ט"ז על חושן משפט שיח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"א השוכר את הרחיים) כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא בגמרא איתא בפרק הנוש' ההוא גברא דאגר ליה לחבר' ריחיא לטחינה פי' רש"י לא התנה לתת לו מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו עכ"ל איעתר משכיר זבין רחי' וחמרא לטחון בה מזונות ביתו א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחינא גבך השתא הב לי אגרא א"ל השוכר מטחן טחינה לך ומסקינן דמצי אמר ליה שוכר למשכיר טחון וזבין באותו שלקחת וטחון ואותב מזונותיך באותו שאצלי ולא אמרן דלא ייהיב דמי אלא דלית ליה טחינה שאין השוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אמר לי' אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים אבל כ"ז שמוצ' לטחון כגון זו כופין על מדת סדום וכופין אותו לטחון בשכר ונותן לזה דמים והקשו התו' על מ"ש טחון וזבין טחון ואותיב דמשמע שאין השוכר מפטר מהמשכיר אלא בזמן שהמשכיר יכול למכור הא אפי' אם אין המשכיר יכול למכור נמי אין השוכר יצטרך והפסיד מכיסו לתת דמי' להמשכיר ותירצו דאה"נ אלא דמ"מ הי' המשכיר יכול להחזיר משכירתו מהיום והלאה אע"פ שהוא תוך זמן כיון דגם לדידיה אית ליה פסידא ע"כ צריך שיהיה המשכיר יכול למכור הא בלא"ה מצי לבטל השכירות והרא"ש חולק דאפ"ה לא מצי לבטל השכירות דשני ו' ליומא ממכר הוא ומי הזקיקוהו לקנות הרחיי' ולהפסיד לשוכר הילכך כיון דתרוייהו שוות להו פסידא יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים השכירות עד זמנו והא דאמר התלמוד טחון וזבין לרווחא דמילתא אמר כן עכ"ל הרא"ש וצ"ע דעת התוס' פשיטא שאם העיכוב מצד המשכיר שאינו יכול לבטל השכירות שכבר זכה בה השוכר ונלע"ד דברי התו' נכונים דיש לדקדק בגמ' שאמר שהעשיר המשכיר וקנה לו רחיי' וחמור ל"ל אלא דהענין הוא דהעשירים לא היה מספיק להם טחינת רחיים מה שאדם טוחן ברחיי' של יד או אפשר שאין מאכל עשירים אותו הקמח שאינו נטחן יפה כמו שנטחן ע"י בהמות נמצ' שמשעה שהעשיר הוצרך לרחיים של חמור וממילא בטל השכירות ודמיא לההיא דאמרינן בפרק אלמנה ניזונית הלכתא זבין ולא איצטריך ליה זוזי הדרא זביני וכמ"ש ר"ס ר"ז וה"נ כיון שנעשה עשיר והוצרך בע"כ לרחיים של חמור בטל השכירות כיון שגילה מתחיל' דעתו שלצורך מזונותיו יטחון לו הוה ממש כההיא שזכרנו מ"ה הוצרך לומר שהמשכיר יכול למוכרו מה שיטחון לו זה ע"כ לא בטל השכירות והרא"ש לא נחית לכל זה אלא פי' הפשט שבלא צורך והכרח קנה לו רחיים שניי' ע"כ יפה כתב לפ"ז שאין השכירות בטל וכן העתיק רבינו בריש הסימן וקנה רחיים כו' דמשמע רחיים כמו הראשוני' לענ"ד אין כאן מחלוקת לדינא בין התוס' להרא"ש דגם הרא"ש ורבינו מודים כנדון זה שזכרנו (ועפ"ז) נרא' לפרש גם דברי הרמב"ם דכאן בסוף הסימן ואם אין אתה צריך מכור לאחרים דמשמע דבזה תליא מילתא ודאי ליתא לא לשוכר לחוש מהו יעשה משכיר בקמא כיון שהוא הגורם ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם נקט בלישנא והעשיר בעל הרחיים בענין שאין צריך כו' ור"ל בזה שבלא פשיעתו בא לו זה שא"צ אלא ממילא בא ע"י עשירות וכדרך שכתבתי נמצא דהיה יכול לבטל השכירו' וכשיטת התוס' אי לאו שיכול המשכיר למוכרו לאחרים ואע"ג דלא הזכיר הרמב"ם כאן מידי מביטול השכירות מ"מ נתכוון במ"ש כמו ששכרתיה ואם אין אתה כו' כנלע"ד נכון וכאן בש"ע לא הביאו פלוגתא בין רמב"ם לרא"ש ולענין דינא נראה לי נכון כמ"ש: