ט"ז על חושן משפט שנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך חושן משפט שנט |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ס"ב) כיון שהם יפים כ"כ הרא"ש וז"ל בההיא דמייתי הגמ' שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת בעדו של עדשים ועדין לא היה בידם עדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל וכשנזדמן להם עדשים משל פלשתים יתנום לישראל אבל אם היו מזומנים העדשים מותר לזכות העדשים דעדיפי משעורים ורבינו הוסיף וז"ל ודווקא שידוע שזכות הוא לו כגון שעומד למכור אבל בחפצי ביתו לא עכ"ל ולכאורה קשה הא אותן שעורים דישראל לא נתברר שעומדין למכור ואדרבה הסבר' נותנת דבישראל אשר היו שרויי' על אדמתן היה להם בני בית הרבה מי ידע מה ימכור ומה יחזיק וי"ל דלא קפיד רבינו שיהא עומד למכור אלא כחפצים ומ"ש אח"כ אבל בחפצי ביתו כו' פי' שמחזיק לעצמו אבל בדדמי וכיוצא בהם אין חילוק ומ"מ תימה לי על הרא"ש מהא דאי' פ' המפקיד דף לח המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן מ"ט א"ר כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין ממקום אחר וא"כ ק"ו כאן נימא ניחא לי' במין שלו שהוא עמל בו ממין אחר אע"פ שהוא טוב ממנו וי"ל דהא מסקינן שם דאם חסר יותר ממה שרגיל להתחסר יכול למכרן וא"כ מ"ש כאן דמותר על סמך שנותנים לו פירות היפי' היינו שיש יותר הנאה עכ"פ בהך יופי של הפירות ממה שיש הנאה בסך מילוי חסרון הרגיל להתחסר כנ"ל ליישב דעת הרא"ש אבל צ"ע ממה דאמרי' בפרק האיש מקדש דף מ"ה המוכר לחבירו חומץ ונמצא יין המקח בטל מטעם דאיכא דניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחמרא ואפי' בדקדש אשה בכסף וצמצא זהב אינה מקודשת מהאי טעמא דלמא ניחא לה כסף א"כ קשה ה"נ נימא דילמא ניחא ליה בשעורים ותו ק"ל והא ודאי אסור ליקח בהמתו של חבירו שלא מדעתו למלאכתו ואע"ג דקיימא לאגרא דה"ל שלא מדעת וראייה ממ"ש בפ' הגוזל דף צד (צ"ז) בתוקף ספינתו של חבירו הביאו רבינו בסי' פט ס"ד דאפי' אם נטלה שלא מדעת בעלים מאם רצו הבעלים צריך ליתן הפחת כמו גזלן וכמ"ש סי' שס"ג ס"ה ולא אמרינן דמסתמא ניחא לי' ליקח שכר דהא מיירי התם בקיימ' לאגרא ושוב ראיתי לרש"ל פ' הכונס שכתב על דברי הרא"ש האלו וז"ל לא נהירא כלל וכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמא חביב עליו יותר שעורים א"ד אפשר שלא ניחא ליה למכור את שלו כו' ולא אמרינן שזכין לאדם שלא בפניו אלא היכא שיש זכות בלי חסרון עכ"ל ונלע"ד שיפה פסק רש"ל שלא לסמוך על הרא"ש בזה רק שלפענ"ד דאם הוא צורך גדול יש להקל ליקח בלא דעת חבירו דמסתמא ניחא לבעלים בזה דליעבד מצוה בממוניה ואז אפי' אינו נותן פירות יפים מזה אלא אפי' בדכוותייהו שרי כן נראה לפי עניות דעתי הלכה למעשה: