרפה ולא דמי לריאה דהיכא שצמקה ולא צמקה כולה דכשרה משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות ומ"ה מאחר שדברי ה"ג דברי קבלה והא"ז בעל הוראה היה אין לסור מדבריהם ואע"פ שבדיקה זו אינה כבדיקה דגבי צמקה כולה ג"כ אינה דומה צמוקת אונא לצמוקת ריאה עכ"ל ודבריו נכונים:

סעיף טו

אם הדבר ספק כו'. זה דעת הר"ן דכל שהוא ידוע לנו שבידי שמים דרדף ארי אחריה לפנינו או ששמעה קול רעמים ושחטוה ונמצא ריאה שלה צמוקה א"צ בדיקה וכשרה דלא כרשב"א דאף בזה ה"ל ספק וצריכה בדיקה ומ"מ גם לדעת הר"ן צ"ל דלא שחטוה לשעה קלה מיד אחר שראינו שרדפה ארי כדלעיל דבזה כתב הרשב"א שא"א שלשעה מועטת תצמק הריאה ובודאי גם הר"ן אינו חולק ע"ז וכן נלפע"ד להוכיח מן התלמוד כר"ן דאמאי דאמר רבה בב"ח אשכח במדבר דיכרי דצמיק ריאה דידהו שאיל בי מדרשא א"ל שיבדוק במשיכלי חיורי כו' ואילו במתני' דתנן חרותא בידי שמים כשרה לא הוצרך לשום שאלה בבי מדרשא אלא ברור דבמתני' דיש בירור דנעשה בידי שמים א"צ בדיקה רק בהנהו שנמצאים ולא נודע מה נעשה בהם ורש"ל הביא ג"כ הוכחה נכונה דאי ס"ד דצריכה בדיקה א"כ הדבר ספק ולמה שנה התנא חרותא בידי שמים בין הכשירות כיון דצריך בדיקה יש בו צד לטריפות ג"כ ואמאי לא שנאה בין הטריפות תחלה אלא דדעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק כר"ן משמע דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ובסמוך בהג"ה כתב ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה כיון דקי"ל כר"ן וכמו שפסק רמ"א עצמו דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ולמה נגרע אנחנו דבשלמא במידי דתלוי בבדיקה יש לנו להחמיר כיון שא"א בקיאין משא"כ במידי דלא תלוי בבקיאות כמונו כמוהם להכשיר וכן כתב רש"ל דבמקום שנראה שנעשה בידי שמים ושחטה לאחר זמן אין צריך בדיקה כלל: